יש מאין

בלי תירוצים

כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ

כִּי אֵין לְהָאָדָם לִפְטר אֶת עַצְמוֹ וְלִמְצא לְעַצְמוֹ תֵּרוּץ, עַל יְדֵי הַמְּנִיעָה, לוֹמַר שֶׁהוּא חָפֵץ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ הַדָּבָר, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ  מֵחֲמַת הַמְּנִיעָה וְהָאנֶס, וְעַל כֵּן יִהְיֶה נֶחֱשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה  (בְּרָכוֹת ו)  : 'חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה,  וְנֶאֱנַס וְלא עֲשָׂאָהּ, כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ'. כִּי בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אנֶס, נֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. 

אֲבָל כָּל זֶה נֶאֱמַר עַל מִי שֶׁרוֹצֶה לָצֵאת בָּזֶה אֲזַי יוֹצֵא בָּהּ, כִּי מַה לּוֹ לַעֲשׂוֹת כִּי יֵשׁ לוֹ אנֶס. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת, רַק שֶׁהוּא  רוֹצֶה הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ, אוֹ הַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, ה


וַאֲזַי, כְּשֶׁחוֹשֵׁק מְאד בֶּאֱמֶת, וְאֵינוֹ מְקָרֵר דַּעְתּוֹ כְּלָל בַּמֶּה שֶּׁנֶּחְשָׁב עָלָיו כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ, אֲזַי בְּוַדַּאי יִגְמר הַדָּבָר וְיוֹצִיאוֹ מִכּחַ אֶל הַפּעַל.  וִישַׁבֵּר וִיבַטֵּל כָּל הַמְּנִיעוֹת וָאֳנָסִים. כִּי הֵם לֹא בָּאוּ רַק בִּשְׁבִיל הַחֵשֶׁק, וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ הַחֵשֶׁק הָרָאוּי לְאוֹתוֹ הַמְּנִיעָה, כְּפִי גּדֶל מַעֲלַת  הַנֶּחֱשָׁק, אֲזַי מִמֵּילָא נִתְבַּטֵּל הָאנֶס וְהַמְּנִיעָה כַּנַּ"ל:וּא חָפֵץ בְּהַדָּבָר עַצְמוֹ. אִם כֵּן מַה מּוֹעִיל לוֹ, מַה שֶּׁמְּקִלִּין לוֹ שֶׁנֶּחֱשָׁב  כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ, כִּי אֵינוֹ מְקָרֵר דַּעְתּוֹ כְּלָל בָּזֶה. כִּי הוּא תָּאֵב וְחָפֵץ וּמִתְגַּעְגֵּעַ מְאד, לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ, וְלא לָצֵאת עִם הַ"כְּאִלּוּ",  שֶׁנֶּחֱשָׁב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. כִּי בֶּאֱמֶת רָאוּי לְאִישׁ יִשְׂרְאֵלִי, שֶׁיִּגְמר חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ בְּכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה מִכּחַ אֶל הַפּעַל: 

וְזֶה בְּחִינַת  (דְּבָרִים כ"ו)  : "וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר" שֶׁכְּשֶׁהַדִּבּוּר יוֹרֵד בְּמֵצַר הַגָּרוֹן, שֶׁזֶּה בְּחִינַת גָּלוּת  מִצְרַיִם, אֲזַי הוּא 'אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר'. הַיְנוּ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אנֶס וּמְנִיעָה, עַל-יְדֵי שֶׁאֵין נְקֻדּוֹת לְהָאוֹתִיּוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִמֵּצַר  הַגָּרוֹן, שֶׁמִּזֶּה בָּאִין כָּל הַמְּנִיעוֹת וָאֳנָסִין כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת 'אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר', שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁאֵין הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא  אָנוּס כַּנַּ"ל: (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן סו)

יציאת מצרים תיקון פגם הברית

וכלל ישראל בשעת יציאת מצרים עסקו ביותר לתקן פגם הברית כי גלות מצרים היה משום פגם הברית של אדם הראשון כמובא, ולכן עסקו ביותר בתיקונו, ותיקון הברית היינו קירוב רחוקים בחי´ (ירמיה טו) אם תוציא יקר מזולל, יקר אותיות קרי וכמבואר במאמר להמשיך שלום (ח"א יד), ע"כ עסקו בגיור גרים, וע"כ חרק עמלק שיניו לפגום בריתם כמ"ש אשר קרך בדרך כי בברית תלוי כל התורה כולה (ברית עם הכולל גי´ תרי"ג), וכן רצה לפגום ולקלקל דעתם שתיקון הדעת ע"י שמירת הברית וע"י פגם הברית הוא פגם הדעת שמגיע עד שגעון כמבואר בדברי רבינו במאמר פתח ר´ שמעון (ח"א ס. ג) שמזה באים משוגעים, וכמ"ש במאמר בקרוב עלי מרעים (ח"א לו. ו) שהסירוס הוא רפואה לשגעון, נמצא שתיקון הברית ותיקון הדעת היינו הך, ועמלק רצה לקלקל שניהם ולכן משה רבינו לחם עם עמלק כי משה רבינו הוא תיקון הברית ותיקון הדעת כמובן מצירופי דבה"ק (אותיות א-ה), וזה לעומת זה עשה אלקים, וזהו שעמלק במילואו גי´ ת"פ, וכן הדעת עם הכולל גי´ ת"פ.

 (מתוך הספר "יש מאין" הערות והארות על הליקוטי מוהר"ן לרבי נחמן מברסלב)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *