כללי

מסר באמונה

עשיר גדול היה נוהג לצאת מפעם לפעם לטייל בשוק, לראות מה קורה בקרב העמך. .

יום אחד לבש את מיטב בגדי המעצבים שלו ונעל את הנעליים החדשות והיוקרתיות שלו ויצא לטייל והנה באמצע השוק, מעשה השטן, נעל ימין נקרעה.

מצא העשיר סנדלרייה עלובה ונכנס פנימה, הסנדל לקח את הנעל, חתך הדביק ותפר, העשיר בא לנעול את הנעל והנה הוא מבחין שהתפירה של הסוליה עקומה והתיקון מכוער. .

"מה קורה לך, זאת עבודה של בעל מקצוע, אתה סנדלר אתה?" גער בו העשיר, "אנא סלח לי" פונה אליו הסנדלר,"אני עני ובקושי מתפרס למחייתי, יש לי שמונה בנים ובנות שיהיו בריאים והנה הבת הגדולה הגיעה לפרקה ואין לי במה לחתן אותה. ראשי מלא דאגות עד כי אינני מסוגל להתרכז בעבודה". כך אמר לו הסנדלר ומירר בבכי .

לקח אותו העשיר לביתו, נכנסו לבית, העשיר ניגש לכספת והוציא משם כיכר זהב,"כל פעם שתצטרך לחתן מישהו מילדך פרוס לך פרוסת זהב". – אחז הסנדלר בהתרגשות בכיכר הזהב, הלך לביתו ושמר אותה במקום מסתור. מאותו היום החל הסנדלר לעבוד בשמחה כשהוא חסר כל דאגה ליום המחר. שמע עבודתו המדויקת יצא למרחקים, והחלו לבוא אליו אנשים מכל הכפרים והעיירות שמסביב, ובמשך הזמן הקים הסנדלר מפעל לנעליים והפך לאחד מעשירי הארץ .

יום אחד יצא הסנדלר העשיר לטייל בשוק והנה הוא רואה אדם ממרר בבכי. שאל אותו על מה ולמה הוא בוכה וכשהאיש הסביר לו שהוא עני ואין לו מה לאכול לא לו ולא לילדיו הזמין אותו לביתו ונתן לו את כיכר הזהב, "כשתצטרך כסף פרוס לך פרוסת זהב מכיכר זו מכור אותה וכך לא תצטרך לדאוג יותר" .

הבן אדם לקח את כיכר הזהב מלא בספיקות וכשהגיע לביתו לקח פטיש והכה על כיכר הזהב ולהפתעתו אכן רק ציפוי דק של שכבת זהב הייתה בכיכר ומתחת למעטה הזהב הדק היה גוש ברזל חלוד.

נדהם וכועס רץ לביתו של הסנדלר העשיר וקרא בכעס – "למה רימית אותי, כיכר זו כולה ברזל ורק הציפוי שלה זהב", התבונן הסנדלר באיש ובכיכר הברזל שבידו ולאחר רגע של שקט אמר לו – מעניין גם אני קיבלתי ברגע של ייאוש את כיכר הזהב הזו, אלא שהגישה שלי הייתה שונה משלך. אני האמנתי במתנה ואילו אתה הִטלת ספק במתנה. אתה מבין פנה הסנדלר לאיש, "האמונה היא כיכר הזהב האמיתית, ובזכות אמונתי הצלחתי להגיע למה שהגעתי".

שימו לב במה אתם בוחרים להאמין, כי האמונות שלכם מעצבות את המציאות שלכם.

עוד בדיחה, שניתנת בע"ה ליישום בקרוב אצלכם !

סיפור על שני עובדים  שעבדו עד שעות מטורפות, ולא הצליחו אף פעם לקחת חופש בגלל העומס בעבודה.
יום אחד, אחד מהם פתאום הרים את הראש מהמחשב, ואמר:
"הי, יש לי רעיון איך אפשר לארגן קצת חופש מהעבודה".
"איך?", שאל אותו העובד השני.
במקום לענות לו, העובד הראשון הסתכל סביב, לבדוק שאין סימן למנהל באופק.
כשהוא ראה שהשטח פנוי, קפץ על השולחן שלו, בעט באחד מהריבועים בתקרה, ונתלה הפוך עם הראש למטה על צינור שעבר שם.
תוך שניות הגיע מנהל מישיבה סמוכה לחדרם של שני העובדים. הוא ראה את העובד תלוי מהתקרה, ושאל אותו מה נראה לו בדיוק שהוא עושה.
"אני מנורה", ענה העובד.
"נראה לי שאתה צריך קצת חופש", נבח המנהל. "לך הביתה עכשיו, ואני לא רוצה לראות אותך כאן במשרד לפחות בשבועיים הקרובים, הבנת?".
"כן, אדוני", ענה העובד, קפץ מהצינור, כיבה את המחשב ויצא.
העובד השני מיד קם אחריו והתחיל לארוז.
"ולאן נראה לך שאתה הולך?", שאל אותו המנהל.
"הביתה, ענה לו העובד השני, אני לא יכול לעבוד בחושך".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *