פרשת השבועתפילה

אלול

הקדמה

מילתא רברבא

בגודל מעלת וסגולת תורה ו', עי' תורה פ"ז (ליקו"מ תנינא) בסופו,

בזה"ל גם עיין במאמר המתחיל "ויאמר ה' אל משה קרא את יהושע" (בסי' ו)

כי שם מדבר מכוונות אלול, והוא תיקון לפגם הברית כנ"ל,

היינו לעיין באותו המאמר ולזכות להבין בו ולעשות עמו איזה עבודה בעבודת ה' עי"ז יתקן פגם הברית, ע"כ.

ועיי"ש בהתורה הנ"ל מבואר שעי"ז זוכה למצוא זווגו וכן לשלום בית

והבן זאת למעשה כי בדוק הוא ומנוסה !

אלול

 

לחץ כאן למאמר השלם מליקוטי מוהרן תורה ו »

ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ו

וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכוּ' (דְּבָרִים ל"א)

א.      כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם (עיין תנד"א פי"ג, מ"ר בבר פ' ד') כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלקִים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (משלי כ"ה): "כְּבד מְלָכִים חֲקר דָּבָר", וְהַכּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה, וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה.

אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלהִים, וְאָז אֵין בְּנֵי-אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו, וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם): "כְּבד אֱלהִים הַסְתֵּר דָּבָר", כִּי אָסוּר לַחֲקר עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה.

ב.      וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה, אֶלָּא עַל-יְדֵי תְּשׁוּבָה וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה-כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדּם וְיִשְׁתּק, כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלא כָּ"ף (זוהר פנחס רנ"ה: שם ובתיקונים), בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהְוֵי הַיְנוּ קדֶם הַתְּשׁוּבָה, עֲדַיִן אֵין לוֹ הֲוָיָה, כְּאִילוּ עַדֲיִין לא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם, כִּי טוֹב לוֹ שֶׁלּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא, וּכְשֶׁבָּא לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָז הוּא בִּבְחִינַת אֶהֱיֶה, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲוָיָה בָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵיו שְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא לח: לט:) 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ מָשָׁל לְאֶחָד, שֶׁבָּא לִקְנוֹת אֲפַרְסְמוֹן אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן' וְכוּ', וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל"ו): "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ".

אֲבָל קודֶם הַתְּשׁוּבָה אֲזַי בְּחִינַת אֶהֱיֶה בְּהַסְתָּרַת פָּנִים מִמֶּנּוּ, כִּי עֲדַיִן לא הֵכִין אֶת עַצְמוֹ לְמֶהְוֵי בָּעוֹלָם, וְהַסְתָּרַת פְּנֵי אֶהֱיֶה גִּימַטְרִיָּא דָּם*, הַיְנוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים וּבִזְיוֹנוֹת, עַל שֵׁם (שמואל א, ב): "וּבזַי יֵקָלּוּ", כִּי עֲדַיִן הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, שֶׁשָּׁם מְדוֹר הַיֵּצֶר הָרָע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת י): "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמאלוֹ", עֲדַיִן הוּא בְּתֹקֶף וָעז וּבִשְׁבִיל זֶה בָּאִין עָלָיו בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כִּי זֶה בְּחִינַת הַסְתָּרַת וְהַחְזָרַת פְּנֵי אקי"ה, גִּימַטְרִיָּא-דָּם*

*פֵּרוּשׁ: כִּי אֲחוֹרֵי שֵׁם אֶהְיֶה הוּא בְּגִימַטְרִיָּא דָּם, כַּמּוּבָא הַיְנוּ כְּשֶׁכּוֹתְבִין הַשֵּׁם בַּאֲחוֹרַיִם, דְּהַיְנוּ א, אה, אהי, אהיה, שֶׁחוֹזְרִין בְּכָל פַּעַם לְאָחוֹר, הוּא בְּגִימַטְרִיָּא דָּם, וְזֶהוּ בְּחִינַת הַחְזָרַת וְהַסְתָּרַת פְּנֵי אֶהְיֶה, שֶׁעוֹלֶה דָּם:

וְתִקּוּן לָזֶה, שֶׁיַּהֲפךְ דָּם לְדם, שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים וְלא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ וּכְשֶׁמְּקַיֵּם דּם לַה', אָז הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מַפִּיל לוֹ חֲלָלִים חֲלָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ וְהוּא יַפִּיל לְךָ חֲלָלִים" (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל גִטִּין ז, הַיְנוּ: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תְּהִלִּים ק"ט), הַיְנוּ עַל-יְדֵי-זֶה נִתְמַעֵט הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, וְזֶה בְּחִינַת זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע, וְעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלקִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם נ): "זבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי", וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין מג:) עַל זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע:

ג.       וְצָרִיךְ לֶאֱחֹז תָּמִיד בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי מִי יאמַר: "זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי" (מִשְׁלֵי כ), כִּי בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם אוֹמֵר: חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, אֲפִלּוּ זֶה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּבַר לֵבָב בְּלִי פְּנִיָּה (וְזֶהוּ: מִי יאמַר: "זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי", הַיְנוּ מִי יוּכַל לוֹמַר, שֶׁלִבּוֹ זַךְ וְטָהוֹר מִפְּנִיּוֹת, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר: חָטָאתִי וְכוּ' וְזֶהוּ: "מִי יאמַר וְכוּ': טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי", הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר מִן הֶחָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי שֶׁאָמַר, כִּי גַּם אָז אֵינוֹ זַךְ וְטָהוֹר בְּלִי פְּנִיּוֹת, כַּנַּ"ל).

נִמְצָא, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, הַיְנוּ עַל חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי שֶׁאָמַר, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָהוּ כ"ט): "בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי", כִּי עַל-יְדֵי תְּשׁוּבָה זוֹכֶה לִכְבוֹד ה', "וְלִבּוֹ רָחַק מִמֶּנִּי" וַאֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ אָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, אַף עַל-פִּי-כֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה כִּי מִתְּחִלָּה כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה עָשָׂה לְפִי הַשָּׂגָתוֹ, וְאַחַר-כָּךְ בְּוַדַּאי כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, בְּוַדַּאי הוּא מַכִּיר וּמַשִּׂיג יוֹתֵר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְצָא לְפִי הַשָּׂגָתוֹ שֶׁמַּשִּׂיג עַכְשָׁו, בְּוַדַּאי הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה הוּא בִּבְחִינַת גַּשְׁמִיּוּת נִמְצָא, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, עַל שֶׁהִתְגַּשֵּׁם אֶת רוֹמְמוּת אֱלקוּתוֹ.

וְזֶה בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ שַׁבָּת, הַיְנוּ כֻּלּוֹ תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ל): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלקֶיךָ", כִּי עִקָּר עוֹלָם הַבָּא הוּא הַשָּׂגַת אֱלקוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָהוּ ל"א): "וְיֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" נִמְצָא בְּכָל עֵת שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה יְתֵרָה, אֲזַי יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הַהַשָּׂגָה הָרִאשׁוֹנָה וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: (שָׁם בְּסַנְהֶדְּרִין): 'כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ', הַיְנוּ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, בְּחִינַת: "וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי", בְּחִינַת דּם לַה', בְּחִינַת אקיא, בְּחִינַת כֶּתֶר, בְּחִינַת כָּבוֹד, כַּנַּ"ל, 'וּמִתְוַדֶּה עָלָיו', הַיְנוּ שֶׁמִּתְוַדֶּה עַל זְבִיחַת יִצְרוֹ, הַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, 'כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת' כִּי תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַזֶּה וְאַחַר הַתְּשׁוּבָה שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָּׂגָה יְתֵרָה, וּמַכִּיר בְּיוֹתֵר אֶת רוֹמְמוּת אֱלקוּתוֹ, וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָתוֹ, זאת הַתְּשׁוּבָה הוּא בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַבָּאוְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים נ: "אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן" (זְכַרְיָה י"ד), 'אוֹר שֶׁהוּא יָקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, יִהְיֶה קָפוּי וְקַל לָעוֹלָם הַבָּא' נִמְצָא בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּשֶׁיִּזְכּוּ לְהַשָּׂגָה יְתֵרָה בֶּאֱלקוּתוֹ, בְּוַדַּאי יִתְחָרְטוּ וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הַשָּׂגַת עוֹלָם הַזֶּה, כִּי הַשָּׂגַת עוֹלָם הַזֶּה בִּבְחִינַת גֶּשֶׁם נֶגֶד הַשָּׂגַת עוֹלָם הַבָּא וְזֶה כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת,

כִּי זְבִיחַת הַיֵּצֶר הִיא תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, הוּא בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַזֶּה, וְהַוִּדּוּי עַל זְבִיחַת הַיֵּצֶר, הַיְנוּ תְּשׁוּבָה שְׁנִיָּה, הִיא בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהַכָּבוֹד הָרִאשׁוֹן נַעֲשָׂה קָפוּי וְקַל, נֶגֶד הַכָּבוֹד הַשֵּׁנִי וְזֶה שֶׁאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא (תְּהִלִּים נ): "אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי, דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ", כִּי הָאָדָם עַל-יְדֵי שֶׁמַּחֲרִישׁ, נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אקיה, כַּנַּ"ל אֲבָל הַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא, מַה שֶּׁמַּחֲרִישׁ לָאָדָם, אֵין זֶה בִּשְׁבִיל אקיה, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי זֶה אֵין שַׁיָּךְ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין זֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ עָנְשָׁם בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאָז מְסַדְּרִין לְעֵינָיו עֲווֹנוֹתָיו, וְיוֹכִיחַ אוֹתוֹ עַל פָּנָיו, וְזֶה: אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ:

ד.      וּכְשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת, הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'זַכָּאָה מַאן דְּעַיִל וְנָפִיק' (זהר ויקהל ריג: האזינו רצב) וְזֶה בְּחִינַת (תהלים קלט): "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם- שָׁם אָתָּה", בְּחִינַת עַיִל, בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל- הִנֶּךָּ", בְּחִינַת וְנָפִיק, בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב (שיר-השירים ו): "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי"  אֲנִי לְדוֹדִי – זֶה בְּחִינַת עַיִיל, וְדוֹדִי לִי – זֶה בְּחִינַת וְנָפִיק [וְזֶה סוֹד כַּוָּנַת אֱלוּל], וְזֶה עִקַּר כְּבוֹדוֹ,

וְזֶה (ישעיהו נ"ח): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ", דְּרָכֶיךָ לְשׁוֹן רַבִּים, הַיְנוּ עַיִל וְנָפִיק. וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בְּקִיאוּת הַנַּ"ל, אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, וְזוֹכֶה לִכְבוֹד ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לְכֶּתֶר, כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלא כָּף, וְאָז יְמִין ה' פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ [וְזֶה סוֹד כַּוָּנַת אֱלוּל]:

ה.     וְעַל-יְדֵי הַדְּמִימָה וְהַשְּׁתִיקָה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חִירִיק, כַּמּוּבָא בְּתִּקּוּנִים (בְּהַקְדָּמָה ז "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שְׁמוֹת כ"ד)-דָּא חִירִיק, וְזֶה בְּחִינַת (יְשַׁעְיָהוּ ס"ו): "וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי" 'הֲדם'-זֶה בְּחִינַת דְּמִימָה, וְזֶה בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל תְּמוּנַת אוּ נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁעַל הָאָלֶף זֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, בְּחִינַת (יְחֶזְקֵאל א): "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל ראשָׁם אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא", 'דְּמִתְכַּסְיָא לְעֵילָא מִוָּא"ו שֶׁבָּאָלֶ"ף, דְמִתְקַרְיָא רָקִיעַ' (שָׁם בַּתִּקּוּנִים), וְהַנְּקֻדָּה הִיא כִּסֵּא דְּמִתְכַּסְיָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (חַגִּיגָה יג: "בַּמֻּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרשׁ, וּבַמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקר", וְזֶה בְּחִינַת: "כְּבוֹד אֱלקִים הַסְתֵּר דָּבָר", בְּחִינַת כֶּתֶר וְהַוָא"ו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶף, הוּא רָקִיעַ, שָׁמַיִם, אֵשׁ וּמַיִם, בְּחִינַת הַבּוּשָׁה שֶׁנִּשְׁתַּנָּה פָּנָיו לְכַמָּה גְּוָנִין (עיין חא"ג ברכות ו: [בד"ה מאי כרום])

וְזֶה בְּחִינַת רָקִיעַ כְּלָלִיּוּת הַגְּוָנִין וְנַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי-זֶה אָדָם לָשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם בְּיְחֶזְקֵאל): "וּדְמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה", 'כִּי לֵית אָדָם בְּלא אָלֶ"ף' (שָׁם) וְזֶה אוֹתִיּוֹת אָדָם, אָלֶף דָּם הַיְנוּ עַל-יְדֵי דּם לַה', נַעֲשֶׂה אָלֶ"ף, וְנַעֲשֶׂה אָדָם לָשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא (עיין זוהר תזריע דף מח) כִּי הַוָּא"ו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶף הוּא רָקִיעַ כְּלָלִיּוּת הַגְּוָנִין, הַיְנוּ הַבּוּשָׁה, כַּנַּ"ל וְהַנְּקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא הַשְּׁתִיקָה וְהַדְּמִימָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי", וְזֶה בְּחִינַת חִירִיק, בְּחִינַת: "וְתַחַת רַגְלָיו", וְהַנְּקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה הוּא כִּסֵּא דְּמִתְכַּסְיָא, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, בְּחִינַת: "כְּבוֹד אֱלקִים הַסְתֵּר דָּבָר", בְּחִינַת: "בַּמְּכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקר", בְּחִינַת: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ דְּמוּת כִּסֵּא וְכוּ', וְנַעֲשֶׂה אָדָם לָשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא", בְּחִינַת: "כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה" וְאָז נַעֲשֶׂה יִחוּד בֵּין חַמָּה לִלְבָנָה, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מֵאִיר לַלְּבָנָה, וְנַעֲשֶׂה יִחוּד בֵּין משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, כִּי (בָּבָא בַּתְרָא עה 'פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה', וְדָא נְּקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה, בְּחִינַת כִּסֵּא, בְּחִינַת משֶׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פ"ט): "וְכִסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי", בְּחִינַת: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ דְּמוּת כִּסֵּא" וְהַנְּקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא יְהוֹשֻׁעַ, בְּחִינַת לְבָנָה, בְּחִינַת: "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת", דָּא לְבָנָה וְהַוָּא"ו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶף הוּא הָרָקִיעַ, הוּא בְּחִינַת הָאהֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת ל"ג): "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן לא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאהֶל" וְ'אהֶל' הוּא רָקִיעַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָהוּ מ): "וַיִּמְתָּחֵם כָּאהֶל לָשָׁבֶת", וּכְתִיב (תְּהִלִּים ק"ד): "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְּרִיעָה", וְזֶה (שְׁמוֹת כ"ו): "יְרִיעוֹת הָאהֶל" וְכִסֵּא הָעֶלְיוֹן, הַיְנוּ נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה נֶחְלֶקֶת לְשָׁלשׁ טִפִּין כִּי תְּשׁוּבָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשָׁלשׁ תְּנָאִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָהוּ ו): "פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו, וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וְשָׁב" וְאֵלּוּ הַשָּׁלשׁ בְּחִינוֹת הֵם נְקֻדַּת סֶגּוֹ"ל, 'וְסֶגּוֹל דָּא חַמָּה' (תִּקּוּנִים בְּהַקְדָּמָה ז:), הַיְנוּ פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה

ו.        וְזֶה פֵּרוּשׁ: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: זִימְנָא חַדָּא הֲוָה אַזְלִינָן בְּמִדְבָּרָא, וַחֲזִינָן הַנֵי אַוָּזֵי דִּשְׁמִיטִין גַּדְפַיְהוּ מִשַּׁמְנַּיְהוּ, וְקָא נַגְדֵּי נַחֲלֵי דְּמַשְׁחָא מִתּוּתַיְהוּ וְאַמִּינָא לְהוּ: אִית לִי מִנַּיְכוּ חוּלְקָא לְעַלְמָא דְּאָתִי? חַדָּא דַּלְיָא לִי אַטְמָא, וְחַדָּא דַּלְיָא לִי גַּדְפָא כִּי אֲתָאִי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לִי: עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין: (בָּבָא בַּתְרָא עג:) רַשְׁבַּ"ם: דִּשְׁמִיטִין גַּדְפַיְהוּ נָפְלוּ נוֹצָה שֶׁלָּהֶם מֵרֹב שׁוּמָן: דַּלְיָא לִי גַּדְפָא הִגְבִּיהַּ לִי הַכָּנָף, רָמַז-זֶהוּ חֶלְקְךָ לֶעָתִיד לָבוֹא: לִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין שֶׁבַּחַטָּאתָם מִתְעַכֵּב מָשִׁיחַ, וְיֵשׁ לָהֶם צַעַר בַּעֲלֵי-חַיִּים, לְאוֹתָן אַוָּזִין, מֵחֲמַת שׁוּמָנָן: שֶׁהָלַךְ-לַחֲקר בַּמִּדָּה הַטּוֹבָה שֶׁל עֲנָוָה, שֶׁאָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר לָדוּשׁ (עיין עירובין נ"ד שֶׁהַכּל דָּשִׁין עָלָיו וְרָאָה חֲכָמִים, וְזֶה בְּחִינַת אַוָּזֵי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת נז: 'הָרוֹאֶה אַוָּז בַּחֲלוֹם יְצַפֶּה לְחָכְמָה' דִּשְׁמִיטִין גַּדְפַיְהוּ, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: נוֹצוֹת, זֶה בְּחִינַת מַחֲלקֶת וּבִזְיוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים כ"ה): "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים", הַיְנוּ שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל מַחֲלקֶת וּבִזְיוֹנוֹת שֶׁמְּבַזִּין אוֹתָן, וְשׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָן וְאֵינָם מְשִׁיבִים (אָבוֹת ג): 'סְיָג לַחָכְמָה-שְׁתִיקָה': [כִּי הַשְּׁתִיקָה הִיא בְּחִינַת כֶּתֶר*] וְזֶה לְשׁוֹן דִּשְׁמִטִּין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ט"ו): "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֶּׁה יָדוֹ", הַיְנוּ שֶׁלּא יִתְבַּע עֶלְבּוֹנוֹ

*(כִּי עַל-יְדֵי הַשְּׁתִיקָה זוֹכִין לִתְשׁוּבָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֶּתֶר, כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת: 'סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה' 'סְיָג' דַּיְקָא, זֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת סְיָג וְגָדֵר סָבִיב סָבִיב, שֶׁמְּסַבֵּב וּמַכְתִּיר וּמַעֲטִיר אֶת הַחָכְמָה, וְזֶה הַכֶּתֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת סְיָג, נַעֲשֶׂה מֵהַשְּׁתִיקָה, כַּנַּ"ל וְזֶה פֵּרוּשׁ מִשַּׁמְנַּיְהוּ-מִלְּשׁוֹן: "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ", (כְּלוֹמַר: מֵחֲמַת שֶׁאוֹחֲזִין עַצְמָן בִּבְחִינַת (דְּבָרִים ל"ב): "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ"), הַיְנוּ בִּשְׁבִיל זֶה שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָם מְשִׁיבִים, כִּי זֶה עוֹשִׂין בִּשְׁבִיל תְּשׁוּבָה עַל עֲווֹנוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם): "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן" (בְּחִינַת הַשְׁמֵן לֵב כוּ', וְאָזְנָיו כוּ', פֶּן יִרְאֶה כוּ', שֶׁהַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּשְׁלשָׁה תְּנָאִים אֵלּוּ) וְנַגְדֵּי נַחֲלֵי דְּמַשְׁחָא מִתְּחוּתַיְהוּ-הַיְנוּ עַל-יְדֵי הַשְּׁתִיקָה זוֹכִין לְכָבוֹד אֱלקִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים מ"ה): "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע, עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ", וְזֶה בְּחִינַת (שָׁם כ"ד): "מֶלֶךְ הַכָּבוֹד"וְאַמִּינָא לְהוּ: אִית לִי מִינַּיְכוּ חוּלְקָא לְעַלְמָא דְּאָתִי? חַדָּא דַּלְיָא לִי אַטְמָא -זֶה בְּחִינַת: "וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי", בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, כַּנַּ"לוְחַדָּא דַּלְיָא לִי כָּנָף-זֶה בְּחִינַת כִּסֵּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָהוּ ל): "וְלא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ", זֶה בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה הַיְנוּ שֶׁהֶרְאוּ לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָה, שֶׁגַּם הוּא זָכָה לְאֵלּוּ הַבְּחִינוֹת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין'-כִּי יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים אָדָם, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל- כֻּלָּא חַד(עיין זוהר חיי שרה קכ"ו: ובתנחומא פ' קדושים [פ"א]) כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְעַל הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם", וְיִשְׂרָאֵל יִתְּנוּ דִּין לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, הַיְנוּ הֵם יִשְׁפְּטוּ בְּעַצְמָן כָּל הַדִּינִין:

ז.       וְזֶה פֵּרוּשׁ: (תְּהִלִּים מ"ז): "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ", זֶה בְּחִינַת חִירִיק נְּקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל אָלֶף, שֶׁהוּא בְּחִינַת: "וְתַחַת רַגְלָיו", בְּחִינַת: "וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי" "יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ", זֶה בְּחִינַת משֶׁה, בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הָאָלֶף, בְּחִינַת: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ דְּמוּת כִּסֵּא", וְכִסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זְבָחִים קיט: 'ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נַחֲלָה זוֹ שִׁילה', 'שִׁילה דָּא משֶׁה' (זהַר בְּרֵאשִׁית כה: וּבְתִּקּוּן כא) "אֶת גְּאוֹן יַעֲקב", זֶה בְּחִינַת וָא"ו שֶׁבְּתוֹךְ אָלֶף, בְּחִינַת אהֶל, בְּחִינַת אוֹר, שֶׁמּשֶׁה מֵאִיר לִיהוֹשֻׁעַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית כ"ה): "וְיַעֲקב אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אהָלִים" וְזֶה בְּחִינַת (סַנְהֶדְרִין כ:): 'שְׁלשָׁה דְּבָרִים שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּכַלּוּ זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק', זֶה בְּחִינַת: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ", 'וּלְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ', זֶה בְּחִינַת "גְּאוֹן יַעֲקב", בְּחִינַת (בְּמִדְבַּר כ"ד): "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקב", בְּחִינַת מֶלֶךְ, 'וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה', זֶה בְּחִינַת משֶׁה, בְּחִינַת דַּעַת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת לג: 'מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, כְּאִלּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו', וְזֶה בְּחִינַת: "יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ": (מִסִּימָן ד' עַד כָּאן לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה) וְזֶה פֵּרוּשׁ: "וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ"-משֶׁה הוּא נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה וִיהוֹשֻׁעַ הוּא נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה "וְהִתְיַצְּבוּ בָאהֶל"-זֶה בְּחִינַת הָרָקִיעַ, בְּחִינַת הַוָּא"ו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶף "וַאֲצַוֶּנּוּ"- כִּי משֶׁה הָיָה צָרִיךְ אָז לִמְסֹר הַכּל לִיהוֹשֻׁעַ, "וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת" (קהֶלֶת ח), כִּי בִּשְׁעַת הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק אֵין לוֹ שְׁלִיטָה וְכחַ לְהָאִיר לִיהוֹשֻׁעַ, עַל כֵּן דִּיֵּק וַאֲצַוֶּנּוּ, אֲנִי בְּעַצְמִי, כִּי חָזְרָה הַמֶּמְשָׁלָה לְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא: וּכְלָל כָּל הָעִנְיָן כָּלוּל בִּתְמוּנַת אָלֶף, שֶׁהוּא נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה, וְנְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה וּוָא"ו וְהוּא עִנְיָן שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: שֶׁקּדֶם כְּנִיסַת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ הֻזְהֲרוּ לְקַיֵּם שָׁלשׁ מִצְווֹת: 'לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק' 'וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה' 'וּלְמַנּוֹת מֶלֶךְ' 'לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק' הִיא בְּחִינַת יְהוֹשֻׁעַ, נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת י"ז): "צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק", וְכַמְּבאָר בַּזּהַר הָעִנְיָן (בְּשַׁלַּח סה:) 'וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה' הוּא בְּחִינַת משֶׁה, נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה, כִּי 'מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, כְּאִלּוּ נִבְנֶה בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו', וּמשֶׁה הוּא בְּחִינַת הַדַּעַת 'וּלְמַנּוֹת מֶלֶךְ' הוּא בְּחִינַת רָקִיעַ, הַוָּא"ו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶ"ף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקב", שֶׁקָּאִי עַל שֶׁיָּקוּם מֶלֶךְ מִיַּעֲקב, "וְדָרַךְ כּוֹכָב" הוּא בְּחִינַת רָקִיעַ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְהַיְנוּ "מִיַּעֲקב", כִּי "יַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים", בְּחִינַת רָקִיעַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּמְתָּחֵם כָּאהֶל", כַּמְּבאָר בַּזּהַר, שֶׁיַּעֲקב הוּא בְּחִינָת וָא"ו כִּי שָׁלשׁ מִצְווֹת אֵלּוּ הֵם בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, וְהָבֵן (מִן וּכְלָל עַד כָּאן כָּפוּל לְעֵיל בְּשִׁנּוּי לָשׁוֹן קְצָת): (שַׁיָּךְ לְעֵיל), וְזֶה סוֹד כַּוָּנוֹת אֱלוּל שָׁמַעְתִּי קְצָת כְּטִפָּה מִן הַיָּם עַיֵּן שָׁם בַּכַּוָּנוֹת שֶׁל אֱלוּל, מְבאָר שָׁם, שֶׁכְּלָל כַּוָּנוֹת אֱלוּל הוּא, "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דֶּרֶךְ", שֶׁצְּרִיכִין לְהָאִיר בְּחִינַת דֶּרֶךְ בַּיָּם וְכוּ', וְזֶה הַדֶּרֶךְ הוּא בְּחִינַת שְׁתֵּי פְּעָמִים הַשֵּׁם יב"ק, כִּי שְׁתֵּי פְּעָמִים יב"ק עוֹלֶה דֶּרֶךְ, וְזֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת שְׁנֵי שֵׁמוֹת, שֶׁהֵם קס"א ס"ג, כִּי אֵלּוּ שְׁנֵי שֵׁמוֹת -קס"א ס"ג, הֵם עוֹלִים בְּגִימַטְרִיָּא שְׁתֵּי פְּעָמִים יב"ק, שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא דֶּרֶךְ, כַּנַּ"ל וְצָרִיךְ לְכַוֵּן שֵׁם קס"א בְּסֶגּוֹל, וְשֵׁם ס"ג בְּחִירִיק וְסֶגּוֹל דקס"א וְחִירִיק דס"ג הֵם עוֹלִים תָּי"ו, כִּי שֵׁם קס"א הוּא שֵׁם אקי"ק בְּמִלּוּאוֹ כָּזֶה: אָלֶף קֵי יוּד קֵי, שֶׁהֵם יוּד אוֹתִיּוֹת, וְכָל אַחַת נְקֻדָּה בְּסֶגּוֹל, וְסֶגּוֹל הוּא שָׁלשׁ נְקֻדּוֹת, וְעַל כֵּן הוּא עוֹלֶה שְׁלשִׁים, וְעַל כֵּן יוּד פְּעָמִים סֶגּוֹל עוֹלֶה שִׁי"ן וְס"ג הֵם יוּד אוֹתִיּוֹת שֶׁל מִלּוּי הֲוָיָ"ה, יוּד קֵי וָאו קֵי, וְכָל אַחַת נְקֻדָּה בְּחִירִיק, עוֹלֶה ק', וּשְׁנֵיהֶם-חִירִיק דְס"ג וְסֶגּוֹל דְקס"א עוֹלִים יַחַד תָּיו, בְּגִימַטְרִיָּא פְּשׁוּטָה, וְאָז עַל-יְדֵי כָּל בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, הַיָּמִין פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ, כִּי יָמִין בְּמִלּוּאוֹ עוֹלֶה דֶּרֶךְ עִם הַשָּׁלשׁ אוֹתִיּוֹת, שֶׁהוּא שְׁתֵּי פְּעָמִים יב"ק וְכוּ', עַיֵּן שָׁםוְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן אֵיךְ כָּל הַכַּוָּנוֹת הַנַּ"ל מְרֻמָּזִים וְנֶעֱלָמִים בְּדֶרֶךְ נִפְלָא וְנוֹרָא מְאד בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה הַנַּ"ל, כִּי מְבאָר שָׁם, שֶׁמִּי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת, הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא בָּקִי בְּשׁוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת עַיִל וְנָפִיק, בְּחִינַת: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה", שֶׁהוּא בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא, "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָ", שֶׁהוּא בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב וְכוּ', כַּמְבאָר לְעֵיל, עַיֵּן שָׁםוְהַפֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט הוּא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לַחֲגר מָתְנָיו, שֶׁיִּתְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּדַרְכֵי ה' תָּמִיד, בֵּין בַּעֲלִיָּה בֵּין בִּירִידָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל" וְכוּ', הַיְנוּ בֵּין שֶׁיִּזְכֶּה לְאֵיזֶה עֲלִיָּה, לְאֵיזֶה מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה, אַף-עַל-פִּי- כֵן אַל יַעֲמד שָׁם, וְלא יִסְתַּפֵּק עַצְמוֹ בָּזֶה, רַק צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בָּזֶה מְאד, לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁהוּא צָרִיךְ לָלֶכֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכוּ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא,  בִּבְחִינַת עַיִל, שֶׁהוּא בְּחִינַת: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה" וְכֵן לְהֵפֶךְ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יִפּל, חַס וְשָׁלוֹם, לְמָקוֹם שֶׁיִּפּל אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, גַּם כֵּן אַל יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ לְעוֹלָם, וְתָמִיד יְחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, בְּכָל מַה שֶׁיּוּכַל, כִּי גַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיוֹת נִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם שָׁם יְכוֹלִין לְדַּבֵּק אֶת עַצְמוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְזֶה בְּחִינַת: "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ" וְזֶה בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב, כִּי אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, כִּי אִם כְּשֶׁבָּקִי בִּשְׁנֵי הַבְּקִיאוּת הָאֵלּוּ וְדִקְדֵּק רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְקָרָא עִנְיָן זֶה בִּלְשׁוֹן בָּקִי, כִּי הִיא בְּקִיאוּת גָּדוֹל מְאד מְאד, שֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע לְיַגֵּעַ עַצְמוֹ וְלִטְרחַ בַּעֲבוֹדַת ה' תָּמִיד, וּלְצַפּוֹת בְּכָל עֵת לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָ יוֹתֵר, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אַל יִפּל מִשּׁוּם דָּבָר, וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל- פִּי-כֵן אַל יִפּל בְּדַעְתּוֹ כְּלָל, וִיקַיֵּם: "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ", כַּנַּ"ל: וְעַל-פִּי סוֹד נֶעְלָם בָּזֶה סוֹד כַּוָּנוֹת אֱלוּל הַנַּ"ל, כִּי בָּקִי הוּא בְּחִינַת שֵׁם יב"ק הַנַּ"ל, שֶׁהוּא אוֹתִיּוֹת בָּקִי (עיין זוהר משפטים קט"ז:, וזוהר פנחס רכ"ג וְזֶה שֶׁזּוֹכֶה לִשְׁנֵי הַבְּקִיאוּת הַנַּ"ל, שֶׁהֵם שְׁתֵּי פְּעָמִים בָּקִי, דְּהַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא בָּקִי בְּשׁוֹב, עַל-יְדֵי-זֶה זוֹכֶה לְדֶרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, כִּי שְׁתֵּי פְּעָמִים בָּקִי, שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁתֵּי פְּעָמִים יב"ק, הַנַּ"ל, עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא דֶּרֶךְ כַּנַּ"ל כִּי עַל-פִּי הַכַּוָּנוֹת נַעֲשֶׂה זֶה הַדֶּרֶךְ מִבְּחִינַת סֶגּוֹל דְקס"א וְחִירִיק דְס"ג, שֶׁהֵם בְּגִימַטְרִיָּא שְׁתֵּי פְּעָמִים יב"ק, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל וְזֶה בְּעַצְמוֹ סוֹד, בְּחִינַת שְׁנֵי הַבְּקִיאוּת הַנַּ"ל, כִּי בָּקִי בְּרָצוֹא, שֶׁהוּא בְּחִינַת "אֶסַּק שָׁמַיִם", זֶה בְּחִינַת סֶגּוֹל דקס"א, כִּי אֶסַּק אוֹתִיּוֹת קס"א וּבָקִי בְּשׁוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת: "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ", זֶה בְּחִינַת חִירִיק דְס"ג, מִלְּשׁוֹן: "אַל תַּסֵּ"ג גְּבוּל עוֹלָם", שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמַּסִּיג גְּבוּלוֹ וּמַחֲזִירוֹ לַאֲחוֹרָיו, שֶׁזֶּה בְּחִינַת יְרִידָה, שֶׁהָאָדָם נוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם, מִמַּדְרֵגָתוֹ, וְהוּא נָסוֹג אָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם אַף-עַל-פִּי-כֵן יְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ, וְאַל יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ לְעוֹלָם, כִּי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת: "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ", כַּנַּ"ל, וְזֶה בְּחִינַת שֵׁם ס"ג, כַּנַּ"לכִּי סֶגּוֹל דָּא חַמָּה, שֶׁהוּא נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁעַל הָאָלֶף, הַנֶּחֱלֶקֶת לְשָׁלשׁ טִפִּין, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת "אֶסַּק שָׁמַיִם", בְּחִינַת סֶגּוֹל דְקס"א, שֶׁהוּא אוֹתִיּוֹת אֶסַּק, כַּנַּ"ל וְחִירִיק הוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל הָאָלֶף, שֶׁהוּא בְּחִינַת: "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ", שֶׁהוּא בְּחִינַת חִירִיק דְס"ג הַנַּ"לוְזֶה שֶׁכָּתַב שָׁם לְמַעְלָה בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל: "וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בְּקִיאוּת הַנַּ"ל אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה", כִּי מִשְּׁנֵי פְּעָמִים בָּקִי, שֶׁהֵם בְּחִינַת קס"א וס"ג, "אֶסַּק שָׁמַיִם וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל" וְכוּ', עַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת דֶּרֶךְ, שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא שְׁתֵּי פְּעָמִים בָּקִי, שֶׁהֵם קס"א וְס"ג וְכוּ', כַּנַּ"ל כִּי עִקַּר דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה זוֹכִין עַל-יְדֵי שְׁנֵי הַבְּקִיאוּת הַנַּ"ל, וְאָז יְמִין ה' פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ, כִּי יָמִין בְּגִימַטְרִיָּא דֶּרֶךְ, שֶׁהֵם שְׁתֵּי פְּעָמִים בָּקִי, כַּנַּ"לוּפְשׁוּטָה בְּגִימַטְרִיָּא סֶגּוֹל דְקס"א וְחִירִיק דְס"ג, שֶׁהֵם בְּעַצְמָם בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה וּנְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְבַקֵּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, הֵן לְמַעְלָה הֵן לְמַטָּה, בְּחִינַת: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ", שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁנֵי הַבְּקִיאוּת הַנַּ"ל, וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי הַבְּקִיאוּת הַנַּ"ל, אָז הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, וְאָז יְמִין ה' פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ וְהָבֵן הַדְּבָרִים הֵיטֵב, כִּי הֵם דְּבָרִים עֲמֻקִּים מְאדוְעַל-פִּי-זֶה תָּבִין לְקַשֵּׁר הַתּוֹרָה הֵיטֵב, שֶׁמַּה שֶּׁכָּתַב בַּסּוֹף מֵעִנְיַן נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה וּנְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל הָאָלֶף, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת שְׁנֵי הַבְּקִיאוּת הַנַּ"ל, (כִּי זֶה אֵינוֹ מְבאָר בְּפֵרוּשׁ בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, רַק עַל-פִּי כַּוָּנוֹת הַנַּ"ל מוּבָן זאת מִמֵּילָא לַמַּשְׂכִּיל), וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה, שֶׁכָּתַב שָׁם, כִּי זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁהוּא בְּחִינַת דּם לַה', שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַזֶּה, זֶה בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁנַּעֲשֵׂית מִבְּחִינַת הַדְּמִימָה וְהַשְּׁתִיקָה, מִבְּחִינַת דּם לַה' וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת חִירִיק דְס"ג וְכוּ', שֶׁהוּא בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב, כַּנַּ"ל וּתְשׁוּבָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁעוֹשֶׂה עַל תְּשׁוּבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּבוֹד הָעוֹלָם הַבָּא, בְּחִינַת: "כְּבוֹד אֱלקִים הַסְתֵּר דָּבָר", זֶה בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה, בְּחִינַת כֶּתֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, בְּחִינַת סֶגּוֹל וְכוּ' וְהָבֵן הַדְּבָרִים הֵיטֵב, אֵיךְ כָּל הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים שָׁם, בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, נִקְשָׁרִים וְנִכְלָלִים אַחַר-כָּךְ בְּיַחַד בְּקֶשֶׁר נִפְלָא וְנוֹרָא, וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ קְצָת:

וְעִקַּר הַדָּבָר, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם, כְּשֶׁהוּא בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה מְאד, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא מְחַזֵּק עַצְמוֹ וּמַאֲמִין שֶׁגַּם שָׁם יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה עֲדַיִן, כִּי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת: "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ", אֲזַי מַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ הַקְּדֻשָּׁה מִשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הֲוָיָה בְּמִלּוּי ס"ג, שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת כָּל הַנְּסוֹגִים אָחוֹר מִקְּדֻשָּׁתוֹ לְהַחֲזִיקָם לְבַל יִפְּלוּ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, וְזֶה בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב, שֶׁזֶּה הַבְּקִיאוּת הוּא בְּחִינַת שֵׁם יב"ק הַקָּדוֹשׁ, בְּחִינַת שֵׁם ס"ג וְכֵן כְּשֶׁאָדָם זוֹכֶה לָבוֹא לְאֵיזֶה מַדְרֵגָה בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם, וְהוּא מִתְחַזֵּק וּמִתְגַּבֵּר לַעֲלוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר, אֲזַי מַמְשִׁיךְ הַקְּדֻשָּׁה עַל עַצְמוֹ מִשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ אקי"ק בְּמִלּוּי קס"א, שֶׁהוּא בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא כִּי הָאָדָם- כְּפִי תְּנוּעוֹתָיו וּכְפִי הִתְחַזְּקוּתוֹ בָּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֵּן גּוֹרֵם לְיַחֵד הַשֵּׁמוֹת לְמַעְלָה וּמַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ הַקְּדֻשָּׁה מִשָּׁם וְהָבֵן הֵיטֵב:

וְהִנֵּה מְבאָר לְעֵיל, שֶׁעַל-יְדֵי הַדְּמִימָה וְהַשְּׁתִיקָה שֶׁשּׁוֹתְקִין לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁמְּבַזִּין אוֹתוֹ, עַל-יְדֵי-זֶה זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֶּתֶר כַּנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם, כִּי 'סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה' כַּנַּ"ל, כִּי צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאד לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ הַחוֹלְקִים עָלָיו וּמְבַזִּין אוֹתוֹ, צָרִיךְ לְדוּנָם לְכַף זְכוּת וְלִשְׁתּק לָהֶם, וְעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת כֶּתֶר כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ: 'מָשָׁל לְאֶחָד, שֶׁמָּצָא אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֶּתֶר אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל מִי, אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ אָמַר לוֹ: כֵּיוָן שֶׁהוּא לְצרֶךְ הַמֶּלֶךְ, כָּל אֶבֶן טוֹב שֶׁתִּמְצָא, תִּקְבָּעֶנּוּ בּוֹ' (וַיִּקְרָא-רַבָּה פָּרָשָׁה ב), כָּךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת כֶּתֶר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְצָרִיךְ לְהַכְנִיס בּוֹ כָּל מִין אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצא, דְּהַיְנוּ שֶׁצְּרִיכִין לְהִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אַחַר כָּל צַד זְכוּת וְדָבָר טוֹב שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצא בְּיִשְׂרָאֵל, וְלָדוּן אֶת הַכּל לְכַף זְכוּת, כִּי הֵם בְּחִינַת כֶּתֶר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל וְכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הֱוֵי דָּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת'נִמְצָא, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁדָּנִים אֶת הַכּל לְכַף זְכוּת, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה שׁוֹתְקִין לוֹ כְּשֶׁמְּבַזֶּה אוֹתוֹ, כִּי מוֹצְאִין בּוֹ זְכוּת, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב כָּל כָּךְ בַּמֶה שֶּׁמְּבַזֶּה אוֹתוֹ, כִּי לְפִי דַּעְתּוֹ וּסְבָרָתוֹ נִדְמֶה לוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ לְבַזּוֹת אוֹתוֹ וְכוּ', עַל-יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת כֶּתֶר, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁעַל-יְדֵי הַדְּמִימָה וְהַשְּׁתִיקָה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת כֶּתֶר, כַּנַּ"ל:

מאמר על תורה ו בליקוטי מוהרן, מאת ראש ישיבת ברסלב הרב ויזנפלד »

לכבוד… אחדשה"ט !

הנה עשרת ימי התשובה.., ומי יודע אם התחלנו בכלל לעשות תשובה רצויה לפניו. ועכ"פ גם עתה וגם מעתה ניתן לעשות תשובה.

רבינו הקדוש בליקו"מ קמ"א ס' ו, כתב עיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק.

ומו"ר ר' לוי יצחק ז"ל היה רגיל לפרש את כפל הלשון "ידום וישתוק" לשתוק גם בפה וגם בלב. ולא לרטון אפילו בלב. ולקבל כל הבושות והבזיונות לתיקון הנפש למען שמו באהבה.

ויהי רצון שנזכה להיות מהנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, ונפשינו כעפר לכל תהיה [וכמ"ש רבינו הקדוש במ"א, כמו העפר שהכל רומסים אותו ודורכים עליו והוא מחזיר רק טובות ומצמיח תבואה ופירות וירקות ומחיה את כולם] ולמקללינו נפשנו תידום ואז לבטח יפתח לבינו בתורתו.

ועכ"פ הנהגה עיקרית לתשובה זו של ישמע בזיונו ידם וישתוק שכוללת בתוכה הרבה תיקוני התשובה ניתן לקיים בכל יום ויום, כי בכל מקום שאדם נמצא יש לו בחינות בזיונות הן בהיותו בביהכ"נ או בבית המדרש ישנם כל מיני בחינות של בזיונות שעוברים על כל אחד וכן בלכתו ברחוב, וכן בביתו עם אישתו ומשפחתו נפלטים כל מיני ביטויים של בזיונות שיש לקבלם בדומיה ובאהבה.

וגם מיני ובי' דהיינו באדם בעצמו לפעמים שומע בזיונות שקורים דער הערן דהיינו שתופס בליבו ובדעתו כמה הוא טיפש ומבוזה וכמה הוא מבולבל שמקבל על עצמו מעכשיו להיות יהודי קדוש ואינו עומד בהבטחתו ובדיבורו. ומאות פעמים רוצה ומקבל על עצמו להשתפר גם כללית גם בפרטים מסויימים ואינו עומד בדיבורו, וכל זה גורם לפעמים הרגשה של חוסר אונים ויאוש רח"ל רחמנא לישזבן, וצרכים כל אחד להתחזק ולקבל את הבזיונות שמרגיש בדעתו ובלב באהבה מיני ובי', ולהאמין באמונה שלמה שאין שום ייאוש בעולם כלל ועדיין [כל זמן שחי] יש לו תקוה, כי כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן ובכח האדם לצאת ברגע ממסלול הטומאה למסלול הקדושה מרע לטוב מחושך לאור.

[ודרך אגב עלי להבהיר דבר פשוט שאני מדבר על תשובה ותופס את ענין ישמע בזיונו ידם וישתוק אין כוונתי כלל לדלג על שום פרט מהלכות ועניני תשובה המוזכרים בספר שערי תשובה לרבינו יונה ובמשנה תורה להרמב"ם וכו'. אלא מכיוון שכל מילה ומילה של רבינו ז"ל חשובה ויקרה עלי ביותר כמ"ש חז"ל מילתא אלבישייהו יקירא, לכן הנני מתייחס לפרט הנ"ל שהוא כלל גדול ולא משום שזהו הכל והדבר פשוט והאריכות מיותרת לנבון כמוך].

ויהי רצון שיקויים בנו דום לה' ויתחולל לו כפשוטו וכמדרשו בחז"ל וכמו שפרש עוד רבינו ז"ל בתורה ו' הנ"ל ואהי' כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות כחרש לא ישמע וכאילם לא יפתח פיו. כי באמת כל הבזיונות שבעולם לא מספיקים לנו לפי הפגמים שפגמנו לפניו ועל כן עלינו נפלה חובת היום בכל יום כל ימי חיינו לקבל בזיונות למען שמו באהבה אמן.

והנה ימים הנוראים ויום הכיפורים הקדוש בשער שהוא חסד נפלא מאת הבורא יתברך שמו לכפר עלינו כי עיצומו של יום מכפר אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו ולא היו ימים טובים לישראל כיום כיפור.

ויהי רצון שנזכה להמשיך קדושת יום הקדוש והנורא שאנו בחינות מלאכים קדושים ופרושים מכל התאוות למשך כל השנה ולבטח שלא נבזה כל הקדושה שספגנו ביום הגדול והנורא ע"י התנפלות על האוכל במוצאי היום ולרוץ מיד אחרי הבלים מהאי עלמא שפלא אלא הכל ימשיך בקדושה ובטהרה כרצונו יתברך.

בברכת חתימה טובה

שמעון יוסף הכהן ויזנפלד שליט"א

הארות והערות, ועיצות מעשיות - על תורה ו מהספר יש מאין - לרב ויזנפלד »

 הארות על מאמר "קרא את יהושע" (בסימן ו')

כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. כי שורש ותכלית כל הבריאה כולה הוא כבודו יתברך וכמ"ש (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, וע"כ חייבים אנו להשתדל תמיד להרבות בכבודו יתברך, והמניח כבוד המקום ועוסק בכבוד עצמו מהפך כוונת הבריאה מהיפך אל היפך, נוטל לעצמו עטרה שאינה שייכת לו כלל, ועושה כביכול את המלך לעבד ואת העבד למלך ח"ו, ולא עוד אלא שמורד במלכות ה' וכמ"ש הרמב"ן (אגרת הרמב"ן) המתגאה בלבו על הבריות מורד במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים שנא' (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש, וכדאיתא במדרש (מובא בס' מעלות המידות, המעלה השמינית) מלך בשר ודם מי שלובש בלדירון שלו כלום יש לו חיים? מי שלובש מלבוש של מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כו"כ…

כי באמת כל בר דעת שהתיישב בדעתו יבין וידע בבירור גמור כי לא מגיע לו שום כבוד על שום דבר כלל, כי אם יתבונן על רוב חסרונותיו ועל רוב פגמיו ועוונותיו אשר כל ימי חייו לא יספיקו מצד הדין לכפר על א' מהם, אם כן במה יתגאה, ואם ירצה להתגאות במעלותיו אם יתבונן בדעת צלולה יראה שהכל הוא דמיון, ומעלותיו אינן אלא מדומות כמו שיודה כל אחד בנפשו, ואם בכל זאת נמצא אצלו איזוהי בחינת מעלה הלא בודאי מתנת ה' היא ולמה יתגאה על הכרח אשר לא יגונה ולא ישובח, – וע"כ צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו.

וגם לא סגי ולא יתכן להרבות בכבוד המקום בלי מיעוט כבודו, כי כבודו וגם כבוד המקום להבדיל, הם תרתי דסתרי, וכמ"ש (דברים ח) ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, כי מיד שמרים לבו שוכח וכופר ח"ו בשמו יתברך, וכמ"ש חז"ל (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר וכו'. וא"כ בודאי שצריך כ"א למעט בכבודו מה יותר.

וענין מיעוט כבודו הוא בכמה בחי' כמבואר בדברי רבינו ז"ל במאמר תקעו, להמשיך שלום (ל"מ ח"א יד. ה) שצריכים לשבור הגאוה בד' בחינות שפלות, כי צריך אדם להקטין את עצמו לפני גדולים ממנו, ולפני בני אדם כערכו, ולפני קטנים ממנו, ולפעמים שהוא בעצמו קטן שבקטנים צריך להקטין א"ע כנגד מדריגת עצמו וידמה בעיניו שהוא למטה ממדריגתו בבחי' (שמות טז) שבו איש תחתיו, וכמבואר בס' ליקוטי עצות (גאוה וענוה, אות יט) שעיקר הענוה שיחזיק האדם א"ע למטה ממדריגתו שפל ממה שהוא, ועי"ז בודאי לא יהי' לו תרעומות על אף אחד וידין את כל אדם לכף זכות תמיד ויזכה לחיים טובים בעוה"ז ובעוה"ב,

וכדאיתא בס' אורחות צדיקים (השער השני) כי שאלו אחד מן החסידים במה היית זוכה להיות אדון לבני דורך, השיב מפני שכל אדם שראיתי החזקתיו יותר ממני, אם הי' חכם יותר ממני אמרתי גם הוא ירא אלקים יותר ממני מפני רוב חכמתו, ואם הי' קטן בחכמה ממני, אמרתי הוא שוגג ואני מזיד. ואם הי' גדול בימים ממני אמרתי זכויותיו רבות מזכויותי, ואם הייתי זקן ממנו אמרתי עוונותיו מעוטים מעוונותי, ואם הי' כמוני בחכמה ובימים אמרתי לבו טוב לאלקים יותר מלבי, לפי שאני יודע העבירות שעשיתי ואיני יודע העבירות שעשה הוא, ואם הי' עשיר ממני אמרתי שהוא עושה צדקות יותר ממני, ואם הי' דל ממני אמרתי כי הוא דכא ושפל רוח יותר ממני והוא טוב ממני, ומאלו הטעמים הייתי מכבד כל בני אדם והייתי נכנע לפניהם עיי"ש.

ובזה יובן הענוה של משה רבינו כמ"ש (במדבר יב) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, וכמשחז"ל (אבות דרבי נתן פ"ט, ב) ג' מיני מוכי שחין נבראו בעולם, לח ויבש ובעל פוליפוס, והיתה נפשו של משה נמוכה מכולם, כי בודאי משה רבינו הי' מתנהג על פי בחי' שבו איש תחתיו המבואר לעיל, ורק עי"ז זכה להיות ענו מכל האדם אשר על פני האדמה, ועוד כי תמיד הי' מתבונן בגדלות ה' וכמה הוא אפסי כנגד גדולתו יתברך כי לגדולתו אין חקר כ"א לכל חד כפום מה דמשער בליבי' כמבואר בזוה"ק (וירא, דף קג.) נודע בשערים בעלה, דא קב"ה, דאיהו יתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא, ולפום מה דמשער בלבי' הכי מתידע בלבי' וכמבואר הענין היטב בשיחות הר"ן (אות א). ואם משה רבינו מצא לנכון להשפיל עד עפר נפשו מי פתי ומשוגע שיעלה על דעתו להתגאות.

וענין ריבוי כבוד שמים הוא באופנים אין מספר, והכלל שישתדל אחר המעשים אשר תולדותיהם קדושת שמו ואהבתו בפי הבריות ובזכותם ובכלל זה להרבות בלימוד התורה לשמור ולעשות ולקיים, כי עיקר כבודו ית' נתגלה כשעושין רצונו בבחי' רצונו של אדם זהו כבודו, ואם לא ילמד וידע מהו רצונו איך יקיימנו – וכן בכלל זה להשתדל לקרב בני אדם לעבודתו ית', וכל מה שזוכין להביא תחת כנפי השכינה מרוחק ביותר, כך נתגדל ונתכבד שמו ית' וכדאיתא בזוה"ק (יתרו, דף סט.) כיון דחמו דיתרו אתא ופלח ליה לקב"ה ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, בדין כלהו אתרחקו מפולחנהון וידעו דלית בהו ממשו, כדין אתייקר יקרא דשמא קדישא דקב"ה עילא ותתא, ומה גם שעל פי רוב מרוחק שנתקרב מביא אח"כ אתו ומקרב עוד כמה מרוחקים, נמצא שע"י שמקרב נפש אחת נתקרבין כמה נפשות ונבנין כמה דורות נאמנים לה' ולתורתו, וזהו כבודו.

ובכלל זה למעט בכבודו עבור עבודתו יתברך כי אפי' מי שיש לו מוח גדול באמת כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו יתברך בפשיטות, וצריך אפי' להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה' בבחי' (משלי ה) באהבתה תשגה תמיד, שבשביל אהבת ה' וכבודו צריכים לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו ית', כי צריכים להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ומצוותיו ית', ולאו דווקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השי"ת נקרא מצוה וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת להשי"ת וכמבואר כ"ז היטב בדברי רבינו ז"ל במאמר תקעו אמונה בסופו (ל"מ ח"ב ה).

וזה בחי' ההנהגה הקדושה של דוד המלך ע"ה שלא הי' חש על כבודו כלל עבור כבודו יתברך כמ"ש חז"ל (ברכות ד.) כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טהרתי יפה טמאתי ולא בושתי, וכמ"ש חז"ל בהדיא (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ד) אין לך אדם מישראל שביזה א"ע על המצוות יותר מדוד, ותמיד מיעט בכבודו וכמ"ש חז"ל (סוטה י:) שדוד הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, וכמ"ש (מגילה יא.) ודוד הוא הקטן, הוא בקטנותו מתחילתו ועד סופו, כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה, כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה.

וכדאיתא במדרש (שו"ט תהלים יז) וילכו דוד ואנשיו בדרך, וכי באויר הי' להם לילך, אלא שהלכו בדרך ענוה, כי כל מעלותיו וגבורותיו הכל תלה בהשי"ת, וכמ"ש חז"ל (שם, קמד) הי' מלך ואמר איני מלך, הי' גיבור ואמר איני גבור, הי' עשיר ואמר איני עשיר, ירד למלחמה ונצח, ואמר לא מגבורתי נצחתי, אלא הוא עזרני, הוא הנצחני, וכדאמרינן (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ד) (תהלים קלא) לא גבה לבי, בשעה שהמשחני שמואל ; ולא רמו עיני, בשעה שהרגתי את גלית ; ולא הלכתי בגדולות, בשעה שהעלתי את הארון ; ונפלאות ממני, בשעה שהחזירוני למלכותי ; כגמול עלי נפשי, כיונק הזה היוצא ממעי אמו, וע"כ בשעת המאורע ידע והשכיל להשפיל עצמו ולהעלות כל הכבוד להשי"ת. וכמ"ש (שמואל ב, ו) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'.

וכמשחז"ל (מ"ר במדבר ד, כא) בא וראה כמה ביזה דוד את עצמו לכבודו של הקב"ה, הי' לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו, לאו, אלא לבש כלים נאים לכבוד הארון ומשחק לפניו מה שאפשר לומר שנא' (דה"א טו) ודוד מכורבל במעיל בוץ, וכל הלויים הנושאים את הארון וגו' וכתיב (ש"ב ו) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', מהו בכל עוז, בכל כוחו, מהו מכרכר, שהי' מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם. כיון שבאו לירושלים היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא הי' איכפת לו וכו' יצאת מיכל לקראתו ובזתהו על שביזה עצמו לכבוד הארון לעיני הנשים וכו' אמרה לו היום נגלה כבודו של בית אבא, בא וראה מה בינך לבין בית אבא, כל בית אבי היו צנועין וקדושים ואתה עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים, כיון שגמרה דבריה א"ל, וכי לפני מלך ב"ו שחקתי ולא לפני ממ"ה שחקתי, ד"א א"ל של בית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים, הה"ד (שם) ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני.

נמצא מבואר שצריך כל אדם למעט מה יותר בכבודו, ולהגדיל ולהאדיר מה יותר כבוד שמים. ועוד יש לנו ללמוד ק"ו מהצפרדעים שלמען כבודו ית' מסרו את נפשן למות, אנו עאכו"כ שיש לנו עכ"פ להתגלגל בכל מיני רפש וטיט למען כבודו.

וכל מה שהאדם יותר גדול וזוכה להכרה והשגה יותר גדולה ברוממות ה' ובתורתו הק' חייב יותר לקיים הנ"ל, ולהעביר על מידותיו ולהיות מוחל על עלבונו, ומנהגו שייף עייל שייף נפיק, ומשתדל תמיד להגיע ולהתנהג על פי מידת ההשתוות דהיינו שיהא שוה אצלו אם מבזים ומחרפים אותו או משבחים ונותנים לו כבוד גדול.

וזה בחי' משחז"ל (ברכות לד:) אלו ברכות שאדם שוחה בהם, באבות תחילה וסוף, בהודאה תחילה וסוף, ומפרש התם הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול אף תחילה כל ברכה וברכה המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף, ופרש"י שכל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו ע"ש, ולא רק לפני ה' צריך להשפיל עצמו אלא לפני כל אדם, אם משום שתמיד אדם נמצא לפני ה', אם משום הסיבה הפשוטה שאסור להתגאות ולחפש כבוד, וכמ"ש חז"ל בדרכן של תלמידי חכמים (אבות פ"ו) מתרחק מן הכבוד,

וכדאיתא במס' כלה רבתי (ריש פרק שלישי) ר' יהודה אומר דרכו של ת"ח להיות ענו ושפל רוח וכמ"ש (ברכות מג:) ששה דברים גנאי לת"ח וכו' ואל יהלך בקומה זקופה, ואע"פ שגם איסור זה קיים אצל כל אדם כמ"ש (קדושין לא.) אסור לאדם שיהלך ד' אמות בקומה זקופה, מ"מ כיון שאצל הת"ח הנסיון יותר גדול כי מחמת התורה שבקרבו עלול תמיד להתגאות ע"כ הוצרך לזריזות יתר, וגם מחמת שה"א שאצל ת"ח זהו הדר ויופי ללכת בקומה זקופה מחמת שבזה מרים כבוד התורה קמ"ל דלא. ועוד מכיון שכל מה שהאדם יותר גדול צריך להיות יותר ענו ומושלם במידותיו בהכשל בזה הגנאי יותר גדול. וכדאיתא (אדר"נ יב) כל המתגאה על ד"ת למה הוא דומה לנבילה מושלכת בדרך, כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה. ועוד שכל עיקר קנין התורה ושמירתה, הוא דייקא ע"י ענוה, כמ"ש חז"ל (נדרים סב) וממדבר מתנה, כיון שאדם משים עצמו כמדבר התורה ניתנת לו במתנה וכמ"ש בברייתא דאבות (פ"ו) התורה נקנית בענוה וכו' מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה וכמ"ש (עירובין יג:) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו, וכמ"ש (מס' דרך ארץ זוטא, פ"ט) הוי אוהב את המוכיחך כדי שיתוסף חכמה על חכמתך, ושנא את המכבדך כדי שלא תתמעט מחכמתך.

ואע"פ שאמרו (סוטה ה.) תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית הלא אמר ר' נחמן בר יצחק שם, לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר דכתיב ביה (משלי טז) תועבת ה' כל גבה לב, ועוד שעצם מאמרו של ר' חייא בר רב אשי כבר פירשו הגאון הרב מו' וואלף אב"ד דק"ק פוזנא ז"ל (מובא בקב הישר, פרק סה) שכוונתו שת"ח צריך להיות ענו (שהיא המידה הממוצעת בין סוף גאוה ושפל רוח כמ"ש הרמב"ם בה' דעות) כי השם הקדוש של ע"ב היוצא מפסוקים ויס"ע ויב"א וי"ט כאשר הוא מסודר בזוהר פרשת בשלח (תוספות, דל.) תמצא בשורה שמינית אחד משמונה שמות שבה תיבת "ענו" וק"ל ושפתיים ישק. ואד"ז הגר"א ז"ל (קול אליהו, על מס' סוטה ה.) פירש שמיני שבשמינית, כי הפסוק השמיני שבסדר וישלח שהוא הסדר השמיני מתחילת התורה הוא "קטונתי מכל החסדים" כלומר שבאופן הזה מותר להתגאות ולתלות שהי' לו איזהו זכות אלא שכבר נאכל ע"י רוב חסדי ה' שגמל עמו.

נמצא שהדרך הישר שהת"ח לא יתגאה כלל ואזי בודאי תורתו תשתמר בקרבו וכמ"ש חז"ל (ספרי, עקב) מה יין אי אפשר לו להתקיים לא בכלי זהב ולא בכלי כסף, כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שמנמיך עצמו. וכדאמר ר' יוחנן (סוטה כא:) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר (איוב כח) והחכמה מאין תמצא.

כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלקים וכו'. לעיל קאמר רבינו ז"ל הדרך הנכון שבו צריך ללכת כל איש יהודי דהיינו שצריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, והשתא מוסיף רבינו ז"ל לבאר שאל יעלה בדעת איש שיוכל להשיג כבוד של ממש ועם מנוחה ושלוה בעוה"ז אפי' אם יעשה כל ההשתדלויות עם כל מיני ערמומיות (ובכלל זה העמדת פנים של ענו ובורח מן הכבוד) בכל מיני צורות מצורות שונות ומשונות, כי היא לא תצלח, כי לא מיבעי שלא ישיג הכבוד האמיתי דהיינו כבוד אלוקי שהוא הכבוד שהשי"ת מחלק ליראיו, אלא אפי' כבוד מלכים דהיינו הכבוד שמחנפים ומחלקים הבריות אלו לאלו אפי' העכו"ם ביניהם משום איזוהי מעלה מדומה שהיא שהרודף כבוד הצליח להטעות ולהכניס בלבות הבריות חשיבותה ומעלתה, ג"כ לא ישיגוה, כי הכל יחקרו ויחלקו על כבודו שאינו ראוי לכך, וכמו שאנו רואים בחוש שרוב מחלקי כבוד מלכים בוזים המתכבד בלבותיהם ונתינתם הכבוד אינו אלא לפנים, והרבה פעמים סוף דבר שבוזים המתכבד בגלוי ויוצא בחרפה ובבזיון גדול וגלוי.

כי מי שרודף אחר הכבוד הכל חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזהו שחולקים הכבוד הזה, ובכלל השואלים הם המלאכים היודעים אמיתת פחיתותו, והם נעשים מקטרגים עליו עד שמתרוקן מכל כבודו המדומה, אם יש לו איזה זכות מתרוקן בעוה"ז, ואם לאו מטרידין אותו ומאכילים אותו מכבודו המדומה בעוה"ז כדי לרוקנו ולטורדו לגמרי בעוה"ב, וזה בחי' משחז"ל (סנהדרין קא:) גסות הרוח שהיתה בו בירבעם טרדתו מן העולם, וכמ"ש (שם קב.) תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו מי בראש, בן ישי בראש, א"כ אינני רוצה, שזה בחי' העקשנות דס"א שיש בגאוה, שמלפפתו ומורידו לשאול תחתית כי אינו יכול ליפטר ממנה וכדאיתא במאמר החכם (מבחר הפנינים, נח, ה) ששאלו החכם מה הוא גאוה, ואמר שטות שאין בעליה יכול להניחה ; וע"כ אמרו חז"ל (ר"ה יז.) ירבעם בן נבט וחבריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכדאיתא בסנהדרין (דף צ.) שלשה מלכים אין להם חלק לעוה"ב… ירבעם.

ועתה בא וראה והבן כי ירבעם אע"פ שתורתו לא הי' בה שום דופי (שם קב.) והי' בין מבררי מעשה מרכבה (עיין מדרש שו"ט ה), אעפ"כ גסות הרוח שהיתה בו, השפילו לנצח – ואם נתבונן נראה שאין אחד יוצא נקי מגאוה וכל אחד לפי מדריגתו נתבע על הרמת לבו, ע"כ תמצא בדברי חז"ל שהרשעים הבינונים ואפי' הצדיקים גמורים כשנכשלו אפי' בכחוט השערה בזה לפי מדריגתם נתכבדו ונענשו בההיפך מזה, וזה בחי' משחז"ל (תנחומא ויקרא, ג) אבימלך בן ירובעל רדף אחר השררה, והשררה ברחה ממנו, שנאמר (שופטים ט) וילך אבימלך בן ירובעל שכמה אל אחי אמו וגו' והרגם כולם על אבן אחת ומלך על בעלי שכם, ולבסוף וישלח אלקים רוח רעה בין בעלי שכם ובין אבימלך והרגה אותו אשה.

ועיין (במדרש תנחומא בשלח, יב) על פסוק כי גאה גאה, שהקב"ה גאה על כל המתגאים שכל המתגאים במה שהם מתגאים נפרע מהם, דור המבול בגשם נתגאו, בגשם נפרע מהם. אנשי מגדל בבל נתגאו בבבל נפרע מהם, אנשי סדום אמרו בואו ונשכח תורת הרגל מארצנו, והשי"ת השכיחה שלא ברצונם, פרעה ברכב נתגאה לפיכך (שמות יד) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, סיסרא במלחמה נתגאה במלחמה לקה, שמשון נתגאה בעיניו לפיכך וינקרו את עיניו, אבשלום בשערו נתגאה בשערו לקה שנא' (ש"ב יח) ואבשלום רוכב על הפרד וכו' ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר, סנחריב במלאכים נתגאה במלאכים לקה, וכן נבוכדנצר, כן צור, וכן נגיד צור עיי"ש באריכות, ועיין במס' סנהדרין (דף כו.) דשבנא הוה דריש בתליסר רבוותא חזקי' הוה דריש בחד סר רבוותא, כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא שדא בגירא "שבנא וסיעתו השלימו, חזקי' וסיעתו לא השלימו" וכו' תנא, הוא ביקש קלון בית אדוניו לפיכך נהפך כבודו לקלון, וסופו הי' שנקבוהו בעקביו ותלאוהו בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותו על קוצים ועל ברקנים.

וזה בחי' טעות עוזיהו המלך וכמ"ש חז"ל (ילקוט מלכים, סי' רלד) והצרעת זרחה במצחו, והלא דברים ק"ו ומה עוזיהו המלך שלא נתכוון לגדולה בשביל כבוד עצמו אלא בשביל כבוד קונו כך נענש, המתכוון ליטול לו גדולה ולא בשביל קונו עאכו"כ, שזה בחי' מעשה קורח ועדתו.

וזה בחי' משחז"ל (סוף מס' כריתות, דף כח.:): ת"ר ד' צווחות צוות עזרה וכו' צווחה רביעית, פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. מאי הוה עביד, הוה כריך שיראי על ידי' והוה עביד עבודה (פרש"י כדי שלא ילכלך ידיו בבשר ובדם). מאי סליקא ליה, ינאי מלכא ומלכתא הוו יתבין, מלכא אמר גדיא יאי, ומלכתא אמרה אימרה יאי  אמרו נשילי' ליששכר איש כפר ברקאי דכהן גדול הוא שיילוהו א"ל אי גדיא ייסק לתמידא, בהדי דאמר אחוי בידיה (פרש"י בלשון גסות וכו'), אמר מלכא הואיל ואחוי בידי' קוצו לידי' עיי"ש.

וזה בחי' משחז"ל (יומא לח:) בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב, אמרו עליו שהי' נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו ואם היתה תיבה של ד' אותיות הי' כותבה בבת אחת, אמרו לו מה ראית שלא ללמד, כולן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו, על הראשונים נאמר (משלי י) זכר צדיק לברכה, ועל בן קמצר וחביריו נאמר ושם רשעים ירקב.

ולא עם הנ"ל בלבד אלא אפי' על הצדיקים אבות האומה לפי רוב קדושתם והשגתם וידיעתם באלקותו, קב"ה פרע מהם על פגם דק שבדק בענין זה כדלהלן, כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, שזה בחי' מה שיוסף הצדיק לא זכה ששום שבט יקרא על שמו כשאר אחיו וכדאיתא בזוה"ק (מקץ, דף ר.) אמר רב יוסי ודאי לא זכר שמי' דיוסף באינון דגלים דכתיב (במדבר ב) דגל מחנה אפרים, ולא כתיב 'דגל מחנה יוסף' בגין דאתגאי על אחוי, וזה בחי' משחז"ל (מ"ר פנחס, כא, יב) שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצוה והתיש הקב"ה את כוחן וכו' משה מפני שאמר (דברים א) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו, התיש כוחו. משל לשולחני שאמר לתלמידו אם יבואו לך סלעים לפרוט פרוט, ואם תבוא מרגליות הביאו אלי, באת אצלו חוליא אחת של זכוכית הוליכה אצל רבו הלך רבו להראותה לאחר, אף כך משה אמר הדבר אשר יקשה מכם וכו' באו בנות צלפחד והפליא ממנו, ויקרב את משפטן לפני ה'.

וזה בחי' משחז"ל (מדרש שמואל יד) ויגש שאול אל שמואל בתוך השער ויאמר הגידה נא לי אי זה בית הרואה, ויען שמואל אל שאול ויאמר אנכי הרואה, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר לו הקב"ה לשמואל, שמואל אתה קורא לעצמך רואה, אני מראך שאין את רואה, אימתי הראהו בשעה שאמר לו מלא קרנך שמן וכו' וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבוה  קומתו כי מאסתיהו וכן גבי דוד המלך אמרו חז"ל (במב"ר שם) את מוצא שאמר דוד (תהלים קי"ט) זמירות היו לי חוקיך, לומר שקלות ורגילות כזמירות, א"ל הקב"ה חייך שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין, כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה וכו' א"ל הקב"ה ולא אמרת זמירות היו לי חוקיך ולא למדת (במדבר ד) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו.

וזה בחי' משחז"ל (פסחים סו:) אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. חכם – מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי. נביא – מדבורה דכתיב (שופטים ה) חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו' וכתיב עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר.    וזה בחי' משחז"ל (ברכות י:) א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכו' חזקיה תלה בזכות עצמו דכתיב זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנא' וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי.    וזה בחי' משחז"ל (סנהדרין צג.) מכדי כל מילי דעזרא, נחמי' בן חכליה אמרינהו ונחמיה בן חכליה מ"ט לא איקרי סיפרא על שמי', אמר ר' ירמיה בר אבא מפני שהחזיק טובה לעצמו שנא' (נחמיה ה) זכרה לי אלקי לטובה.

וזה בחי' משחז"ל (פתיחתא דאיכא רבא, כז) (דה"ב כד) ורוח אלקים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם וכי מעל ראשי העם הי' דאת אמר מעל לעם, אלא שראה עצמו גבוה מכל העם, חתן המלך, וכהן גדול, ונביא, ודיין, התחיל מדבר גדולות הה"ד ויאמר להם כה אמר אלקים למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו כי עזבתם את ה' ויעזוב אתכם, ויקשרו עליו וירגמוהו אבן. וזה בחי' משחז"ל (עירובין יז:) שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אמרו הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן וכו' ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו.

ומכל הנ"ל אפשר ללמוד כמה עמוק עמוק הוא הדין אפי' על התפארות ויוהרא קלה שבקלה דקה שבדקה אפי' על דבר אמיתי, כי הרי שמואל הנביא באמרו אנכי הרואה, אמר דבר אמיתי בלי שום כוונה של גאוה ח"ו, ולא עוד אלא שעסק בגמילות חסדים בזה, כי הרי שאלוהו אודות זה, ואעפ"כ היות שבעצם הלשון הנ"ל מונח בחינה דקה של התפארות הי' צריך למנוע מלהשתמש במילים הנ"ל.

ומזה אפשר ללמוד כמה צריכים להתרחק עד קצה האחרון מכל נידנוד גאוה, ולא מיבעי אנשים קטנים כמונו שבאמת לאמיתו אין לנו שום סיבה אמיתית להתגאות, אלא אפי' אנשים גדולים מבני העלי' המעוטים צריכים להתרחק וכנ"ל כי על הכל יביא אלקים במשפט, ואפי' מי שיש לו מעלה אמיתית אין זה כ"א מתנת ה' ולמה התגאה בקנין מתנה – וכיון שהיצה"ר מתלבש במצוות (עיין ל"מ ח"א א), וגם מצד הטבע הרעה האדם נמשך אחר רדיפת הכבוד, א"כ בהתלבשות קלה מן הקלה של כבוד באיזה מצוה מדומה, כבר נפל האדם לבירא עמיקתא,

וכך יאמר לו היצר כבר הגעת למעלת החכמה וחסידות, וראוי לך להתרצות ולהשתדל למצוא חן בעיני העולם ולהחניף להם ולגלות להם חכמתך וצדקתך כדי שיאהבוך ויביא לו ראי' מדברי רבותינו (אבות פ"ז מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו או כמ"ש רבינו ז"ל (ח"ב פ) שהיצר מפתהו שיראה איזה צביעות בפני המון עם כדי שיחזיקו ויקבלו אותו לרב ומיקל עליו ואומר לו, ומה היא עבירה בזה שתוציא צביעות פעם אחת או שתיים, ואח"כ כשתהא מוחזק אצל המון עם לצדיק, אזי תחזור לצדקתך ולאמיתך, עיי"ש.

ועוד יפתהו לומר הרי יש לך יראת שמים, וכל שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים (ברכות ו:), וא"כ למה לא תיטיב מטובך לאחרים, והוא בדמיונו יתלה רדיפתו לכבוד ברחמנות העולם, ויתחיל להתחנף להעולם כדי להיות מקובל עליהם, וכן יתנהג ביתר כבוד שהרי איש נכבד דבריו נשמעים (עיין ס' המידות כבוד, יד), אבל באמת שכל אלו הם סברות של שקר המתלבשים במצוות וכמבואר היטב באורחות צדיקים (השער הראשון) כי סברת כל שרוח הבריות נוחה הימנו וכו' היא ענף מן הגאוה, אבל הענין הוא כמו שאמר הכתוב (משלי טז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, וכן פירוש הענין אם האדם לא יתהלל לפני בני אדם ולא ישתדל למצוא חן בעיניהם בעשותו מעשיו הטובים, ואעפ"כ אוהבים אותו, זוהי ראי' גדולה שמאת ה' הוא, ואמת הוא שיש כמה ב"א הנאהבים לבריות והקב"ה שונאם וכו' עיי"ש, כי אין להביא תמיד ראי' מאהבה כמ"ש חז"ל (כתובות קה.) האי צורבא מרבנן דמרחמי לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, וכנ"ל.

נמצא שהרוצה להנצל מנפילתו לבאר שחת יברח מכל הנ"ל, כי גם עוה"ז הוא עולם הפוך הוא וכדאיתא בזוה"ק (שלח לך, דף קסח) זכאה מאן דאזער גרמי'ה בהאי עלמא, מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר.

ומכל הנ"ל מבואר כדברי רבינו ז"ל שמי שרודף אחר הכבוד אינו משיגו שזה בחי' משחז"ל (עירובין יג:) ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו,  וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו כי לעולם אין לאדם לעשות אלא את שלו, דהיינו שמוטל עליו לעשות, דהיינו לקיים רצונו יתברך, וה' הטוב בעיניו יעשה, ואין זה עסק שלו אם יכבדוהו או יבזהו מחמת זה, שזה בחי' משחז"ל (נדרים סב.) למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, כי הלומד כדי להשיג כבוד אפי' בצורה הכי מתוחכמת ונעלמת לא ישיג כבוד אלקי בשום פנים וכנ"ל.

וכן תראה בכל מקום ובכל זמן ובכל ענין שהעושה דבר מה לשם כבוד משיג בסופו של דבר קלון, שזה בחי' משחז"ל (ד"א זוטא פ"י) הנושא אשה לשום גדולה, לסוף שמורידין אותו מגדלותו וכמ"ש חז"ל (תנחומא ויקרא, ז) גאוות אדם תשפילנו, כל מי שרודף אחר השררה שררה בורחת ממנו, שזה בחי' מש"כ (משלי טז) לפני שבר גאון, ובכלל זה כל מי שמחזיק מעצמו וכמ"ש חז"ל (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט שנאמר (איוב כד) רומו ימעט, כלומר המתרומם מתמעט, וכמאמר החכם "מי שמחזיק עצמו בחזקת דעת, מחזיקין אותו בני אדם לשוטה". וכמ"ש חז"ל (מדרש) מיטטור לשבר גאוה, ומיטטור לכשלון גובה רוח. ברית כרותה לעולם שאין גסות הרוח שלא יהי' אחריו שבר וכשלון, וע"כ יעצונו חז"ל (סנהדרין יד.) הוי קביל וקיים, וכמ"ש הלל הזקן (שמות רבה מה, ה) הגבהתי היא השפלתי והשפלתי היא הגבהתי, ומה טעם המגביהי לשבת, המשפילי לראות.

אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט כבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלקים.  כי כן יסד המלך מלכו של עולם שכל הבריאה תתנהג עם האדם כמו שהאדם מתנהג בבחי' (שבת קה:) מדה כנגד מדה, ובבחי' מש"כ (משלי כז) כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם, ואם אצל האדם שיראה לעינים כך, ק"ו אצל השי"ת שיראה ללבב וא"א בשום פנים לגנוב את דעתו ח"ו, ואדרבא אצלו יתברך מדה טובה מרובה (ע' סוטה יא.), ולעניננו בפרטיות המרבה בכבוד המקום זוכה לכבוד מאת ה' וכמ"ש (שמואל א, כ) כי מכבדי אכבד, שזה בחי' משחז"ל (אבות פ"ד) המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, כי התוה"ק היא אחדותו וכדאיתא בזוה"ק (אחרי מות, דף עג.) קב"ה ואורייתא חד. וכמ"ש חז"ל (תנחומא בראשית, ב) כי מכבדי אכבד, זה המכבד בני תורה.

וע"כ תמצא בכל מקום שכל מי שמיעט בכבודו זכה לכבוד מאת ה', שזה בחי' משחז"ל (תוספתא דברכות פ"ד, טז) מפני מה זכה יהודה למלכות – מפני הענוה שנא' ועתה ישב נא עבדיך, אף שאול לא זכה למלכות, אלא מפני הענוה שנאמר פן יחדל אבי וכו'. וכדאיתא בפסיקתא רבתי (ביום השמיני, בסופה) אתה מוצא בכל דבר אפרים קודם למנשה, בשופטים ובדגלים ובמלכים ובקרבנות, ולמה זכה אפרים לכך – מפני שהי' ממעיט עצמו שהקב"ה אוהב כל מי שמשפיל עצמו כי רם ה' ושפל יראה (תהלים קלח), ומי לחשך שהי' משפיל את עצמו, שנאמר (בראשית מח) על ראש אפרים והוא הצעיר, שהי' ממעט את עצמו, אבל מנשה וכו' אמר הקב"ה הואיל ומעט עצמו יזכה לכבוד הזה.  ומה אם קטן שהי' ממעט עצמו זכה לכבוד הזה, גדול שממעט את עצמו עאכו"כ, וכמ"ש חז"ל גבי אלדד ומידד (תנחומא בהעלותך, יב) בשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש, אמר משה היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים, אם נביא חמישה מכל שבט ושבט אין עולין למנין שבעים, נמצאו ששים. ואם אביא ששה מכל שבט ושבט עולין למנין ע"ב, ואם נביא ששה משבט זה וחמישה משבט אחר הריני מטיל קנאה בין השבטים, מה עשה וכו' כיון שעשה כן נתמנו הזקנים, אלדד ומידד היו שם ומיעטו את עצמן, אמרו אין אנו כדאי להיות במינוי הזקנים, ועל שמיעטו א"ע נמצאו יתירים על הזקנים בה' דברים וכו' וכדאמרינן במס' סנהדרין (דף יז.) אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם.

וכל מה שהקב"ה נותן גדולה וכבוד לצדיקים כך הם מוסיפים למעט את עצמן ולהעלות כל הכבוד לשרשו דהיינו למלך הכבוד ואינן נהנין ממנו כי הוא זה וכמשחז"ל (מדרש שו"ט, תהלים כב) הקב"ה נותן גדולה לצדיקים והם ממעיטים עצמם, אברהם אמר (בראשית חי) ואנכי עפר ואפר, משה ואהרן אמרו (שמות טז) ואנחנו מה, דוד אמר (תהלים כב) ואנכי תולעת ולא איש, שאול אמר (ש"א ט) הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין ולמה דברת אלי בדבר הזה (היינו שנבחר להיות למלך ראשון על ישראל), גדעון אמר (שופטים ט) הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי, עיי"ש ועי"ז בעצמו שהם משפילים עצמן הקב"ה מוסיף כבוד על כבודם, וכן חוזר חלילה.

והכלל שמי שבורח מן הכבוד רק הוא זוכה לכבוד אלוקי, וזה בחי' משחז"ל (תנחומא, ויקרא, ג) כל מי שבורח מן השררה שררה רודפת אחריו, שאול ברח מן הכבוד בשעה שבא למלוך וכו' השררה רודפת אחריו, שנאמר (ש"א י) הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם הזה. משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לך ואשלחך אל פרעה, ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח, לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השלו, ועשה את המשכן, ואמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות עמד וישב לו (ראה ענוה!) אמר לו הקב"ה חייך יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לישראל טומאה וטהרה וכו' משה ברח מן השררה ורדפה אחריו, לקיים מה שנאמר (משלי כט) גאוות אדם תשפילנו, ושפל רוח יתמוך כבוד, זה משה שנאמר בו (תהלים ח) ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו. וכדאמרינן (אותיות דרבי עקיבא, אותיות קטנות, נו"ן) כל מי שיש לו ענוה ושפלות הקב"ה מגדלו ומנחילו חיי עוה"ב, וכמ"ש חז"ל (עירובין יז:) שבית הלל זכו לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו.

וכן לעתיד לבא עיקר התחי' והכבוד תהי' מהשפלות של האדם, וחלקי התחי' יהיו כפי חלקי הענוה והשפלות שהשפיל עצמו בזה העולם כמבו' בלק"ת סי' ע"ב עיי"ש וזה בחי' משחז"ל (סנהדרין קיא:) עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק וכו' יכול לכל ת"ל לשאר עמו, למי שמשים עצמו כשיריים, וזה בחי' מש"כ (שמואל א, ב) מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון (בחי' הצדיקים האוחזים במדת הענוה), להושיב עם נדיבים, וכסא כבוד ינחילם.

ועיקר בריחת הכבוד היינו ההיסח הדעת מכל הנושא של כבוד, ולא ישגיח כלל ולא יעשה שום חשבון כלל מה השכנים והקרובים והידידים חושבים עליו וכמה הם מחזיקים ממנו, כי יש בורח ומסתכל תמיד לאחוריו נמצא שתמיד מקושר עם הכבוד, ויש הבורח מדמיון לדימיון כי תמיד חושב שחושבים עליו ומתכוון עליו ובהא נחית ובהא סליק, ויש הבורח לאקורי נפשי' עוד יותר שהוא בעל גאוה ערום ופיקח ומשתמש עם אמצעים יותר מוסווים ומשוכללים להשיגו והוא על הרוב היותר גרוע מכל הבעלי גאוה, אלא העיקר הוא כנ"ל דהיינו להסיח לגמרי מכל הענין, ולהתבונן בגדלות ה', וגודל שפלותו ופחיתותו, ויהי חטאיו ופגמיו תמיד לנגד עיניו עד שיבין שכל הבזיונות ששייכים לבא בזה העולם יוכלו לספק רק חלק קטן מפגם אחד ממליוני פגמיו וחטאיו, ואזי ישמח על כל בזיון שיבא אליו שמחה גדולה, וכנודע מ"ש הגר"א בר"ן שאילו הי' האדם יודע מתי יגיע אליו בזיון, הי' צריך ללכת מקודם למקוה, לכבוד קבלת פני הבזיון, וכמב"פ שא"א לזכות לכבוד אלקים כ"א ע"י תשובה, ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק, שזה בחי' משחז"ל (שו"ט תהלים, ז) כל העושה תשובה הקב"ה מוסיף לו כבוד, וכמ"ש (אגדת בראשית, נד) אין כבוד אלא תשובה, וכדאיתא בספר המידות (התנשאות, י) כשאחד מבזה אותך ואתה מקבל בשמחה עי"ז תזכה לכבוד והתנשאות, וצריך כל אדם לעיין בשפלות עצמו וגדלות ה' עד שיתברר לו בירור גמור שבאמת לא מגיע לו שום כבוד כלל, ואדרבא הלואי יזכה להרבה בזיונות שיכפרו על עוונותיו, ואזי כשיגיע להשתוקקות הבזיונות (לכפרת עוונותיו, ולא להתגאות עוד יותר ע"י שתיקת בזיונו) ידע שזכה להתחיל ללכת בדרך הנכון.

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם.. לעברך בברית ה' אלקיך, (דברים כט, ט).

התורה הקדושה היא ניצחית, והפסוק הזה רמיז לן דבר ההווה יום יום, כי כל יום ויום אנחנו ניצבים לפני ה', ומתחייבים מחדש לקבל ולקיים את כל התורה כולה, וע"כ בכל יום בבוקר קוראים אנו מחדש קריאת שמע עם קבלת עול מלכות שמים וקבלת המצוות מחדש. וכמ"ש (דברים יא, יג) אשר אנוכי מצוה אתכם היום, ופרש"י (והוא מחז"ל) שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם היום.   ועוד רמיז לן שכל הבריא כולה עומדת לפני ה' כאילו היום נברא העולם.   ועוד רמיז לן שכולנו נצבים בכל יום מחדש למשפט לפני ה', כאדם הניצב לפני השופט למשפט, וכמ"ש חז"ל (ר"ה טז.) כל אדם נידון בכל יום, ומה דקאמר "לפני ה' אלקיכם", כי על בשר ודם אפשר להטעותו ולרמותו בכל מיני אופנים ובכל מיני הצגות והעמדת פנים והטעיות וחנופות, אבל את השי"ת א"א בשום אופן לשקר ולרמות וכעין מה שכתב הספורנו כאן וז"ל: ומי שיטעה אותי (:משה רבינו) לא יוכל להטעות אותו, ועל דעתו תקבלו עליכם (את כל התורה והאלה).   גם ילפינן מכאן שיש זמנים ומאורעות מיוחדות שמצריכות אחדות גמור והתקבצות והתקהלות כל בית ישראל כאיש אחד בלב אחד (וכמ"ש בחזקוני בפסוק יא, לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו. לעברך כאיש אחד). והאחדות נותנת כח לעם ישראל בגשמיות ורוחניות, בעליונים ובתחתונים, הן לכלל הן לכל יחיד. כי לא רק הציבור, אלא גם כל יחיד ויחיד שואב תעצומות ועוז מאחדות הכלל.

פ' וילך –  (דברים לא, א) וילך משה, ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.

כי מבואר בדברי רבינו ז"ל (לקוטי מוהר"ן ח"א תורה ו, אות ד) במאמר קרא את יהושע, שכשרוצה האדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלִיכָה וצריך להיות לו שני בקיאויות היינו בקי ברצוא, בקי בשוב כמ"ש (זוה"ק ויקהל ריג:) זכאה מאן דעיל ונפיק, וזה בחי' אם אסק שמים שם אתה בחי' עיל, בחי' בקיא ברצוא. ואציעה שאול הנך בחי' ונפיק, בחי' בקיא בשוב. והפי' הפשוט הוא שמי שרוצא לילך בדרכי התשובה צריך לחגור מותניו שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד, בין בעליה בין בירידה, דהיינו בין שיזכה לאיזה עליה לאיזה מדריגה גדולה אעפ"כ אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך להיות בקיא בהליכה זו מאד לידע והאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר, זה בחי' בקיא ברצוא, וכן להיפך שאפי' אם יפול ח"ו למקום שיפול אפי' בשאול תחתיות ג"כ אל יתיאש עצמו לעולם ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת ויחזק עצמו בכל מה שיוכל. וזה בחי' בקיא בשוב.  ובקיצור ובסיכום: בקיא בהליכה עיל, היינו לדעת איך להתנהג בשעת עליה בעבודת ה', ובקיא בהליכה נפיק, היינו לדעת איך להתחזק ולהתנהג בשעת ירידה.   וזה בחי' וילך משה, כי משה רבינו שכל ימיו עלה מדרגה לדרגה היה בקיא עצום בהליכה, הן כל ימיו שהיו בבחי' בקיא בעיל הן ביומו האחרון שהיה בבחי' מסויימת בקיא בנפיק, וכמ"ש (קהלת ח,ח) אין שלטון ביום המוות, וכמ"ש חז"ל בכ"מ שביום האחרון היה צריך להפשיט א"ע מגדולתו ולהעבירו ליהושע, בחי' נפיק, היה צריך התחזקות לעצמו ולכל כלל ישראל שלא יפחדו ושלא ישברו ממותו, היה זקוק לבקיאות עצומה ונפלאות בהליכה זו של בקיא בנפיק לסגת בצורה מסודרת באופן שלא יזיק בעתיד כלל לאף אחד. וע"כ משה רבינו הכינם וקאמר "בן מאה ועשרים שנה אנוכי ולא אוכל להמשיך לחיות יותר בדרך הטבע ואין להתעצב על כך, ולא אוכל לצאת ולבוא כלומר ואפילו אם הייתי נשאר בחיים לא יכולתי להמשיך מפאת זקנתי, לצאת ולבוא (עיין ספורנו).

ויהי רצון שנזכה להיות בקיאים בהליכות אלו כל ימי חיינו.

בברכת התורה וכטו"ס

שמעון יוסף הכהן ויזנפלד.

ליקוטי תפילות מאת הרב נתן מברסלב, על תורה ו' »

ליקוטי תפילות תפילה ו

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהוָה אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּרַחֲמֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים, וְחוּס וַחֲמל נָא עָלַי וְעַל נַפְשִׁי הָאֻמְלָלָה, הַצְּמֵאָה וְהָרְעֵבָה וְהַתְּאֵבָה לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וְעָזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ עַל כָּל חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי, וְזַכֵּנִי שֶׁאֶהְיֶה בִּכְלַל הַבָּא לִטָּהֵר, וְאַתָּה תְסַיְּעֵנִי מִן הַשָּׁמַיִם לְטַהֲרֵנִי מֵעֲווֹנוֹתַי, שֶׁאֶזְכֶּה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת עַל כָּל עֲווֹנוֹתַי מָלֵא רַחֲמִים, חוּסָה נָא עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּרְאֵה דַּלּוּתִי וְשִׁפְלוּתִי, וְעַל מַה שָּׁוְא בְּרָאתַנִי, כִּי עַתָּה אֵין אֲנִי נֶחֱשָׁב בְּשֵׁם בְּרִיָּה כְּלָל, וּכְאִלּוּ עֲדַיִן אֵין לִי שׁוּם הֲוָיָה בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי טוֹב לִי שֶׁלּא נִבְרֵאתִי, מֵאַחַר שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי, וּבְכֵן בָּאתִי לְפָנֶיךָ יְהוָה אֱלהַי, שֶׁתַּעַזְרֵנִי בְּכחַ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל אֶהְיֶ"ה, אֲשֶׁר בּוֹ נִקְרֵאתָ בְּעֵת שֶׁהִתְחַלְתָּ לִגְאל אֶת בָּנֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַעֲשׂוֹת אוֹתָם לְךָ לְעָם, וְלַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ מִטֻּמְאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְתָּ לְמשֶׁה בַּסְּנֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם", וּבְכֵן בְּכחַ הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, תְּזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁאַתְחִיל לְהָכִין עַצְמִי שֶׁיִּהְיֶה לִי הֲוָיָה בָּעוֹלָם עַל יְדֵי שֶׁתְּזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ וְזַכֵּנִי לִהְיוֹת מִן הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם וְעַל כָּל מִינֵי בִּזְיוֹנוֹת וְחֵרוּפִים וְגִדּוּפִים שֶׁאֶשְׁמַע מֵאֵיזֶה אָדָם שֶׁיְּבַזֶּה אוֹתִי, אֶדּם וְאֶשְׁתּק לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "דּם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לא שׁוֹמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּכָחוֹת, כְּחֵרֵשׁ לא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לא יִפְתַּח פִּיו", כִּי בֶּאֱמֶת יָדַעְתִּי יְהוָה, כִּי כָּל מִינֵי בִּזְיוֹנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם מַסְפִּיקִים לִי לְפִי גּדֶל חֲטָאַי הַמְּרֻבִּים, כִּי אֲנִי נִבְזֶה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִכָּל מִינֵי בִּזְיוֹנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם מַה שֶּׁהַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר, כִּי בַּעֲווֹנוֹתַי הָרַבִּים פָּגַמְתִּי בִּכְבוֹדְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, וְלא כִּבַּדְתִּי אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, וּבָזִיתִי אֶת נַפְשִׁי מְאד עַל יְדֵי עֲווֹנוֹתַי, וְנָתַתִּי תֹקֶף לְהַדָּם שֶׁבְּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב עַל כֵּן בְּוַדַּאי חוֹבָה עָלַי לִסְבּל בִּזְיוֹנוֹת גְּדוֹלוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים לָכֵן עָזְרֵנִי יְהוָה אֱלהַי, שֶׁלּא אָשִׁיב דָּבָר לִמְחָרְפֵי וְלִמְבַזֵּי נַפְשִׁי, לְמַעַן יִהְיֶה לִי לְכַפָּרָה עַל כָּל עֲווֹנוֹתַי: יְהוָה אֱלהַי, נַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאד כִּי אֲנִי רָחוֹק מְאד מִתְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת, כִּי עֲוֹנוֹתַי עָבְרוּ ראשִׁי וּבִלְבְּלוּ אֶת דַּעְתִּי, עַד שֶׁאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ כְּלָל אֵיךְ לָשׁוּב אֵלֶיךָ, וְהַדַּעַת נִסְתַּלֵּק מִמֶּנִּי וְלִבִּי עֲזָבָנִי, וַאֲנִי הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם נָע וָנָד בְּלא דַּעַת וּבְלא לֵב:

יְהוָה אֱלהִים, אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לא נִכְחָדוּ וְעַתָּה אָבִי, אָבִי, מָלֵא רַחֲמִים, מָה אֶעֱשֶׂה, אָנָּא אָנוּס לְעֶזְרָה וְאֵיךְ אֲבַקֵּשׁ תְּרוּפָה וְתַחְבּוּלָה וְעֵצָה לְהִמָּלֵט עַל נַפְשִׁי, לְהַצִּיל נַפְשִׁי מִנִּי שָׁחַת, "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבא עֶזְרִי" עָזְרֵנִי עָזְרֵנִי, חָנֵּנִי חָנֵּנִי, הוֹשִׁיעֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים וְהוֹפִיעָה עָלַי מִמְּעוֹן קְדֻשָּׁתְךָ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה, שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהִטָּהֵר בֶּאֱמֶת, וְלָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וְאֶדּם וְאֶשְׁתּק לִמְחָרְפֵי וְלִמְבַזֵּי נַפְשִׁי, וְאֶזְכֶּה לְקַיֵּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "דּם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ", וְלִסְבּל בִּזְיוֹנוֹת וּבוּשׁוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים עַל עֲווֹנוֹתַי, וּלְקַבֵּל הַכּל בְּאַהֲבָה:

וְזַכֵּנִי לִהְיוֹת כָּל יָמַי בִּתְשׁוּבָה תָּמִיד, כִּי "מִי יאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי" כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת לְבָבֵנוּ, כִּי הַלֵּב מְעֻרְבָּב בִּפְסֹלֶת וּבִפְנִיּוֹת הַרְבֵּה, וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מִתְוַדֶּה וְאוֹמֵר: חָטָאתִי לְפָנֶיךָ, גַּם אָז בָּאִים בְּלִבִּי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִי לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד בֶּאֱמֶת כָּרָאוּי וַאֲפִלּוּ לְהִתְוַדּוֹת עַל חַטּאתַי מַה שֶּׁחָטָאתִי וּפָשַׁעְתִּי בֶּאֱמֶת לְפָנֶיךָ, גַּם זֶה נִמְנָע מִמֶּנִּי עַל כֵּן זַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לִהְיוֹת בִּתְשׁוּבָה תָּמִיד, שֶׁאֶזְכֶּה לַעֲשׂוֹת תָּמִיד תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֶזְכֶּה לְתַקֵּן בְּכָל פַּעַם פְּגַם תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, עַד שֶׁאֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, תְּשׁוּבָה עִלָּאָה בֶּאֱמֶת כָּרָאוּי וְאָז תִּפְתַּח אֶת לִבִּי וְדַעְתִּי לָדַעַת אֶת שְׁמֶךָ וְאָז אֵדַע בֶּאֱמֶת כִּי עֲדַיִן לא הִתְחַלְתִּי לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, כְּפִי עצֶם גְּדֻלָּתְךָ וְרוֹמְמוּתְךָ שֶׁתְּזַכֵּנִי לְהַשִּׂיג אָז וְאָז תְּזַכֵּנִי בֶּאֱמֶת לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה, שֶׁאֶזְכֶּה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּכָל פַּעַם עַל הַשָּׂגָה הָרִאשׁוֹנָה, עַל שֶׁהָיִיתִי מְגַשֵּׁם אֶת רוֹמְמוּת אֱלָהוּתְךָ, לְפִי עצֶם רוֹמְמוּתְךָ שֶׁאֶזְכֶּה לְהַשִּׂיג אַחַר-כָּךְ בְּכָל פַּעַם, בְּאפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לִהְיוֹת כָּל יָמַי בִּתְשׁוּבָה תָּמִיד עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר תַּאַסְפֵנִי אֵלֶיךָ, וּתְזַכֵּנִי לָעוֹלָם הַבָּא, לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת, כֻּלּוֹ תְּשׁוּבָה וְזַכֵּנִי לִזְבּחַ אֶת יִצְרִי, וְאֶזְכֶּה לְקַיֵּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי", שֶׁאֶזְכֶּה לְכַבֵּד אוֹתְךָ בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְעָזְרֵנִי שֶׁאֶהְיֶה בּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד בֶּאֱמֶת, וְאֶזְכֶּה לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמִי וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם וְתַשְׁפִּיעַ עָלַי מִכְּבוֹדְךָ הַגָּדוֹל וּתְזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לִכְבוֹד אֱלהִים, שֶׁאֶזְכֶּה לְכָבוֹד דִּקְדֻשָּׁה לְמַעַנְךָ לְבַד וְלא אֵהָנֶה מִן הַכָּבוֹד כְּלָל לְמַעֲנִי, וְלא אֶשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַכָּבוֹד כִּי אִם לְשִׁמְךָ וְלַעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת, וְעָזְרֵנִי שֶׁלּא יִשְׁאל וְלא יַחְקר שׁוּם בְּרִיָּה עַל כְּבוֹדִי: וְעָזְרֵנִי יְהוָה אֱלהָי, לִהְיוֹת תַּקִּיף וְאַמִּיץ וְחָזָק בַּעֲבוֹדָתְךָ תָּמִיד וְאַל תַּנִּיחֵנִי לִפּל חַס וְשָׁלוֹם לְעוֹלָם "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי" וְזַכֵּנִי לִהְיוֹת עָיֵיל וְנָפִיק, וְאֶזְכֶּה לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה בָּקִי בְּרָצוֹא בָּקִי בְּשׁוֹב בָּקִי בְּעָיִיל בָּקִי בְּנָפִיק וּבְכָל מָקוֹם אוּכַל לִמְצא אוֹתְךָ בֵּין בַּעֲלִיָּה בֵּין בִּירִידָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ" וְאֶזְכֶּה לֶאֱחֹז בְּךָ וּלְהִתְדַּבֵּק בְּךָ תָּמִיד וִיקֻיַּם בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:

"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי":

אָנָּא יְהוָה, יֶהֱמוּ וְיִכְמְרוּ מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ וַחֲנִינוֹתֶיךָ עָלַי, וְיַעֲלֶה וְיָבא זִכְרוֹנִי לְפָנֶיךָ לְטוֹבָה וְרַחֵם עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְאַל תַּנִּיחֵנִי וְאַל תִּטְּשֵׁנִי לְהִשְׁתַּקֵּעַ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים וְהַשְּׁפָלִים אֲשֶׁר בָּאתִי עַד הֵנָּה "אַל

תַּעַזְבֵנִי יְהוָה אֱלהַי וְאַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי, אַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ" חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי, וּמֵעַפַר דַּלּוּתִי וּמֵעצֶם שִׁפְלוּתִי תְּרוֹמְמֵנִי וִיקֻיַּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "אָנכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנכִי אַעַלְךָ גַּם עָלה", וְהַיְרִידָה יִהְיֶה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה חוּס וַחֲמל עָלַי, וּשְׁלַח יְשׁוּעָתְךָ וְתִתְמְכֵנִי בִּימִין צִדְקֶךָ, וְתִסְעָדֵנִי בְּעצֶם חֶמְלָתְךָ, וְתִהְיֶה תָּמִיד עִמִּי וְתִתֵּן לִי כּחַ וָשֵׂכֶל לֶאֱחֹז בְּךָ תָּמִיד וְאַל תַּנִּיחֵנִי לִפּל חַס וְשָׁלוֹם, לְעוֹלָם וִיקֻיַּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:  "כִּי יִפּוֹל לא יוּטָל כִּי יְהוָה סוֹמֵךְ יָדוֹ" וּתְמַהֵר וְתָחִישׁ לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלַּת הַנֶּפֶשׁ, וְתוֹצִיאֵנִי וְתַעֲלֵנִי מֵהַיּוֹם וּמֵעַתָּה, מִכָּל מִינֵי נְפִילוֹת וִירִידוֹת וְהִתְרַחֲקוּת מִמְּךָ שֶׁנִּתְרַחַקְתִּי עַד הֵנָּה מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן חֲמל עַל דַּל וְאֶבְיוֹן כָּמוֹנִי, חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי, חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי, שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַּפָּי, "מִקְּצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטף לִבִּי בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי"

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חוּס וַחֲמוֹל עָלַי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְתִגְער בְּהָרוֹדְפִים וּמַפִּילִים אוֹתִי, וֶאֱמר לְצָרוֹתַי דַּי וְתֹאמַר עַד פּה תָּבא וּמֵעַתָּה תְּרַחֵם עָלַי וְתַעַזְרֵנִי וְתוֹשִׁיעֵנִי וְתַתְחִיל לְהַעֲלוֹת אוֹתִי מַעְלָה מָעְלָה חִישׁ קַל מְהֵרָה וְכָל הַיְרִידוֹת יִתְהַפְּכוּ לַעֲלִיּוֹת, וְכָל הַהִתְרַחֲקוּת יִתְהַפֵּךְ לְהִתְקָרְבוּת כִּי אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְקָרְבֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ, וְהִתְחַלְתָּ לְהַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ הֲמוֹן קְדֻשָּׁתְךָ וְתֹקֶף חֶמְלָתְךָ עַל יְדֵי צַדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עַל כֵּן אֵין נָאֶה לְךָ לְעָזְבֵנוּ יְהוָה אֱלהֵינוּ, יֶהֱמוּ מֵעֶיךָ עָלֵינוּ וְכַאֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת גָּדְלְךָ וְטוּבְךָ עָלֵינוּ, וְנָתַתָּ לָנוּ תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה עַל יְדֵי משֶׁה נְבִיאֲךָ נֶאֱמַן בֵּיתְךָ, וְשָׁלַחְתָּ לָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, צַדִּיקֵי אֱמֶת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, אֲשֶׁר עַל יָדָם נִמְסְרָה הַתּוֹרָה לָנוּ מִמּשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּמִזְּקֵנִים לִזְקֵנִים וְצַדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, עַד אֲשֶׁר הִגִּיעַ אֵלֵינוּ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת קַבָּלַת הַתּוֹרָה, וַעֲדַיִן לא כָלוּ רַחֲמֶיךָ מִמֶּנּוּ, "הֱקִיצוֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ", כֵּן יִכְמְרוּ מֵעֶיךָ עָלֵינוּ, וְתַעַזְרֵנִי לְקַיֵּם בֶּאֱמֶת אֶת כָּל דִּבְרֵי תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה חוּסָה עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ וְעָזְרֵנוּ לִהְיוֹת דָּבוּק בְּךָ וּבְצַדִּיקֵי אֱמֶת לְעוֹלָם וָעֶד, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא:

אָנָּא יְהוָה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, זַכֵּנִי שֶׁיֻּפְקְחוּ עֵינַי וְלִבִּי וְאָזְנַי לִרְאוֹת וּלְהָבִין וְלִשְׁמעַ גְּדֻלָּתְךָ וְרוֹמְמוּתֶךָ, וְלָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְחָנֵּנִי מֵאִתְּךָ דֵּעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת, וְתַעַזְרֵנִי לֵילֵךְ בָּהֶם תָּמִיד וְאֶזְכֶּה לִהְיוֹת בִּכְלַל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת, כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים וְרוֹצֶה אַתָּה בִּתְשׁוּבָה, וְאִם לא עַכְשָׁו אֵימָתַי, וְתַעַזְרֵנִי שֶׁאֶזְכֶּה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, לִתְשׁוּבָה עִלָּאָה, בְּאפֶן שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁיִּתְיַחֵד עַל יָדִי נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה בִּנְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה, וְיִתְתַּקֵּן וְיֻשְׁלַם עַל יָדִי אָדָם הָעֶלְיוֹן לָשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא, וְשָׁם יִהְיֶה נִכְלָל נַפְשִׁי וְרוּחִי וְנִשְׁמָתִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם וּתְמַלֵּא פְּגִימַת הַלְּבָנָה, וְיִהְיֶה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" כִּי מַלְכוּתְךָ בַּכּל מָשָׁלָה, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וְאַתָּה עוֹשֶׂה גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין חֵקֶר, וְאַתָּה חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמְּךָ נִדָּח "מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל

וַיָּעַל" וְאַתָּה מְקַשֵּׁר וּמְחַבֵּר וּמְיַחֵד שְׁנֵי הֲפָכִים יַחַד תַּכְלִית קְצֵה הַתַּחְתּוֹן מֵעִמְקֵי שְׁאוֹל עַד רוּם גָּבְהֵי מְרוֹמִים עַד תַּכְלִית קְצֵה הָעֶלְיוֹן מִנְּקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה עַד נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה כִּי מִי יאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה, עַל כֵּן יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ גַּם עָלַי, וְתַחְתּר חֲתִירָה מִתַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ, חוֹמֵל דַּלִּים שׁוֹמֵעַ אֶנְקַת אֶבְיוֹנִים, וְתַעַזְרֵנִי לְהִתְעוֹרֵר בֶּאֱמֶת וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת, וּתְזַכֵּנִי לִהְיוֹת דָּבוּק בֶּאֱמֶת בְּצַדִּיקֵי אֱמֶת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם "כִּי לא תַחְפּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה, תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתּאמֶר שׁוּבוּ בְּנֵי אָדָם, שׁוּבָה יְהוָה עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם":

אני לדודי ודודי לי - תפילה למעוקבי זיווג »

"אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". אבי שבשמים, "מלכי ואלהי אליך אתפלל, יהוה חקרתני ותדע, אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק, ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנתה, כי אין מלה בלשוני הן יהוה ידעת כלה, אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך":

רבונו של עולם מלא רחמים, חושב מחשבות לבל ידח ממך נדח, רחם עלינו למען שמך, וקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, בקש ברחמיך צאן אובדות, צאן נדח ואין מקבץ: רבונו של עולם "תעיתי כשה אובד בקש עבדך". רבונו של עולם מרב עניי ועמלי ומרב עצם עונותי ופשעי הרבים והעצומים בלי שעור וערך ומספר, ומעצם בלבול דעתי מרבוי הפגמים שפגמתי בעונותי מעודי עד היום הזה, על כן איני יכול לפתח פי לדבר כלל, וקשה וכבד עלי מאד מאד לפרש שיחתי לפניך, וגם אי אפשר לפרש כל שיחתי לפניך ככל אשר עם לבבי, כי "צרות לבבי הרחיבו" מאד, אשר לא יספיק הזמן לפרטם, "כי רבות אנחותי ולבי דוי", אבל אף על פי כן הציקתני רוחי ועצור במלין לא אוכל, אמרתי אשיחה וירוח לי, אדברה ויעבר עלי מה, אולי אזכה עתה למצוא הנקדה טובה השיך ללבי עתה באמת, שאזכה על ידה לשוב אליך מעתה באמת. ואיך שהוא איך שהוא, איך שנפלנו וירדנו בגלות המר הזה למקומות שירדנו כל אחד לפי ירידתו, עם כל זה עדין חובה עלינו על כל אחד ואחד, לחתר ולבקש ולחפש אחר אבדותינו הרבות והעצומות מאד בלי שעור וערך, אשר אבדנו בגלגול זה ובגלגולים אחרים, על ידי תאותינו הרעות. אולי נזכה לעורר רחמים גדולים אצל בעל הרחמים המרחם על כל האובדים והנדחים, הגוזר בתורתו להשיב אבדות. אולי יש תקוה למצוא איזה אבדה מאבדות נפשנו הרבים, אולי נזכה למצוא מקצתם או כולם. ואף על פי שאני בעצמי החיב מכל הצדדים, כי אבדתי לדעת מה שאבדתי, ובעונותי הרבים מחמת תאותי הרעות, הייתי כמו שוטה המאבד מה שנותנין לו, אף על פי כן אולי אזכה ברחמיך למצוא עוד איזה נקדה טובה אמתיית שתוכל להתגבר על כל מה שאני צריך להתגבר, באפן שאזכה מעתה לשוב אליך באמת, ולחפש ולבקש ולמצא כל אבדותי ואבדת אחרים להשיבם כולם למקומם הראוי למקור שנחצבו משם, באפן שיתקנו כולם בתכלית התיקון באמת כרצונך הטוב:

רבונו של עולם מלא רחמים, אתה גלית לנו על ידי חכמיך הקדושים, שהעקר הוא תיקון הברית, כי זה עקר הניסיון והמתקלא של כל אדם בעולם הזה, ורק בשביל זה בא האדם לעולם הזה כדי שיתנסה בנסיון זה, ועל ידי זה יזכה למה שיזכה אם יעמד בנסיון ובצרוף הזה, אשר כל התורה כלה תלויה בזה, כי שמירת הברית הוא יסוד הכל. ועתה מה אומר ומה אדבר, אחרי שפגמתי הרבה בפגם הברית כאשר פגמתי (ובפרט וכו'), "על כן דברי לעו", ואיני יודע מהיכן להתחיל לדבר. אבל כבר גזרת עלינו על ידי צדיקיך האמתיים לצעק אליך תמיד, ולהתפלל ולהתחנן לפניך תמיד בין בעליה בין בירידה לפי בחינתנו, יהיה איך שיהיה לא נחריש ולא נשקוט מלזעוק ולצעק ולהתחנן אליך תמיד, כי חסדיך לא תמים ורחמיך לא כלים. כי אתה יהוה אלהינו גדלת מאד, וכגדולתך כן חסדיך ורחמיך, וכאשר לגדולתך אין חקר, כן אין חקר לרחמיך וחסדיך.

ובכן יהי רצון מלפניך יהוה אלהי ואלהי אבותי, שתאיר עיני בתורתך, ותורני ותלמדני שאזכה לידע ולהשיג ולהבין דברי תורתך הקדושה, אשר צוית עלינו לכון כונות אלול בשביל תיקון הברית, "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי", ואיני יודע הדרך כלל לכון כונות. רחם עלי למען שמך, וקדשני בקדשתך העליונה, ופתח לבי בתלמוד תורתך, ועזרני וזכני ללמד ולהבין כל הכונות אלול וכל התורות השיכים לזה, ואזכה למצוא בהם דרך נכון וישר להתקרב אליך תמיד בכל עת. ואזכה להיות בקי בהלכה, בקי ברצוא בקי בשוב, בקי בעיל בקי בנפיק, ולקים באמת ובשלמות מקרא שכתוב: "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", עד שאזכה לילך בדרכי התשובה באמת תמיד. ואתה ברחמיך תפתח ידך, ותהיה ימינך פשוטה לקבל שבים, עד אשר נזכה להמשיך ולתקן כל התקונים הנמשכין על ידי היחודים והכונות של אלול, באפן שנזכה מהרה לתקון הברית בשלמות. וברחמיך הרבים תצוה למלאכיך הקדושים האוחזים בידם שופרות הממנים לבקש ולחפש ולחפור ולחתור אחר אבדות, שישתדלו בתקון נפשנו, ויבקשו ויחפרו אחר כל האבדות שאבדנו בענינו מעודנו עד היום הזה, על ידי תאותינו הרעות, ובפרט על ידי פגם הברית. את כל מה שאבדנו בגלגול זה ובגלגולים אחרים, הכל יחפרו ויחפשו וימצאו כולם מהרה, ויחזירו אותם לנו, באפן שיתקנו נפשותינו על ידי זה בתכלית התיקון באמת כרצונך הטוב:

מלא רחמים, מרב קלקולי איני יכול להאריך בתפלה זאת הרבה, אף על פי שלא יספיקו כל יריעות שבעולם לבאר אפס קצה מהתחנות ובקשות וודוים והפצרות ופיוסים ותפלות שאני צריך להתפלל בענין זה על העבר ועל ההוה ועל העתיד, אך מה אעשה כי דברי נסתתמין. אבל על זה באתי לפניך אדון כל, חומל דלים, טוב ומטיב לרעים ולטובים, שתרחם על כל עמך ישראל שקשה להם למצוא זווגם, ואפלו כשמוצאים היא מנגדת אליו, ואין לה רצון אליו, ואין שלום בביתם רחמנא לצלן (ובפרט על פב"פ שיש לו יסורים אלו), רחם עליו ועל כל זרע עמך בית ישראל, בכח וזכות הצדיקים האמתיים העוסקים בתקוננו תמיד, אשר שמרו את הברית קדש בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו, רחם עליהם למענם, ותשים שלום בביתם, ותעזר להם ותושיעם שיזכו כל אחד ואחד למצוא זווגו מהרה, זווגם ההגון להם מן השמים באמת. ולא תהיה מנגדת כנגדו כלל, רק תהפך רצונה לרצון בעלה, ולא יהיה ביניהם שום שנאה ושום שנוי רצון כלל, וידורו באהבה ואחוה ורעות בשלום ושלוה באמת כרצונך הטוב.

מלא רחמים, חוס וחמל ורחם עליהם למענך ולמען צדיקיך האמתיים, ואל תעשה להם כחטאיהם ולא תגמל עליהם כעוונותיהם, רק תתנהג עמהם ברחמיך לפנים משורת הדין, כאשר אתה מתנהג עם כל בריותיך ברחמים וחסדים גדולים תמיד. ובזכות אברהם אבינו עליו השלום, שרמז הסוד הזה של כונת אלול בעת ששלח את אליעזר עבדו לבקש הזווג של יצחק בנו, ובזכות הצדיקים שגלו הסוד הנורא הזה, תגן עליהם ועלינו ועל זרענו, ותרחם על כל ישראל עמך, ותשים שלום בין כל ישראל ובפרט בין איש לאשתו (ובפרט וכו'), ותעזור לכל ישראל הצריכים למצוא זווגם שיזכה כל אחד למצוא זווגו באמת מהרה, ותהיה כרצונו ולא תהיה מנגדת כנגדו כלל, רק תהפך רצונה אליו בשלום ואהבה באמת, בלי ערמה ומרמה ובלי שום שנאה ושנוי רצון בלב כלל, ויתנהגו בקדשה ובטהרה. ויצאו מהם דורות רבים, בנים ובנות חיים וקימים, עושי רצונך באמת. ויעסקו בתורתך ועבודתך באמת כל ימיהם לעולם, ויגלו ויפרסמו ויודיעו אלהותך וממשלתך בעולם כמו שכתוב: "דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו":

ורחם עלינו והושיענו שנזכה לשמר עצמנו תמיד שלא לאכל שום פרי קדם שנתבשלה, וגם שלא נתלש שום פרי קדם זמנה. כי אתה גלית לנו עצם ההפסד וההזק שיוכל להגיע להאדם על ידי זה, כי יוכל לאבד את נפשו חס ושלום על ידי זה.

רבונו של עולם, רחם עלינו ושמרנו והצילנו מזה ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים. ועזרנו והושיענו וזכנו תמיד לברך ברכת הנהנין ובפרט ברכת הפרות בכונה גדולה ועצומה. ולא נזרוק ברכה מתוך פינו חס ושלום, רק נזכה תמיד להתגבר ולהתחזק בכל עז בכל עת שנרצה לאכל איזה פרי או ליהנות מהעולם הזה איזה הנאה, לברך הברכה בכונה גדולה כראוי, באפן שלא יזיק לנפשנו כלל כל מה שנאכל ונשתה ונהנה ממנו, רק אדרבא נזכה להשלים את נפשותינו ולהוסיף בנפשנו חיות דקדושה והארה גדולה על ידי כל דבר שנאכל ונשתה ונהנה ממנו. ותעזרנו ותושיענו שיהיו כל אכילותינו ושתיותינו וכל הנאותנו בקדשה ובטהרה גדולה לשמך לבד בלי שום הנאת הגוף כלל, ונהיה בכלל הצדיקים האוכלים לשבע נפשם דקדושה:

אנא יהוה מלא רחמים עזרנו ושמרנו מעתה שלא נאבד עוד כלל על ידי תאות רעות חס ושלום, רק נזכה מעתה לשבר ולבטל מאתנו כל התאות רעות. ותצוה ברחמיך להחזיר ולהשיב לנו כל האבדות שאבדנו מכבר, הן בגלגול זה הן בגלגולים שעברו.

וזכנו ברחמיך הרבים לקים מצות תקיעת שופר בראש השנה בשלמות כראוי בכל פרטיה ודקדוקיה וכונותיה ותרי"ג מצות התלוים בה, באימה וביראה ובאהבה ובשמחה וחדוה גדולה. ותזמין לנו תמיד תוקעים הגונים בראש השנה צדיקים וכשרים, שיהיה להם כח לעורר על ידי קול השופר את קול השופר העליון אשר אתה עתיד לתקוע בו לחרותנו. ועל ידי זה תקבץ נדחינו, ותשיב לנו את כל אבדותינו שאבדנו מעולם עד היום הזה.

אלהינו ואלהי אבותינו תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו, וקרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו, ויקים מהרה מקרא שכתוב: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו ליהוה בהר הקדש בירושלים", ונאמר: "ואדני אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן יהוה צבאות יגן עליהם", "כן תגן על עמך ישראל בשלומך". עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן:

תפילות וסגולות לשידוכים על פי תורת רבינו נחמן מליקוטי מוהר"ן תורה ו' >>

עוד מאמרים על ימי אלול והכנה לימים הנוראים – לחץ בקישורית כאן >>

1 thought on “אלול”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *