פנינים

מפתח הלב | תקווה ששווה זהב

מפתח הלבתקווה ששווה זהב

קול בכי חרשי נשמע. הוא פסע אחרי הקול כמה מטרים והנה יש דלת פתוחה למחצה, על הדלת יש פיסת נייר דהוי ועלייה רשום "סנדלר". הוא נקש קלות על הדלת ואין מענה, מהוסס הוא פתח את הדלת ומולו ישב איש שנראה כעני, יושב על הרצפה וממרר בבכי. למה תבכה? שואל אותו האיש. האיש העני מרים את ראשו מסתכל עליו ואמר: תראה איך אני נראה! חסר כל! אין לי כסף להאכיל את משפחתי….

נכמרו רחמיו של האיש, אפילו דמעה חצופה נשרה לו מעינו. הוא עמד כמה דקות בדומיה, כחוכך מה לעשות. לאחר כמה דקות של שתיקה הוא הוציא מכיסו חבילה עטופה בעור. אני רוצה לספר לך את סיפורי, אמר והביט בחבילה.

עד לפני חמש שנים הייתי חסר עבודה ועני כמוך, מיואש מהחיים, לא רואה עוד יום אחד של חיים כאלו. אותו יום כבר לא יכולתי לנצור את התסכול בליבי ובכיתי בקול בלי בושה ברחוב. אדם אחד עשיר עבר לידי והוא ריחם עלי. ואז הוא העניק לי את זה, הצביע על החבילה, זה מטיל זהב. הוא אמר לי שאני יכול להתחיל מזה את החיים ו"לקום על הרגליים". אבל הוא הזהיר אותי שאני אמכור את המטיל רק כאשר אין ברירה. לקחתי ממנו את החבילה שמח וטוב לבב ומאז השתנו חיי וכיום אני אדם אמיד. ולא, עדיין לא הגעתי למצב נואש כזה שהצטרכתי למכור את המטיל היקר. אני רוצה לעשות טוב עם המטיל הזה, לפיכך אני יעניק אותו לך, שתעמוד גם אתה על רגליך.

העני הביט באיש, לא מאמין למראה עיניו. הוא נוטל את המטיל ומברך את האיש בכל הברכות שבעולם. האיש נעלם כלעומת שבא והסנדלר פונה מאושר אל ביתו- חורבתו.

לימים, הלך האיש בדרך והנה הוא פוגש את אותו סנדלר מר נפש למולו. הסנדלר לבוש היה בבגדים מרופטים, כנראה שלא התעשר, חשב בליבו האיש. הסנדלר קולט אותו ורץ אליו זועם, תוך כדי זה הוא מקלל אותו. רשע! מנובל! שקרן! האיש לא מבין מה נפל עליו והוא מבקש הסבר והסנדלר העני מספר: חזרתי לביתי מאושר ושמח ובלילה לא נרדמתי בקושי, אך שמחתי לא ארכה זמן רב. למחרת פניתי אל הצרף כדי לוודא כמה שווה המטיל, אך שןד ושבר!! זה לא זהב, זה סתם חתיכת ברזל פשוטה!! עבדת עלי!! סיים הסנדלר בעצבים. האיש מסתכל על הסנדלר בהלם מוחלט, מתנצל על הטעות המבישה ופונה אל ביתו.

בבית הוא יושב, ידו על מצחו והוא מגולל את ההסטוריה שלו מאותו היום בו העשיר העניק לו את המטיל. הוא נזכר שאכן, מעולם לא פתח את החבילה, כי היה סמוך ובטוח שזה זהב. הוא התמלא תקווה ואופטימיות והיה מחייך תמיד. מפה לשם הוא קיבל הצעת עבודה כשוליה ובהמשך עלה בדרגות עד שהיום הוא מנהל מצליח בעצמו. כולם אהבו אותו, את האופטמיות השמחה והשלווה.
זאת הנקודה!!! בגלל שהאמין, שחשב שיש לו "משהו" ביד- זה בעצם החזיק אותו!!
ועד היום כשהוא נזכר באיש העשיר שנתן לו את חתיכת המתכת הוא מחייך, רוצה להודות לו על התקווה שהעניק לו עד יומו. ואתם- אם תראו אותו, תמסרו לו תודה בשמו.

תגים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *