כללי

כָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל

כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל שיעשו רצונו יתברך.

בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל – זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלקֵינוּ  (תְּהִלִּים צ"ח). 

הָעִנְיָן הוּא כָּךְ, שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב  (יְשַׁעְיָה מ"ג)  : "לִכְבוֹדִי בְרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", דְּהַיְנוּ  'בְּרִיאָה' 'יְצִירָה' 'עֲשִׂיָּה' לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִכְבוֹדִי. וּכְבוֹדִי הַיְנוּ יִשְׂרָאֵל [שעושים רצונו שומרים תורתו ומקיימים מצוות התורה בשמחה ודיקדוק והידור בהלכה],

דִּכְתִיב  (שְׁמוֹת כ"ה) : "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם  לִבְרָכָה  [עַיֵּן שִׁלָּ"ה (מַסֶּכֶת תַּעֲנִית) דַּף ס]  'בְּתוֹכוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּתוֹכָם, מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל' [אם ישראל בוחר לשכיחנה להכנס – כי יש כאלו שבוחרים להתחכם ולשאול שאלות כאילו השם צריך להראות להם דרכיו הנסתרות ורק אז הם יקומו לעשות מצוות, וממשיכים בחכמות של הבל ותעתועי עולם הזה…].

נִמְצָא כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא לְבוּשׁ. וּלְבוּשׁ נִקְרָא כָּבוֹד, כִּי 'רַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵהּ מְכַבְּדוּתָא'  (שַׁבָּת קיג)  .

נִמְצָא כָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ לָהֶם רַב טוּב.

וּכְשֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל מֵחֲמַת עֲווֹנוֹתֵיהֶם, יֵשׁ לוֹ  צַעַר, שֶׁנֶּאֱמַר  (יְשַׁעְיָה ס"ג)  : "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר". אַךְ מֵחֲמַת בְּהִירוּת אוֹר הַחֶסֶד, אִי אֶפְשָׁר לְקַבְּלוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא, וְצָרִיךְ לַצִּמְצוּם הַקָּדוֹשׁ. הַיְנוּ כְּשֶׁרוֹצֶה [השם בחסדו] לְהַשְׁפִּיעַ רַב טוּב [לישראל], צָרִיךְ לדַבֵּר, יִהְיֶה כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ג) : "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ".

וְהָאוֹתִיּוֹת הֵם צִמְצוּמִים, עַד  כָּאן אוֹת א, עַד כָּאן אוֹת ת.

אַךְ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים הַדִּבּוּר גַּם כֵּן בְּגָלוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב  (שָׁם צ"ו) : "סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת כְּבוֹדוֹ", וְהַיְנוּ הַדִּבּוּר עִם יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּת. לְכָךְ נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָה מ) : "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִי ה' דִּבֵּר", וְהַיְנוּ כְּשֶׁיִּגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, אָז הַדִּבּוּר גַּם כֵּן כִּבְיָכוֹל יִהְיֶה עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין לז) : 'חַיָּב כָּל אָדָם לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם', וְחַיָּב לְתַקְּנוֹ.

וּמַהוּ הַתִּקּוּן, הָעִנְיָן הוּא כָּךְ. שֶׁיִּרְאֶה שֶׁיַּעֲלֶה כָּל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁבְּכָל דָּבָר, וְהַנִּיצוֹצוֹת הֵם אוֹתִיּוֹת, נִמְצָא מַעֲלֶה אוֹתִיּוֹת. וְהָאוֹתִיּוֹת נַעֲשִׂים דִּבּוּרִים, וְעַל יְדֵי הַדִּבּוּר נִשְׁפָּע רַב טוּב לְיִשְׂרָאֵל. (ליקו"צ צד)

 

מזלות

(מדרש).

אדם נמשל לשנים עשר מזלות:

בתחלה כשנולד, נדמה כטלה שהוא רך, ומתגבר כשור.

כשגדל ונעשה תאומים, כלומר שלם, וגדל בו יצר הרע. ותחלתו חלש כסרטן, ואחר כך כשנתגדל, נתגבר כאריה. ואם חוטא, נעשה כבתולה. ואם מוסיף עונות, שוקלים אותו במאזנים. ואם יעמוד במרדו, מורידין אותו לשאול תחתית, שאול וגיהנום, כעקרב המוטל לארץ ולשיחין. ואם ישוב, זורקין אותו לחוץ, כמורה החץ בקשת.

לכך רגילין להזכיר המתים בשבת, שלא ישובו לגיהנם. שכן איתא בתורת כהנים, כפר לעמך ישראל (שם כא ח), אלו החיים. אשר פדית, אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים.

לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה. שכן שנינו בתורת כוהנים, יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה. תלמוד לומר, אשר פדית. מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם, מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת. מיד נעשה רך ונקי כגדי, ומטהרין אותו כשעה שנולד, ומזין עליו מים טהורין מדלי, וגדל ברוב הנאה כדג הנהנה במים. כך הוא טובל בכל שעה בנהרי אפרסמון ובחלב ובשמן ובדבש, ואוכל מעץ החיים תמיד הנטוע במחיצת הצדיקים, ונופו נוטה על כל שלחן של צדיק וצדיק, וחי לעולם]. עד כאן חדש הוא. ומכאן ואילך מן הישן (תנחומא א).

 

 

ליקוטי הלכות חשן משפט הלכות הלוואה הלכה ד אות ט

עַל-יְדֵי שִמְחַת תּוֹרָה וּמִצְות עַד שֶׁמְּרַקֵּד מֵחֲמַת שִמְחָה, עַל-יְדֵי-זֶה נִתְעַלֶּה הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה.

אוצר היראה אמת ואמונה אות נא

עַל-יְדֵי שִמְחַת תּוֹרָה וּמִצְוָה עַד שֶׁמְּרַקֵּד מֵחֲמַת שִמְחָה, עַל-יְדֵי זֶה הָאָדָם נִתְעַלֶּה בְּמָמוֹן (לקו"ת סי' פא).

 

בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְשִמְחַת תּוֹרָה

הוּא גְּמַר הַתִּקּוּן שֶׁמַּתְחִילִין בְּראשׁ- הַשָּׁנָה בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, הַיְנוּ, כִּי בְּראשׁ- הַשָּׁנָה הִתְחַלְנוּ לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ הַשְׁפָּעַת הַנּעַם הָעֶלְיוֹן, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶה הוֹלָדָה וְנִתְגַּדֵּל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה הָיְתָה כָּל הַבְּרִיאָה שֶׁעַל-יְדֵי עֲשָרָה מַאֲמָרוֹת; וּגְמַר תִּקּוּן כָּל זֶה נַעֲשֶה בִּשְׁמִינִי-עֲצֶרֶת וְשִמְחַתתּוֹרָה. וְזֶה בְּחִינַת סִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַתְחָלַת הַתּוֹרָה שֶׁקּוֹרִין אָז, כַּמְבאָר בִּפְנִים. וְעַל-כֵּן מְכַבְּדִין אָז אֶת כָּל אֶחָד בִּכְבוֹד הַתּוֹרָה, כַּנָּהוּג בִּמְדִינָתֵנוּ, וְאוֹמְרִים לוֹ: תֵּן כָּבוֹד לַתּוֹרָה! הַיְנוּ שֶׁמַּזְהִירִין וּמַזְכִּירִין אֶת כָּל אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה נִזְהָר מְאד בְּהַכָּבוֹד, שֶׁלּא יִקַּח הַכָּבוֹד בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת קִלְקוּל הַבְּרִיאָה שֶׁהָיְתָה רַק בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁיַּחֲזר וְיִתֵּן אֶת כָּל הַכָּבוֹד לַתּוֹרָה וּלְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אַחְדוּת פָּשׁוּט עִם הַתּוֹרָה. וְזֶהוּ: תֵּן 'כָּבוֹד' לַתּוֹרָה דַּיְקָא, שֶׁזֶּה עִקַּר קִיּוּם הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל .

אוצר היראה תשובת השנה אות לה

 

 

 

תגים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *