כלליסיפורים

סיפורי מעשיות

****************

ספר "סיפורי מעשיות"

הספר "סיפורי מעשיות" מאת רבי נחמן מברסלב, המסוגלים ביותר לכמה וכמה עיינים רוחניים לנפש האדם.

סיפורי מעשיות המלא – לקריאה באתר ברסלב | להורדה | להדפסה.

****************

סיפור מעשיות – מעשה א – מאבדת בת מלך

 

לחץ כאן >> »

ענה ואמר: בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא:

מעשה במלך אחד, שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאד:

פעם אחת היה מתועד עמה ביחד באיזה יום ונעשה ברוגז עליה, ונזרקה מפיו דבור:

שהלא טוב יקח אותך (דער ניט גוטער זאל דיך נעמען). בלילה הלכה לחדרה, ובבקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצער מאד והלך לבקשה אנה ואנה:

עמד השני למלכות, מחמת שראה שהמלך מצטער מאד, ובקש, שיתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות, והלך לבקשה. והיה מבקשה מאד זמן מרובה מאד עד שמצאה. (עתה מספר איך בקשה עד שמצאה) והיה הולך אנה ואנה זמן רב ובמדבריות ובשדות וביערים והיה מבקשה זמן רב מאד:

והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד מן הצד, והיה מישב עצמו: באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר ואיני יכול למצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב; והיה הולך זמן רב:

אחר כך ראה מבצר (שקורין שלאס), וכמה חילות היו עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאד עם החילות, והיה מתירא מפני החילות, פן לא יניחוהו לכנס. והיה מישב עצמו: אלך ואנסה. והשאיר הסוס והלך להמבצר, והיו מניחים אותו, ולא עכבוהו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב, ובא לפלטין אחד וראה, שישב שם המלך בעטרה, וכמה חילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל:

וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בזוית לראות מה נעשה שם, וראה שהמלך ציוה להביא המלכה. והלכו להביא אותה, והיה שם רעש גדול ושמחה גדולה, והמשוררים היו מזמרים ומשוררים מאד, באשר שהביאו את המלכה. והעמידו לה כסא והושיבוה אצלו, והיא היתה הבת מלך הנ"ל, והוא (הינו השני למלכות) ראה והכירה:

אחר כך הציצה המלכה וראתה אחד, ששוכב בזוית והכירה אותו. ועמדה מכסאה והלכה לשם ונגעה בו ושאלה אותו: האתה מכיר אותי? והשיב לה: הן, אני מכיר אותך; את היא הבת מלך שנאבדה. ושאל אותה: האיך באת לכאן? והשיבה: באשר שאבי המלך נזרק מפיו דבור הנ"ל, וכאן, המקום הזה, הוא לא טוב:

וספר לה, שאביה מצטער מאד ושהוא מבקשה כמה שנים. ושאל אותה: איך אני יכול להוציא אותך? ואמרה לו שאי אפשר לך להוציא אותי כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה, וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת לעת. והלך ועשה כן:

ובסוף השנה ביום האחרון היה מתענה, ולא היה ישן ועמד והלך לשם. והיה רואה אילן, ועליו גדלים תפוחים נאים מאד. והיה מתאוה לעיניו מאד, ועמד ואכל משם, ותכף שאכל התפוח, נפל וחטפו שנה, והיה ישן זמן מרובה מאד. והיה המשרת מנער אותו, ולא היה נעור כלל. אחר כך הקיץ משנתו ושאל להמשרת: היכן אני בעולם? וספר לו המעשה. (הינו המשרת ספר להשני למלך המעשה ואמר לו) שאתה ישן זמן מרובה מאד זה כמה שנים, ואני הייתי מתפרנס מהפרות. והיה מצער עצמו מאד:

והלך לשם ומצא אותה. והיתה מצטערת לפניו מאד, כי אלו באת באותו היום, היית מוציא אותי מכאן, ובשביל יום אחד אבדת. אמנם שלא לאכל הוא דבר קשה מאד, בפרט ביום האחרון, אז מתגבר היצר הרע מאד. (הינו שהבת מלך אמרה לו, שעתה תקל עליו האזהרה ולא יהיה מוזהר שלא לאכל, כי הוא דבר קשה לעמד בו וכו') בכן תשוב לבחור לך מקום, ותשב גם כן שנה, כנ"ל, וביום האחרון תהיה רשאי לאכל, רק שלא תישן ולא תשתה יין כדי שלא תישן, כי העקר הוא השנה. והלך ועשה כן:

ביום האחרון היה הולך לשם וראה מעין הולך והמראה אדם והריח של יין. ושאל את המשרת: הראית שזה מעין, וראוי שיהיה בו מים והמראה אדמומית והריח של יין? והלך וטעם מהמעין. ונפל וישן מיד כמה שנים עד שבעים שנה, והיו הולכין חילות רבות עם השיך להם, מה שנוסע אחריהם (שקורין אובאזין) והמשרת הטמין עצמו מחמת החילות. אחר כך הלכה מרכבה ועגלות צב, ושם ישבה הבת מלך. ועמדה שם אצלו, וירדה וישבה אצלו והכירה אותו. והיתה מנערת אותו מאד, ולא ננער. והתחילה לקבל עליו אשר כמה וכמה יגיעות וטרחות גדולות מאד שהיו לו זה כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי, ובשביל אותו היום שהיה יכול להוציאני ואבדו, והיתה בוכה מאד על זה, כי יש רחמנות גדול עליו ועלי, שכל כך זמן שאני כאן, ואיני יכול לצאת. אחר כך לקחה פאטשיילע מעל ראשה וכתבה עליו בדמעות שלה והניחה אצלו ועמדה וישבה במרכבתה, ונסעה משם:

אחר כך הקיץ ושאל את המשרת: היכן אני בעולם? וספר לו כל המעשה, ושחילות רבות הלכו שם, ושהיתה כאן מרכבה הנ"ל, ושהיתה בוכה עליו והיתה צועקת שיש רחמנות עליו ועליה, כנ"ל. בתוך כך הציץ וראה, שהפאטשילע מונחת אצלו. ושאל: מאין זה? והשיב לו, שהיא כתבה עליו בהדמעות. ולקחה והרים אותה כנגד השמש, והתחיל לראות האותיות, וקרא מה שכתוב שם כל קבלתה וצעקתה, כנ"ל, ושכעת איננה שם במבצר הנ"ל, כי אם שיבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות, שם תמצאני:

והשאיר את המשרת והניחו, והלך לבדו לבקשה. והלך כמה שנים לבקשה, וישב עצמו, שבודאי בישוב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, כי הוא בקי במפת העולם (שקורין לאנד קארט) ועל כן אלך אל המדבריות. והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים:

אחר כך ראה אדם גדול מאד, שאינו (גדר) אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך. ונשא אילן גדול, שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה, ואותו האיש שאל אותו: מי אתה? ואמר לו: אני אדם. ותמה ואמר, שזה כל כך זמן שאני בהמדבר, ולא ראיתי מעולם בכאן אדם. וספר לו כל המעשה הנ"ל ושהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות. אמר לו: בודאי אינו בנמצא כלל, ודחה אותו ואמר לו, שהשיאו את דעתו בדבר שטות, כי בודאי אינו נמצא כלל. והתחיל לבכות מאד (הינו השני למלכות בכה מאד ואמר), כי בודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום, והוא דחה אותו (הינו האדם המשונה שפגע דחה אותו בדבריו ואמר) כי בודאי דבר שטות אמרו לפניו. והוא אמר (הינו השני למלכות), שבודאי יש:

אמר לו (האדם המשונה להשני למלכות): לדעתי היא שטות, אך מחמת שאתה מתעקש, הנה אני ממונה על כל החיות, אעשה למענך ואקרא לכל החיות, כי הם רצים את כל העולם, אולי תדע אחת מהם מהר ומבצר, כנ"ל, וקרא את כולם מקטן ועד גדול כל מיני החיות ושאל אותם, וכולם השיבו, שלא ראו. ואמר לו: ראה ששטות ספרו לפניך; אם תשמע, שוב לאחוריך, כי בודאי לא תמצא, כי איננו בעולם. והוא הפציר מאד ואמר, שבהכרח הוא בנמצא בודאי:

אמר לו (האדם המשונה להשני למלכות): הנה במדבר נמצא שם אחי, והוא ממונה על כל העופות, ואולי יודעים הם מחמת שהם פורחים באויר בגבוה, אולי ראו הר ומבצר הנ"ל, ותלך אליו ותאמר לו, שאני שלחתי אותך אליו:

והלך כמה וכמה שנים לבקשו. ומצא שוב אדם גדול מאד, כנ"ל, ונשא גם כן אילן גדול, כנ"ל. ושאל אותו גם כן כנ"ל, והשיב לו כל המעשה ושאחיו שלחו אליו. והוא דחה אותו גם כן, כי בודאי אינו בנמצא. והוא הפציר אותו גם כן:

ואמר לו (האדם הזה להשני למלכות): הנה אני ממונה על כל העופות; אקרא אותם, אולי יודעים הם. וקרא כל העופות ושאל את כולם מקטן ועד גדול, והשיבו, שאינם יודעים מהר ומבצר הנ"ל. אמר לו: הלא אתה רואה שבודאי איננו בעולם, אם תשמע לי, שוב לאחוריך, כי בודאי איננו. והוא (הינו השני למלכות) הפציר אותו ואמר, שבודאי ישנו בעולם:

אמר לו (האדם הב' הזה להשני למלכות): להלן במדבר נמצא שם אחי, שממונה על כל הרוחות, והם רצים כל העולם, אולי יודעים הם. והלך כמה וכמה שנים לבקש ומצא אדם גדול גם כן, כנ"ל, ונשא גם כן אילן גדול, כנ"ל. ושאל אותו גם כן, כנ"ל, והשיב לו כל המעשה, כנ"ל, ודחה אותו גם כן. והוא הפציר אותו גם כן. ואמר לו (האדם השלישי הזה להשני למלכות): שלמענו יקרא שיבואו כל הרוחות וישאל אותם. וקרא אותם, ובאו כל הרוחות, ושאל את כולם, ולא ידעו שום אחד מהם מהר ומבצר הנ"ל. ואמר לו (האדם השלישי להשני למלכות): הלא אתה רואה ששטות ספרו לפניך. והתחיל לבכות מאד. ואמר: אני יודע שישנו בודאי:

בתוך כך ראה שבא עוד רוח אחד. וכעס עליו הממונה הנ"ל: מדוע נתאחרת לבוא? הלא גזרתי, שיבואו כל הרוחות, ולמה לא באת עמהם? השיב לו, שנתעכבתי מחמת שהייתי צריך לשאת בת מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות. ושמח מאד:

ושאל הממונה את הרוח: מה יקר שם (הינו איזה דברים הם שם ביקר ובחשיבות), ואמר לו, שכל הדברים הם שם ביקר גדול. ואמר הממונה על הרוחות להשני למלכות: באשר שזה זמן גדול כל כך שאתה מבקשה וכמה יגיעות שהיו לך, ואולי יהיה לך עתה מניעה מחמת ממון, על כן אני נותן לך כלי, כשתושיט ידך לתוכה תקבל משם מעות. וגזר על הרוח הנ"ל, שיוליך אותו לשם. ובא הרוח סערה ונשא אותו לשם, והביא אותו אל שער, והיו עומדים שם חילות, שלא הניחו לכנס אל העיר. והושיט ידו אל הכלי, ולקח מעות, ושחד אותם, ונכנס לתוך העיר. והיתה עיר נאה:

והלך אל גביר ושכר לו מזונות, כי צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה. ואיך שהוציאה לא ספר ובסוף הוציאה. (ועין בהקדמה ותראה רמזים נפלאים על מעשה הזאת):

סיפורי מעשיות – מעשה ב

לחץ כאן >> »

מעשה בקיסר אחד, שלא היה לו בנים. גם מלך אחד לא היה לו בנים. ונסע הקיסר על הארץ לשוטט לבקש אולי ימצא איזה עצה ותרופה להוליד בנים. גם המלך נסע כמו כן, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד, ולא היו יודעים זה מזה. והכיר הקיסר בהמלך, שיש לו נמוס (של מלכות), ושאל אותו, והודה לו שהוא מלך. גם המלך הכיר בקיסר גם כן, והודה לו גם כן; והודיעו זה לזה שנוסעים בשביל בנים. ונתקשרו שניהם, באם שיבואו לביתם ויולידו נשותיהם זכר ונקבה באפן שיהיו יכולים להתחתן, אזי יתחתנו בין שניהם. ונסע הקיסר לביתו והוליד בת, והמלך נסע לביתו והוליד בן, וההתקשרות הנ"ל נשכח מהם:

ושלח הקיסר את בתו ללמד, גם המלך שלח את בנו ללמד ונזדמנו שניהם אצל מלמד אחד, והיו אוהבים זה את זה מאד, ונתקשרו ביניהם, שישאו זה לזה. ונטל הבן מלך טבעת ונתן על ידה, ונתחתנו יחד. אחר כך שלח הקיסר אחר בתו והביאה לביתו. גם המלך שלח אחר בנו והביאו לביתו:

והיו מדברים שידוכים לבת הקיסר, ולא רצתה שום שידוך מחמת התקשרות הנ"ל, והבן מלך היה מגעגע מאד אחריה. גם הבת קיסר היתה עצבה תמיד. והיה הקיסר מוליכה לחצרות שלו ופלטין שלו, והראה אותה גדולתה והיא היתה עצבה. והבן מלך היה מגעגע מאד אחריה עד שנחלה, וכל מה ששאלו אותו על מה אתה חולה, לא רצה להגיד, ואמרו להמשמש אותו: אולי תוכל אתה לחקר אצלו? ואמר להם, שהוא יודע, כי הוא היה עמו אז במקום שלמד שם, והגיד להם הדבר:

ואזי נזכר המלך, שכבר נתחתן הוא עם הקיסר מקדם. והלך וכתב להקיסר, שיכין עצמו על החתונה, כי כבר נתקשרו מקדם, כנ"ל. ולא רצה הקיסר, אך לא היה יכול להעז ולסרב, והשיב לו, שישלח המלך בנו אליו, ויראה אם יוכל לנהג מדינות אזי ישיא בתו אליו; ושלח בנו אליו (הינו שהמלך שלח בנו להקיסר, כאשר צוה הקיסר, כנ"ל). והושיבו הקיסר בתוך חדר ומסר לו ניירות של עסקי המדינה, לראות אם יוכל לנהג את המדינה:

והבן מלך היה מתגעגע מאד לראות אותה, ולא היה אפשר לו לראותה. פעם אחד הלך אצל כתל של אספקלריא, וראה אותה, ונפל חלשות, ובאתה היא אליו ונערתו וספרה לו, שאינה רוצה שום שידוך מחמת ההתקשרות עמו. ואמר לה: מה נעשה, ואביך אינו רוצה? ואמרה: אף על פי כן. אחר כך התייעצו, שיניחו לפרש עצמם על הים. ושכרו להם ספינה ופרשו בים:

והלכו על הים, אחר כך רצו לקרב עצמם אל הספר, ובאו לספר והיה שם יער, והלכו לשם. ולקחה הבת קיסר הטבעת ונתנה לו, והיא שכבה שם. אחר כך ראה הבן מלך, שבסמוך תעמד, והניח הטבעת אצלה. אחר כך עמדו והלכו אל הספינה:

בתוך כך נזכרה, ששכחו הטבעת שם, ושלחה אותו אחרי הטבעת. והלך לשם, ולא היה יכול למצוא המקום. והלך למקום אחר, ולא היה יכול למצוא הטבעת. והיה הולך לבקשו ממקום למקום, עד שנתעה, ולא היה יכול לחזר. והיא הלכה לבקשו, ונתעית גם כן. והיה הוא הולך ותועה, הולך ותועה. אחר כך ראה דרך, והלך לישוב; ולא היה לו מה לעשות, ונעשה משרת. גם היא היתה הולכת ותועה, וישבה עצמה, שתשב אצל הים, והלכה אל שפת הים, והיה שם אילנות של פרות, וישבה שם, וביום היתה הולכת אצל הים, אולי תמצא עוברים ושבים, והיתה מתפרנסת מהפרות, ובלילה היתה עולה על אילן כדי שתהיה נשמרת מן החיות:

ויהי היום, והיה סוחר גדול מופלג מאד, והיה לו משא ומתן בכל העולם. והיה לו בן יחיד, והסוחר היה זקן. פעם אחד אמר הבן לאביו: באשר שאתה זקן ואני נער, והנאמנים שלך אינם משגיחים כלל עלי, ואתה תסתלק, ואהיה נשאר ריק, ולא אדע מה לעשות בכן תן לי ספינה עם סחורה, ואלך על הים כדי להיות בקי במשא ומתן. ונתן לו אביו ספינה עם סחורה, והלך למדינות, ומכר הסחורה, וקנה סחורה אחרת והצליח:

בהיותו על הים, ראו אותן האילנות הנ"ל (שהיתה הבת קיסר שם), וסברו שהוא ישוב, ורצה לילך לשם;

וכשנתקרבו ראו שהם אילנות, ורצו לחזר. בתוך כך הציץ הסוחר (הינו בן הסוחר הנ"ל) לתוך הים וראה שם אילן, ועליו כמראה אדם, וסבר שמא הוא טועה עצמו, והגיד לשאר האנשים שהיו שם, והביטו וראו גם כן כמראה אדם על האילן. והתישבו להתקרב לשם, ושלחו איש עם ספינה קטנה לשם. והם היו מביטים בתוך הים כדי לכוון את השליח, שלא יטעה מן הדרך, כדי שילך מכוון אל האילן הנ"ל. והלך לשם, וראה, שיושב שם אדם, והגיד להם:

והלך בעצמו (בן הסוחר הנ"ל) וראה, שיושבת שם (הינו הבת קיסר הנ"ל, שהייתה יושבת שם, כנ"ל) ואמר לה שתרד. ואמרה לו, שאינה רוצה לכנס אל הספינה כי אם שיבטיחה, שלא יגע בה כי אם כשיבוא לביתו וישא אותה כדת. והבטיח לה, ונכנסה אצלו לספינה. וראה, שהיא מזמרת על כלי זמר ויכולה לדבר בכמה לשונות, ושמח על שנזדמנה לו:

אחר כך, כשהתחילו להתקרב לביתו, אמרה לו, שהישר שילך לביתו ויודיע לאביו וקרוביו וכל מיודעיו, שכולם יצאו לקראתה, באשר שמוליך אשה חשובה כזו, ואחר כך יתודע לו מי היא (כי גם מקדם התנתה היא עמו שלא ישאל אותה מי היא עד אחר החתונה, אז ידע מי היא) והסכים עמה. אמרה לו: גם הישר באשר שאתה מוליך אשה כזו, שתשכר את כל המאטראסן המוליכין הספינה, למען ידעו, שהסוחר שלהם יש לו נשואין עם אשה כזו והסכים עמה:

ולקח יין טוב מאד, שהיה לו בספינה, ונתן להם, ונשתכרו מאד, והוא הלך לביתו להודיע לאביו וקרוביו, כנ"ל, והמאטראסן נשתכרו ויצאו מן הספינה, ונפלו ושכבו בשכרותם:

ובעוד שהיו מכינים עצמם שם לילך לקראתה עם כל המשפחה, הלכה היא והתירה הספינה מן הספר, ופרשה הוילונות (הינו הלווינטן), והלכה לה עם הספינה. והם באו אל הספינה (הינו כל המשפחה של הסוחר) ולא מצאו דבר. וחרה להסוחר, אבי הבן הנ"ל, מאד, והוא צועק ואומר (הינו הבן של הסוחר הנ"ל, שהיה בא עם הספינה הנ"ל, צעק ואמר): תאמין לי, שהבאתי ספינה עם סחורה וכו' והם אינם רואים דבר. ואמר לו:

תשאל להמאטראסן! והלך לשאול אותם, והם שוכבים שכורים, אחר כך ננערו. ושאל להם, ואינם יודעים כלל מה עבר עליהם, רק יודעים, שהביאו ספינה עם כל הנ"ל, ואינם יודעים היכן הוא. וחרה הסוחר מאד על בנו, וגרשו מביתו, ולא יבוא לנגד פניו. והלך ממנו נע ונד, והיא (היינו הבת קיסר הנ"ל) היתה הולכת על הים:

ויהי היום, והיה מלך אחד, והיה בונה לו פלטין על הים, כי שם הוטב בעיניו לבנות פלטין מחמת אויר הים. והספינות הולכות שם. והיא (הינו הבת קיסר הנ"ל) היתה הולכת על הים, ובאתה סמוך לפלטין של המלך הנ"ל. והמלך הביט וראה ספינה בלי מנהיגים, ואין שם אנשים, וסבר שהוא טועה עצמו. וציוה לאנשיו, שיסתכלו, וראו גם כן כן, והיא נתקרבה אל הפלטין. אחר כך התישבה עצמה: למה לה הפלטין? והתחילה לחזר. ושלח המלך והחזירה והביאה לביתו:

והמלך הנ"ל לא היה לו אשה, כי לא היה יכול לברר לו, כי מי שהיה רוצה לא רצתה היא, וכן להפך, וכשבאתה לשם הבת קיסר הנ"ל, אמרה לו, שישבע לה, שלא יגע בה עד שישאנה כדת. ונשבע לה. ואמרה לו, שראוי שלא יפתח את הספינה שלה ולא יגע בה, רק שתעמד כך על הים עד הנשואין, ואז יראו הכל את רבוי הסחורה שהביאה, לבל יאמרו, שלקח אשה מן השוק. והבטיח לה כן:

והמלך כתב לכל המדינות, שיתקבצו ויבואו על החתונה שלו, ובנה פלטין בשבילה. והיא צותה, שיביאו לה אחת עשרה בנות שרים שיהיו עמה. וצוה המלך, ושלחו לה אחת עשרה בנות שרים גדולים מאד, ובנו לכל אחת פלטין מיוחד, והיא היתה לה גם כן פלטין מיוחד. והיו מתקבצות אליה, והיו מזמרות בכלי שיר ומשחקים שם עמה:

פעם אחת אמרה להם, שתלך עמהם על הים, והלכו עמה, והיו משחקים שם. ואמרה להם, שתכבד אותם ביין טוב שיש לה. ונתנה להם מהיין שבספינה, ונשתכרו ונפלו ושכבו. והלכה והתירה הספינה, ופרשה הוילונות וברחה עם הספינה. והם (הינו המלך ואנשיו) הציצו וראו שהספינה איננה ונבהלו מאד, ואמר המלך: הזהרו שלא להגיד לה פתאם, כי צערה יהיה גדול מאד על ספינה יקרה כזו (כי המלך לא היה יודע, שהיא בעצמה ברחה עם הספינה, והיה סבור שהיא עדין בחדרה), גם אולי תסבר, שהמלך נתן לאחד את הספינה, רק ישלחו את שררה אחת

מהבנות שרים הנ"ל להגיד לה בחכמה. והלכו לחדר אחד ולא מצאו אדם, וכן לחדר שני וכן לכל האחד עשר חדרים ולא מצאו אדם. והסכימו לשלח בלילה שררה זקנה להגיד לה. והלכו לחדרה ולא מצאו אדם, ונבהלו מאד:

ואביהן של הבנות שרים הנ"ל, שהיו רגילים שיגיעו להם אגרות זה מזה, ועתה ראו שהם שולחים אגרות, ואין להם שום אגרת מבנותיהם עמדו השרים ונסעו בעצמן לשם ולא מצאו את בנותיהם. וחרה להם מאד, ואמרו לשלח את המלך (דהינו למקום ששולחין החיבים מיתה, שקורין פארשיקן), כי הם היו השרי מלוכה, אך נתישבו:

מה חטא המלך שיתחיב שלוח, כי נאנס בדבר? והסכימו להעבירו ממלכותו ולגרשו, והעבירו אותו וגרשוהו, והלך לו:

והיא (הינו הבת קיסר הנ"ל, שברחה עם האחת עשרה בנות שרים) הלכה עם הספינה. אחר כך ננערו השרות הנ"ל (והתחילו שוב לשחק כמקדם, כי לא ידעו שהספינה כבר הלכה מן הספר), ואמרו לה: נחזר! והשיבה להם: נשהה עוד כאן קצת. אחר כך עמד רוח סערה ואמרו: נחזר לביתנו! והודיעה להם, שהספינה כבר פרשה מן הספר. ושאלו אותה על מה עשתה כן, ואמרה, שהייתה יראה פן תשבר מחמת הרוח סערה, על כן הוכרחה להתירה ולפרש הוילאות. והיו הולכים על הים (הבת קיסר עם האחת עשרה בנות שרים הנ"ל), והיו מזמרים שם בכלי זמר. ופגעו בפלטין, ואמרו לה השרות הנ"ל: נתקרב לשם! ולא רצתה, ואמרה כי נתחרטה על שנתקרבה אצל פלטין הנ"ל (הינו על שנתקרבה לפלטין של המלך הנ"ל, שרצה לשא אותה, כנ"ל):

אחר כך ראו כמין אי הים, ונתקרבו לשם. והיו שם שנים עשר גזלנים, ורצו להרגם. ושאלה היא: מי הגדול שבכם? והראו לה. אמרה לו: מה מעשיכם? אמר לה, שהם גזלנים. אמרה לו: אף אנחנו גזלנים, רק שאתם גזלנים בגבורה שלכם, ואנחנו גזלנים על ידי חכמה, כי אנו מלומדים בלשונות ובכלי זמר, בכן מה בצע כי תהרגו אותנו?! הלא טוב שתשאו אותנו לנשים, ויהיה לכם גם העשירות שלנו. והראתה היא להם מה שבספינה, ונתרצו לדבריה, והראו הגזלנים להם גם כן כל העשירות שלהם, והוליכו אותם בכל המקומות שלהם, והסכימו שלא יהיו

נושאים בבת אחת, כי אם בזה אחר זה (הינו שכל הגזלנים הנ"ל לא יהיו נושאים את השררות הנ"ל כולם בבת אחת, רק הנשואין שלהם יהיה בזה אחר זה) גם שיבררו לכל אחד שררה אחת לפי הראוי לו, הגדול לפי גדלו וכו':

אחר כך אמרה להם, שתכבד אותם ביין טוב, נפלא מאד, שיש לה בספינה, שאינה מסתפקת ממנו, רק הוא טמון אצלה עד יום שיזמן לה השם יתברך הזווג שלה. ונתנה להם היין בשנים עשר גביעים ואמרה, שכל אחד ישתה לכל אחד מהשנים עשר, ושתו ונשתכרו ונפלו. ואמרה לחברותיה הנ"ל: לכו ושחטו כל אחת את בעלה, והלכו ושחטו כולם. ומצאו שם עשירות מופלג מאד, שלא היה אצל שום מלך, והסכימו שלא לקח נחשת ולא כסף, כי אם זהב ואבנים טובות. והשליכו מן הספינה שלהם דברים שאינם חשובים כל כך, וטענו כל הספינה עם דברים יקרים: זהב ואבנים טובות שמצאו שם, והסכימו שלא לילך עוד מלובש כמו נשים, ותפרו להם בגדי זכרים, מלבושי אשכנז, והלכו עם הספינה:

ויהי היום והיה מלך אחד זקן. והיה לו בן יחיד, והשיא אותו, ומסר מלכותו לבנו. אמר הבן מלך, שילך ויטיל עם אשתו בים, כדי שתהיה רגילה באויר הים פן, חס ושלום, מוכרחים באיזו פעם לברח בים. והלך עם אשתו עם השרי מלוכה ופרשו בספינה, והיו שם שמחים ומשחקים מאד. אחר כך אמרו שיפשטו כולם בגדיהם (הינו הבן מלך עם השרי מלוכה שהיו שם בספינה התייעצו מחמת שמחה, שיהיו כולם פושטים את בגדיהם, וכן עשו) ולא נשאר עליהם כי אם הכתנת. והיו מתחזקין לעלות על התרן. והיה הבן מלך הנ"ל מתחזק לעלות לשם:

והיא (הינו הבת קיסר הנ"ל) באתה עם הספינה (שלה הנ"ל) וראתה אותו הספינה הנ"ל (הינו הספינה של הבן מלך עם שרי מלוכה הנ"ל), ובתחלה היתה יראה להתקרב. אחר כך נסמכו קצת, וראו שהם משחקים מאד, והבינו שאינם גזלנים, והתחילו להתקרב. אמרה הבת קיסר לחברותיה: אני יכולה להפיל את אותו הקרח לתוך הים

(הינו את הבן מלך הנ"ל, שהיה עולה בראש התרן, כנ"ל) כי הבן מלך הנ"ל היה קרח, דהינו שהיה מוקרח ראשו משערות. אמרו לה: ואיך אפשר; הלא אנו רחוקים מהם מאד. אמרה להן שיש זכוכית ששורף, ועל ידי זה תפיל אותו. ואמרה שלא להפיל אותו עד שיעלה על ראש התרן ממש, כי כשהוא באמצעית התרן, אזי כשיפל, יפול אל תוך הספינה, אבל כשיעלה בראש, אזי כשיפל, יפול לתוך הים. המתינה עד שעלה אל ראש התרן ממש, ולקחה הזכוכית ששורף נגד החמה (שקורין ברען בריל) וכונה נגד מחו, עד שנכוה מחו ונפל לתוך הים:

וכיון שראו (אנשי הספינה של המלך הנ"ל) שנפל, נעשה שם רעש גדול, כי איך יוכלו לחזר לביתם, כי המלך ימות מחמת צער. ואמרו להתקרב אל הספינה שרואין (הינו לספינה זו הנ"ל של הבת קיסר) אולי יש שם איזה דקטור שיוכל לתן להם עצה. והתקרבו אל הספינה הנ"ל (הינו הספינה של הבת קיסר עם השרות הנ"ל) ואמרו להם (אנשי הספינה של המלך להשרות עם הבת קיסר הנ"ל) שלא יתיראו כלל, כי לא יעשו להם כלל. שאלו אותם:

אולי יש ביניכם דוקטור שיתן לנו עצה. וספרו להם כל המעשה, ושבן המלך נפל לתוך הים, ואמרה הבת קיסר, שיוציאו אותו מן הים. והלכו ומצאו אותו והוציאו אותו. ולקחה הדפק בידה, ואמרה שנשרף מחו. וקרעו המח ומצאו שכדבריה כן הוא, ונבהלו מאד. ובקשו ממנה שתלך עמהם לביתם, ותהיה דוקטור אצל המלך, ותהיה חשובה וגדולה מאד, ולא רצתה. ואמרה כי איננה דוקטור, רק שיודעת סתם דברים הללו:

ולא רצו (אנשי הספינה של המלך) לחזר לביתם, והלכו שתי הספינות ביחד. והוטב בעיני השרי מלוכה מאד, שהמלכה שלהם תשא את הדוקטור, מחמת גדל חכמתו שראו בו. (כי השרי מלוכה של בן המלך הנ"ל, שנפל ומת, סברו שהבת קיסר עם השרות הנ"ל הם זכרים, כי היו מלובשים במלבושי זכרים כנ"ל. על כן רצו שהמלכה שלהם, שהיא אשת בן המלך שמת, תשא את הדוקטור, שהיא באמת הבת קיסר, שהיו סבורים שהיא דוקטור,

מחמת שידעה בחכמתה שנשרף המח של בן המלך שנפל, כנ"ל) ושיהיה הוא מלך שלהם, ואת המלך שלהם (הינו המלך הזקן הנ"ל) יהרגו, (כל זה היו רוצים מאד השרי מלוכה הנ"ל) אך שלא היה אפשר לדבר דבר כזה אל המלכה, שהיא תשא דוקטור. גם להמלכה הוטב גם כן מאד שתשא את הדוקטור, אך שהייתה מתיראה מן המדינה, פן לא יתרצו שיהיה הוא מלך, והסכימו לעשות משתאות כדי שעל המשתה בשעת חדוה יוכלו לדבר מזה. והיו עושין משתה אצל כל אחד ביומו:

כשהגיע יום משתה של הדוקטור (הינו הבת קיסר), נתן להם מיין שלו הנ"ל ונשתכרו. בשעת חדוה אמרו השרים:

מה יפה היה שהמלכה תשא את הדוקטור. ואמר הדוקטור. יפה מאד היה, רק אם היו מדברים זאת בלתי פה שתוי (הינו שלא בשעת שכרות). נענית המלכה גם כן ואמרה: מה יפה היה שהיא תשא את הדוקטור, רק שהמדינה תסכים על זה. השיב שנית הדוקטור (הינו בת הקיסר): יפה מאד היה, רק אם היו מדברים זאת בלתי פה שתוי. אחר כך כשהקיצו משכרותם, נזכרו השרים מה שאמרו ונתבישו בעצמן מהמלכה, שאמרו דבר כזה, אך הלא היא גם כן בעצמה אמרה זאת, והיא גם כן נתבישה מפניהם, אך הלא גם הם אמרו זאת. והתחילו לדבר מזה ונסכם ביניהם כן, ונתחתנה היא עם הדוקטור (וכנ"ל הינו עם בת הקיסר, שסברו שהיא דוקטור, כנ"ל) והלכו למדינתם:

וכשראו בני המדינה שהם באים, שמחו מאד, כי זה זמן רב שהלך הבן מלך, ולא ידעו היכן הוא, והמלך הזקן כבר מת בטרם ביאתם. אחר כך ראו (בני המדינה) שהבן מלך, שהוא מלך שלהם, איננו. ושאלו: היכן הוא מלכנו? וספרו להם כל המעשה, איך שכבר מת, ושכבר קבלו להם מלך זה, שבא עמהם, ושמחו מאד על שבא להם מלך חדש:

והמלך (הינו בת הקיסר הנ"ל, שהיא נעשית עתה מלך, כנ"ל) צוה להכריז בכל מדינה ומדינה, שכל מי שנמצא בכל מקום שהוא, גר או אורח ובורח ומגרש, שכולם יבואו על החתונה שלו, איש מהם לא יהיה נעדר, ויקבלו מתנות גדולות, וצוה (המלך הנ"ל, הינו בת הקיסר) שיעשו סביב סביב כל העיר מעינות, כדי שכשאחד ירצה לשתות לא יצטרך לילך ולשתות, רק כל אחד ימצא מעין אצלו. וצוה (המלך הנ"ל, הינו בת הקיסר) לציר צורתו אצל כל מעין ומעין, ושיעמדו שומרים וישמרו באם שיבוא אחד ויסתכל ביותר על הצורה ויעשה רע פנים (הינו שישתנה פניו כמו מי שמביט היטב על איזה דבר ומשתומם ומצטער) אזי יתפסו אותו בתפיסה. וכן עשו ובאו אלו השלושה הנ"ל, דהינו בן המלך הראשון, שהוא החתן האמת של בת הקיסר הזאת (שהיא המלך עכשו, כנ"ל) ובן הסוחר הנ"ל (שגרשו אביו מחמת הבת הקיסר הזאת, שברחה עם הספינה עם כל הסחורה, כנ"ל) והמלך שהעבירוהו (גם כן על ידה, כי ברחה ממנו עם האחד עשר שרות, כנ"ל) וכל אחד מאלו השלושה הכיר שזה צורתה, והסתכלו ונזכרו ונצטערו (הינו שבאו אצל המעינות הנ"ל וראו צורתה, שהייתה מצוירת שם, והכירו אותה, והיו מסתכלים ביותר וכו') ותפסו אותם בתפיסה:

בשעת חתונה צוה המלך (הינו הבת הקיסר) שיבואו השבויים לפניו. והביאו השלושה הנ"ל והכירה אותם, והם לא הכירוה, מחמת שמלובשת כמו איש. ענתה הבת קיסר ואמרה: אתה מלך (הינו המלך שהעבירוהו הנ"ל, שהוא אחד משלושת השבויים הנ"ל). אותך העבירו בשביל האחד עשר בנות שרים שנאבדו. הרי לך הבנות שרים. שוב למדינתך ולמלכותך (כי האחד עשר בנות שרים היו עמה כאן, כנ"ל). אתה סוחר (הינו בתחלה דברה להמלך שהעבירוהו הנ"ל. עכשו חזרה פניה ודברה עם הסוחר, הינו עם בן הסוחר הנ"ל). אותך גרש אביך בשביל הספינה עם סחורה שנאבדה ממך (כנ"ל). הרי לך הספינה שלך עם כל הסחורה, ועל שנשתהא המעות כל כך יש לך עתה עשירות בספינה בכפלי כפלים ממה שהיה, (כי הספינה בעצמה עם כל הסחורה של בן הסוחר, שהיא ברחה עמה כנ"ל, עדין היה אצלה בשלמות, כנ"ל, ונוסף לזה היה בספינה כל העשירות שלקחה אצל הגזלנים הנ"ל, שהיה עשירות מופלג מאד, כפלי כפלים, כנ"ל) ואתה בן מלך (הינו החתן שלה באמת) נלכה ונסעה. ושבו לביתם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

סיפורי מעשיות – מעשה ג.

לחץ כאן >> »

מעשה בחכם אחד, קדם מותו קרא את בניו ומשפחתו וצוה אותם להשקות אילנות. גם יש לכם רשות לעסק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו להשקות אילנות. אחר כך נפטר החכם והניח בנים, והיה לו בן אחד שלא היה יכול לילך, והיה יכול לעמד, רק שלא היה יכול לילך, והיו אחיו נותנים לו ספוק די פרנסתו, והיו מספיקים אותו כל כך עד שנשאר לו. והיה אותו הבן (שלא היה יכול לילך) מקבץ על יד על יד ממה שנשאר לו מפרנסתו עד שקבץ סך מסוים וישב עצמו: למה לי לקבל הספקה מהם? טוב שאתחיל לעשות איזה משא ומתן. ואף שאינו יכול לילך, יעץ בדעתו לשכר לו עגלה ונאמן ובעל עגלה, ויסע עמהם לליפסיק, ויוכל לעשות המשא ומתן, אף שאינו יכול לילך:

כששמעו המשפחה זאת, הוטב בעיניהם ואמרו: למה לנו לתן לו הספקה? טוב שיהיה לו פרנסה. והלוו לו עוד מעות, כדי שיוכל לנהג המשא ומתן. ושכר לו עגלה ונאמן ובעל עגלה ונסע. ובא לקרעטשמע. ואמר הנאמן שילינו שם, ולא רצה. והפצירו בו, והוא עקש אותם ונסעו משם, ותעו ביער ונפלו עליהם גזלנים:

ואותן הגזלנים נעשו על ידי שהיה פעם אחת רעב, ובא אחד לעיר והכריז: מי שרוצה מזונות יבוא אליו ונתקבצו אליו כמה אנשים, והוא עשה בערמה, ומי שהיה מבין בו שאין בו צרך אליו, דחה אותו. ולאחד היה אומר: אתה תוכל להיות בעל מלאכה, ולזה אמר: אתה תוכל להיות ברחים. וברר רק אנשים חכמים, והלך עמהם ליער, ואמר להם שיהיו נעשים גזלנים, באשר שמכאן הולכים הדרכים לליפסיק, לברעסלא ולשאר מקומות, ונוסעים בכאן סוחרים, ונגזל אותם ונקבץ מעות. ונפלו עליהם (הינו אלו הגזלנים הנ"ל נפלו על הבן הנ"ל, שלא היה יכול לילך, ועל האנשים שלו, דהינו הנאמן והבעל עגלה):

הבעל עגלה והנאמן, שהיו יכולים לברח ברחו, והוא נשאר על העגלה, ובאו ולקחו התבה של המעות, ושאלו אותו:

למה אתה יושב? והשיב שאינו יכול לילך. וגזלו התבה והסוסים, והוא נשאר על העגלה. והנאמן והבעל עגלה (שברחו למקום שברחו) ישבו עצמם, באשר שלקחו פרוקלאדין מפריצים, ולמה להם לשוב לביתם, שיוכלו לבוא בשלשלאות? טוב להם לשאר שם (במקום שברחו לשם), ויהיו בכאן נאמן ובעל עגלה:

הבעל עגלה והנאמן, שהיו יכולים לברח ברחו, והוא נשאר על העגלה, ובאו ולקחו התבה של המעות, ושאלו אותו:

למה אתה יושב? והשיב שאינו יכול לילך. וגזלו התבה והסוסים, והוא נשאר על העגלה. והנאמן והבעל עגלה (שברחו למקום שברחו) ישבו עצמם, באשר שלקחו פרוקלאדין מפריצים, ולמה להם לשוב לביתם, שיוכלו לבוא בשלשלאות? טוב להם לשאר שם (במקום שברחו לשם), ויהיו בכאן נאמן ובעל עגלה:

והבן הנ"ל, כל זמן שהיה לו המאכל שלקח מביתו לחם יבש שהיה בעגלה (שקורין סוחריס) אכל אותם, ואחר כך כשכלה ולא היה לו לאכל, ישב עצמו מה לעשות, והשליך עצמו מהעגלה לאכל עשבים, והיה לן יחידי בשדה ונפחד, ונטל ממנו הכח, עד שלא היה יכול אפלו לעמד, רק לרחש (בלשון אשכנז: רוקין זיך), והיה אוכל העשב סביבותיו, וכל זמן שהיה יכול להושיט ולאכל, היה אוכל שם, ואחר כך, כשכלה העשב סביבו עד שלא היה יכול להושיט, היה מנתק עצמו להלן ואכל שם, והיה אוכל העשב איזה זמן:

פעם אחד בא לעשב אחד שעדין לא אכל עשב כזה והוטב בעיניו אותו העשב, מחמת שהיה אוכל זמן רב עשבים, והיה מכיר בהם, ועדין לא ראה עשב כזה, וישב עצמו לעקרו עם שרשו, והיה תחת השרש דומיט, והדומיט היה מרובע, וכל צד היה לו סגולה אחרת. ובצד אחד היה כתוב שמי שיאחז אותו צד, ישא אותו למקום שיום ולילה נתקבצים ביחד, שהשמש והירח נתקבצים שם ביחד, וכשעקר העשב עם השרש שהיה שם הדומיט, נזדמן שאחז באותו הצד (המסוגל לשא אותו למקום שיום ולילה מתקבצים, כנ"ל), ונשא אותו, ובא למקום שיום ולילה נתועדים יחד. והסתכל והנה הוא שם במקום ששמש וירח באים ביחד כנ"ל:

ושמע שהשמש עם הירח מדברים, והיה השמש קובל לפני הירח באשר שיש אילן שיש לו ענפים רבים, ופריו ועליו וכל ענף וענף ופרי ועלה יש לו סגולה מיוחדת, שזה מסוגל לבנים וזה מסוגל לפרנסה וזה מסוגל לרפואת חולאת זה וזה לחולאת אחרת כל אחד ואחד מסוגל לדבר אחר, וזה האילן היו צריכין להשקותו, ואם היו משקין אותו היה מסוגל מאד, ולא די שאין אני משקה אותו, אלא שעל ידי שאני מזריח עליו אני מיבש אותו:

ענתה הלבנה ואמרה: אתה דואג דאגות אחרים, אני אספר לך עסק שלי. היות שיש לי אלף הרים, וסביבות האלף הרים יש עוד אלף הרים, ושם מקום שדים, והשדים יש להם רגלי תרנגולים, ואין להם כח ברגליהם ויונקים מרגלי, ומחמת זה אין לי כח ברגלי, ויש לי אבק, הינו פול, שהוא רפואה לרגלי, ובא רוח ונושא אותו:

ענתה החמה: את זה אתה דואג? (בלשון תמה), אגיד לך רפואה. באשר שיש דרך ומאותו הדרך מתפצלים כמה דרכים: דרך אחד של צדיקים. אפלו הצדיק שהוא בכאן, מפזרים תחתיו אותו האבק שבאותו הדרך הנ"ל בכל פסיעה, וכל פסיעה שהוא פוסע הוא דורך באותו האבק, ויש דרך של אפיקורסים, אפלו אפיקורס שבכאן, מפזרים תחתיו בכל פסיעה מאותו האבק כנ"ל, ויש דרך של משוגעים. אפילו משוגע שבכאן, מפזרים תחתיו כנ"ל, וכן יש כמה דרכים. ויש דרך אחר, באשר שיש צדיקים, שמקבלים על עצמם יסורים, ומוליכים אותם הפריצים בשלשלאות, ואין להם כח ברגליהם, ומפזרים תחתיהם מאותו האבק של אותו הדרך, ויש להם כח ברגליהם. על כן תלך לשם, שיש שם הרבה אבק, ויהיה לך רפואה על רגליך. (כל זה דברי החמה אל הלבנה) והוא שמע כל זה:

בתוך כך נסתכל על הדומיט בצד אחר וראה כתוב שם, שמי שיאחז באותו הצד, שישא אותו להדרך שיוצאים ממנו כמה דרכים, כנ"ל, ואחז באותו הצד, ונשא אותו לשם, ונתן רגליו באותו הדרך שהאבק רפואה לרגלים, ונתרפא מיד. והלך ונטל האבק מכל הדרכים, ועשה לו אגודות, שאגד הפול של הדרך של צדיקים לבדו, וכן הפול של שאר הדרכים אגד כל אחד לבדו ולקחם אתו:

וישב עצמו, והלך לאותו היער שגזלו אותו שם, כשבא לשם, בחר לו אילן גבוה, שהוא סמוך להדרך שיוצאים שם הגזלנים לגזל, ולקח הפול של צדיקים והפול של משוגעים וערבם יחד, ופזר אותם על הדרך, והוא עלה על האילן וישב שם לראות מה יהיה נעשה בהם. והיו יוצאים שם גזלנים ששלח אותן הגזלן הגדול שבהם הנ"ל לצאת ולגזל, וכשבאו לאותו הדרך, תכף כשדרכו על הפול הנ"ל נעשו צדיקים, והתחילו לצעק על נפשם על שגזלו עד הנה והרגו כמה נפשות, אבל מחמת שהיה מערב שם פול של משוגעים, נעשו צדיקים משוגעים

והתחילו להתקוטט זה עם זה. זה אמר: בשבילך גזלנו, וזה אמר: על ידך גזלנו, עד שהרגו זה את זה, והיה שולח כת אחרת, והיה גם כן כנ"ל. והרגו זה את זה כנ"ל, וכן היה אחר כך, עד שנהרגו כולם. עד שהבין שלא נשארו כי אם הוא בעצמו עם עוד אחד (הינו שהבן הנ"ל הבין שכבר נהרגו כל הגזלנים הנ"ל, ולא נשאר כי אם הגזלן הגדול בעצמו עם עוד אחד) וירד מהאילן, וכבד משם את הפול הנ"ל מן הדרך, ופזר את הפול של צדיקים בעצמו, והלך וישב על האילן:

ואותו הגזלן (הינו הגדול שבהם) תמה ששולח כל הגזלנים, ואין אחד מהם שב אליו. והלך הוא בעצמו עם האחד שנשאר אצלו, ותכף כשבא על אותו הדרך (שפזר שם הבן הנ"ל הפול של צדיקים לבדו) נעשה צדיק, והתחיל לצעק לחברו על נפשו על שהרג כל כך נפשות וגזל כל כך, והיה תולש קברים והיה שב בתשובה ומתחרט מאד, וכיון שראה (הבן הנ"ל שהיה יושב על האילן) שהוא מתחרט ושב בתשובה כל כך, ירד מהאילן. כיון שראה הגזלן שמצא אדם, התחיל לצעק: אוי על נפשי, כזאת וכזאת עשיתי, אהה! תן לי תשובה! ענה לו: החזר לי התבה שגזלתם ממני, כי כתוב אצלם על כל גזלה באותו היום שנגזל ואצל מי נגזל. אמר לו: אני מחזיר לך תכף, ואני נותן לך אפלו כל האוצרות של גזלה שיש לי. רק תן לי תשובה. אמר לו: תשובתך היא רק שתלך אל העיר ותצעק ותתודה: אני הוא שהכרזתי אז ועשיתי כמה גזלנים והרגתי וגזלתי כמה נפשות זה היא תשובתך. ונתן לו כל האוצרות, והלך עמו אל העיר ועשה כן. ופסקו שם באותו העיר באשר שהרג כל כך נפשות, על כן יתלו אותו, למען ידעו:

אחר כך ישב עצמו הבן הנ"ל לילך אל השני אלף הרים (הנ"ל) להסתכל מה נעשה שם. כשבא לשם, עמד מרחוק מהשני אלף הרים וראה שיש שם כמה וכמה אלף אלפים ורבי רבבות משפחות של שדים, כי הם פרים ורבים כבני אדם, והם רבים מאד, וראה המלכות שלהם יושב על כסא ששום ילוד אשה אינו יושב על כסא כזו, וראה אותם שעושים ליצנות: זה מספר שהזיק לזה תינוק, וזה אומר שהזיק לזה יד, וזה מספר שהזיק רגל, וכן שאר ליצנות:

בתוך כך נסתכל וראה אב ואם הולכים ובוכים, ושאלו אותם: למה אתם בוכים? והשיבו שיש להם בן, והיה דרכו לילך לדרכו, והיה שב באותו הזמן, ועכשיו הוא זמן רב ועדין לא בא. והביאו אותם למלך, וצוה המלך לשלח שלוחים לכל העולם למצאו. והיו האב ואם חוזרים, ופגעו באחד שהיה הולך ביחד עם בנם הנ"ל (הינו שאותו האחד שפגעו בו היה החבר של בנם, והיה הולך ביחד עם בנם בתחלה, אבל עכשו פגעו בו לבדו) ושאל אותם: על מה אתם בוכים? וספרו לו כנ"ל, השיב להם: אני אודיע לכם. היות שהיה לנו אי אחד בים,

שהיה שם מקום שלנו, ואחר כך הלך המלך שהיה שיך לו האי הנ"ל, ורצה לבנות שם בנינים והניח יסודות. ואמר הבן הנ"ל (הינו הבן של השדים הנ"ל שנאבד) אלי שנזיק אותו, והלכנו ולקחנו הכח מהמלך, והיה עוסק בדאקטורים, ולא היו יכולים לעזר לו, והתחיל לעסק במכשפים, והיה שם מכשף אחד, שהיה יודע משפחתו, ואת משפחתי לא ידע. על כן לא היה יכול לעשות לי דבר, אבל משפחתו היה יודע, ותפס אותו ומענה אותו כל כך, והביאו אותו אל המלך. (הינו זה השד, שספר כל זה, הביאו אותו אל המלך שלהם) וספר זאת לפני המלך. אמר המלך:

ישיבו לו הכח! ענה ואמר, שהיה אצלנו אחד, שלא היה לו כח, ונתנו לו הכח. אמר המלך: יקחו ממנו הכח ויחזירו להמלך. השיבו להמלך כי נעשה ענן. אמר המלך שיקראו הענן ויביאו אותו לכאן. ושלחו שליח אחריו:

אמר אותו האיש הבן הנ"ל (הינו זה הבן, שלא היה לו כח ברגליו בתחלה, שבא לכאן וראה כל זה): אלך ואראה הענין, איך נעשה מהאנשים אלו ענן. והלך אחרי השליח, ובא אל העיר שהיה שם הענן, ושאל את אנשי העיר:

מפני מה כסה הענן כל כך בתוך העיר? והשיבו לו: בכאן אדרבא, שמעולם אין כאן ענן, וזה זמן שכסה הענן, ובא השליח וקרא את הענן. והלך משם, וישב עצמו האיש הנ"ל לילך אחריהם לשמע מה הם מדברים. ושמע שהשליח שאל אותו: איך אתה בא להיות בכאן ענן? והשיב לו: אספר לך מעשה:

פעם אחת היה חכם אחד, והקיסר מהמדינה היה אפיקורס גדול, ועשה את כל המדינה לאפיקורסים. והלך החכם וקרא את כל בני משפחתו. ענה ואמר להם: הלא אתם רואים שהקיסר הוא אפיקורס גדול, ועשה את כל המדינה אפיקורסים, וקצת ממשפחתנו עשה גם כן לאפיקורסים. בכן נפרש אל המדבר, כדי שנשאר בהאמונה בהשם יתברך. והסכימו עמו. ואמר החכם שם (הינו שהזכיר איזה שם מן השמות), והביא אותם אל המדבר, ולא הוטב בעיניו אותו המדבר, ואמר שם ונשא אותם אל מדבר אחר, ולא הוטב בעיניו גם כן. ואמר עוד שם, והביא אותם אל מדבר אחר, והוטב בעיניו. ואותו המדבר היתה סמוכה אל השני אלף הרים, והלך (אותו החכם הנ"ל) ועשה עגול סביבותם, שלא יוכל שום אחד להתקרב אליהם:

ויש אילן, שאם היה אותו האילן נשקה, לא היה נשאר ממנו (הינו מן השדים) כלום. על כן עומדים יום ולילה מאתנו, שחופרים ואינם מניחים מים להאילן. ושאל אותו:

למה עומדים יום ולילה? כיון שחופרים פעם אחת למנע המים, די. השיב לו: שיש בינינו מדברים, ואלו המדברים הולכים ועושים מחלקת בין מלך זה למלך אחר, ועל ידי זה נעשה מלחמה, ועל ידי זה נעשה רעידת הארץ, ונופל האדמה שסביבות החפירה, ויוכל לבוא מים להאילן. על כן עומדים תמיד לחפר, כנ"ל, וכשנעשה מלך בינינו, עושים לפניו כל הליצנות ושמחים. זה מתלוצץ איך הזיק תינוק, והיולדת מתאבלת עליו, וזה מראה ליצנות אחרות, וכן כמה מיני ליצנות, וכשהמלך בא בתוך השמחה, הוא הולך ומטיל עם השרי מלוכה שלו, ומנסה עצמו לעקר האילן, כי אם לא היה האילן כלל, היה טוב לנו מאד. ומחזק לבו מאד כדי לעקר האילן כולו, וכשבא אל האילן, אזי האילן צועק מאד, ואזי נופל עליו פחד וחוזר לאחוריו:

פעם אחת נעשה מלך חדש ביניהם, ועשו לפניו ליצנות גדולות, כנ"ל, ובא בשמחה גדולה, ועשה לעצמו אבירות לב מאד, ואמר לעקר את האילן כולו לגמרי, ויצא לטיל עם שריו. וחזק לבו מאד, ורץ לעקר האילן לגמרי, וכשבא אליו, נתן קול גדול, ונפל עליו פחד, וחזר לאחוריו ובא בכעס גדול וחזר. והיה הולך. בתוך כך נסתכל וראה בני אדם יושבים (הינו הכת אנשים של החכם הנ"ל), ושלח איזה אנשים מאנשיו לעשות להם כראוי, כדרכם תמיד (הינו שזה המלך שלח להזיקם כדרכם), וכיון שראו אותם אותה המשפחה של בני אדם הנ"ל, נפל עליהם פחד. ואמר להם הזקן הנ"ל:

אל תפחדו:

וכשנתקרבו השדים לשם, לא היו יכולים להתקרב אליהם מחמת העגול הנ"ל שהיה סביבותם, ושלח שלוחים אחרים, ולא היו יכולים גם כן, ובא בכעס גדול, והלך בעצמו, ולא היה יכול גם הוא לקרב אליהם, ובקש מהזקן שיניחנו לכנס לשם ואמר לו: מאחר שאתה מבקש, אניח אותך לכנס, אבל אין דרך שילך המלך יחידי, ואניח אותך עם עוד אחד לכנס, ופתח להם פתח ונכנסו, וחזר וסגר העגול. אמר המלך להזקן: איך אתה בא לישב על מקום שלנו? אמר לו: מפני מה הוא מקומך? הוא מקום שלי! אמר לו: אין אתה מתירא ממני? השיב לו: לאו! אמר לו:

אין אתה מתירא? ופשט עצמו ונעשה גדול מאד עד השמים, ורצה לבלעו. אמר הזקן: אף על פי כן איני מתירא כלל, אך אם אני רוצה, תהיה אתה מתירא ממני. והלך והתפלל קצת, ונעשה עב וענן גדול, והיו רעמים גדולים, והרעם הורג אותם, ונהרגו כל השרי מלוכה שלו שהיו עמו, ולא נשארו כי אם הוא עם האחד שהיה עמו שם בתוך העגול, ובקש אותו שיפסק הרעם, ופסק:

ענה המלך ואמר: מאחר שאתה איש כזה, אתן לך ספר מכל המשפחות של שדים, כי יש בעלי שמות שאינם יודעים רק ממשפחה אחת, ואפלו אותה המשפחה אינם יודעים בשלמות. אני אתן לך ספר שכתוב בו כל המשפחות, כי אצל המלך כתובים כולם, ואפלו מי שנולד נכתב אצל המלך. ושלח את האחד, שהיה עמו אחר הספר (הינו שהמלך של השדים שלח את האחד, שהיה עמו בתוך העגול אחר הספר. נמצא, שטוב עשה שהניח אותו עם עוד אחד לכנס, כי אם לאו, את מי היה שולח?) והביא לו הספר, ופתח את הספר, וראה כתוב בו אלף אלפים ורבי רבבות משפחות שלהם, והבטיח המלך שלא יזיקו לעולם את כל משפחתו של אותו הזקן הנ"ל, וצוה להביא כל הפאטרעטין של כל בני משפחתו, ואפלו אם יהיה נולד להם (איזה ילד) יביאו תכף הפאטרעט שלו, כדי שלא יהיה נזוק שום אחד ממשפחת הזקן:

אחר כך, כשהגיע זמנו של הזקן לפטר מן העולם, קרא לבניו וצוה להם ואמר להם:

אני מניח לכם זה הספר: והלא אתם רואים שיש לי כח להשתמש עם זה הספר בקדושה, ואף על פי כן איני משתמש בו. רק יש לי אמונה בהשם יתברך. גם אתם אל תשתמשו בו. אפלו אם ימצא אחד מכם שיוכל להשתמש בו בקדושה, אף על פי כן אל ישתמש בו, רק יהיה לו אמונה בהשם יתברך. ונפטר החכם, והלך הספר בירושה ובא לבן בנו, והיה לו כח להשתמש בו בקדושה, רק שהיה לו אמונה בהשם יתברך, ולא היה משתמש בו, כאשר צוה הזקן. והמדברים שיש ביניהם היו מפתים את נכד הזקן הנ"ל: באשר שיש לך בנות גדולות ואין לך לפרנסם ולהשיאם, על כן השתמש בזה הספר. והוא לא היה יודע שהם מפתים אותו, וסבר שלבו מיעצו לזה. ונסע לאביו זקנו על קברו, ושאל אותו: באשר שהנחת צואה שלא להשתמש עם הספר, רק שיהיה לנו אמונה בהשם יתברך, ועתה הלב מפתה אותי להשתמש בו. ענה אותו (הזקן הנפטר הנ"ל): אף על פי שיש לך כח להשתמש בו בקדושה, מוטב שיהיה לך אמונה בהשם יתברך ואל תשתמש בו, והשם יתברך יעזר לך. ועשה כן:

ויהי היום והיה המלך חולה באותה מדינה שיושב בה הנכד של הזקן הנ"ל ועסק בדאקטורים ולא היו יכולים לעשות רפואה. מחמת גדל החמימות שהיה שם באותה המדינה לא היו מועילים הרפואות, וגזר המלך שישראל יתפללו בעדו. אמר המלך שלנו: באשר שזה הנכד הנ"ל יש לו כח להשתמש עם הספר בקדושה ואינו משתמש בו, על כן נעשה לטובתו, וצוה עלי להיות שם ענן כדי שיהיה להמלך רפואה מהרפואות שלקח כבר ומהרפואות שיקח עוד. והנכד הנ"ל לא ידע כלל מזה, ומחמת זה אני הייתי בכאן ענן (כל זה היה מספר הענן להשליח):

וזה הבן הנ"ל (הינו זה שלא היה לו כח ברגליו בתחלה) היה הולך אחריהם ושומע. והביאו אותו למלך, וצוה המלך שיקחו הכח ויחזירו להמלך הנ"ל, והחזירו לו הכח, ואז חזר הבן של השדים הנ"ל, כנ"ל, ובא מיוסר מאד בלא כח, כי ענו אותו מאד שם, וחרה לו מאד על המכשף שענה אותו כל כך, וצוה לבניו ומשפחתו שיהיו אורבים תמיד על המכשף הנ"ל, ויש ביניהם מדברים, והלכו והגידו להמכשף שישמר עצמו, כי הם אורבים עליו, ועשה המכשף תחבולות, וקרא עוד מכשפים שיודעים משפחות כדי לשמר מהם, וחרה מאד להבן הנ"ל ולמשפחתו על המדברים על שגלו סודו להמכשף:

פעם אחת נזדמן שהלכו יחד ממשפחה של הבן הנ"ל ומהמדברים על המשמר אצל המלך, והלכו בני המשפחה הנ"ל ועשו עלילה על המדברים, והרג המלך את המדברים, וחרה להמדברים הנשארים, והלכו ועשו מרידה בין כל המלכים, והיה בין השדים רעב וחולשות וחרב ודבר, ונעשה מלחמות בין כל המלכים, ועל ידי זה נעשה רעידת הארץ ונפלה הארץ כולה ונשקה האילן כולו, ולא נשאר מהם כלל, ונעשו כלא היו. אמן:

סוד מעשה זו מרומז בקפיטל א' שבתהלים: אשרי האיש וכו', דרך רשעים דרך צדיקים וכו'. הינו בחינת הדרכים הנ"ל שיש בהם האבק שמפזרים וכו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו וכו'. וכל אשר יעשה יצליח. הינו האילן הנ"ל. שכל פריו ועליו הכל כאשר לכל מסוגל מאד כנ"ל. דוק ותשכח עוד איזה רמזים:

אשרי האיש אשר לא הלך כי בתחילה לא היה יכול לילך: לא עמד כי אחר כך לא היה יכול לעמד גם כן: ובמושב לצים. הינו מושב לצים הנ"ל שעושין ליצנות וכו' כנ"ל: כמוץ אשר תדפנו רוח הינו הרוח שנושא הפול הנ"ל: וכל זה הוא רק רמזים בעלמא. שהאיר עינינו קצת. למען נבין ונשכיל קצת עד היכן הדברים מגיעים. אבל הדברים סתומים עדין בתכלית ההעלם: כי כל אלו המעשיות שספר גבהו מאד מאד מדעת אנושי ונעלמים מעין כל חי וכו':

מעשה ד – מעשה נסים:

לחץ כאן >> »

פעם אחת היה מלך וגזר על המדינה גרוש בגזרות שמד, שמי שירצה לשאר במדינה ימיר דתו, ואם לאו יהיה נתגרש מהמדינה. והיו קצת מהם שהפקירו כל רכושם ועשירות שלהם ויצאו משם בדלות כדי לשאר באמונה שיהיו ישראלים, וקצת מהם חסו על רכושם ועשירותם ונשארו שם והיו אנוסים. בצנעא היו נוהגים דת יהודית ובפרהסיא לא היו רשאים (לנהג כמו יהודים):

ומת המלך, ונעשה בנו מלך, והתחיל לנהג המדינה ביד רמה. וכבש כמה מדינות, והיה חכם גדול:

ומחמת שהיה מחזיק בתקף ידו את השרי מלוכה, יעצו עליו ונתקשרו לפל עליו ולהכרית אותו ואת זרעו. והיה בין השרים אחד מהאנוסים וישב עצמו: הלא מפני מה אני אנוס? מחמת שהייתי חס על הוני ורכושי. עכשו שיהיה המדינה בלא מלך, יהיה איש את רעהו חיים בלעו, כי אי אפשר שיהיה מדינה בלא מלך. על כן יעץ בעצמו לילך ולהגיד למלך בלי ידיעתם. והלך והגיד למלך, שנתקשרו עליו כנ"ל. והלך המלך ונסה אם אמת הדבר, וראה שהוא אמת, והעמיד שומרים. באותו לילה שנפלו עליו תפסו אותם, ודן אותם כל אחד כפי משפטו:

ענה המלך ואמר להשר האנוס הנ"ל: איזה כבוד אתן לך בשביל זה שהצלתני ואת זרעי? אם אמר לעשות אותך שר, הרי אתה בלא זה שר; ואם לתן לך מעות, יש לך. אמר איזה כבוד אתה רוצה, ואעשה לך. ענה האנוס ואמר: אבל תעשה לי מה שאמר? אמר המלך:

הן. אמר: השבע לי בכתרך ומלכותך. ונשבע לו. ענה ואמר (האנוס הנ"ל): עקר כבודי שאהיה רשאי להיות יהודי בפרהסיא, להניח טלית ותפלין בפרהסיא, וחרה להמלך מאד, מחמת שבכל מדינתו אינם רשאים להיות יהודים, אבל לא היה לו בררה מחמת השבועה. בבקר הלך האנוס והניח טלית ותפלין בפרהסיא:

אחר כך מת המלך ונעשה בנו מלך, והוא התחיל להנהיג מדינתו ברכות, מחמת שראה שרצו להכרית את אביו כנ"ל, וכבש מדינות רבות, והיה חכם גדול מאד, וצוה לקבץ ולקרות את כל החוזי כוכבים שיגידו מאיזה דבר יוכל להיות נכרת זרעו, כדי שישמר מזה, ואמרו לו שזרעו לא יוכרת, רק שישמר משור ושה. וכתבו זאת בספר הזכרונות, וצוה לבניו שינהגו גם כן כמותו בדרך רכה ומת:

ונעשה בנו מלך, והתחיל לנהג ביד רמה ובחזק כמו זקנו, וכבש מדינות רבות ונפל על חכמה, וצוה להכריז שלא ימצא במדינתו שור ושה, כדי שלא יהיה נכרת זרעו. על כן אין לו מורא משום דבר. ונהג מדינתו ברמה, ונעשה חכם גדול מאד:

ונפל על חכמה לכבש את כל העולם בלא מלחמה, כי יש שבעה חלקי עולם, שהעולם נתחלק לשבעה חלקים, ויש שבע כוכבי לכת, שכל כוכב מאיר בחלק מחלקי העולם, ויש שבעה מיני מתכות, שכל אחת משבע כוכבי לכת מאיר במין מתכת אחד. והלך וקבץ כל השבעה מיני מתכות, וצוה להביא כל הפאטרעטין של כל המלכים שהם של זהב שתולין בפלטרין שלהם, ועשה מזה אדם. ראשו של זהב וגופו של כסף, וכן שאר האיברים ממיני מתכות האחרים, והיה באותו האדם כל השבע מיני מתכות, והעמיד אותו על הר גבוה, והיו כל השבעה כוכבי לכת מאירין באותו האדם, וכשהיה אדם צריך לאיזה עצה או איזה משא ומתן אם לעשותו אם לאו, היה עומד נגד אותו האיבר של המין מתכת השיך לחלק העולם שהוא משם, והיה חושב בדעתו אם לעשות אם לאו, וכשהיה צריך לעשות, היה מאיר ומזריח אותו האיבר, ואם לאו היה נחשך האבר. (כל זה עשה המלך הנ"ל) ועל ידי זה היה כובש כל העולם. ואסף ממון רב:

ואותו הדמות אדם לא היה מסוגל להנ"ל, רק (באפן ובתנאי) שיהיה המלך משפיל גאים ומגביה שפלים. והלך ושלח פקודות (הינו אוקאזין) עבור כל היעדניראלין ושאר השרים שיש להם התמנות ואורדיר"ש, ובאו כולם, והשפיל אותם, ולקח מהם ההתמנות שלהם, אפלו אותן שהיו להם התמנות שעבדו אצל אבי אבי זקנו לקח מהם, והגביה שפלים והעמיד אותם תחתיהם. בתוכם היה השר האנוס הנ"ל (הינו שהוא היה בתוך השרים שהמלך היה עוסק להשפילם) ושאל אותו המלך: מהו השררות וההתמנות שלך? השיב לו: השררות שלי הוא שאהיה רשאי להיות יהודי בפרהסיא בשביל אותה הטובה שעשיתי לזקנך כנ"ל. ולקח מאתו זאת, וחזר ונעשה אנוס:

פעם אחת שכב המלך לישן וראה בחלום שהשמים זכים, וראה כל השנים עשר מזלות, וראה ששור ושה שיש בין המזלות הם משחקים ממנו. והקיץ בכעס גדול ונפחד מאד, וצוה להביא את ספר הזכרונות, וראה כתוב בו שעל ידי שור ושה יהיה נכרת זרעו, ונפל עליו פחד גדול, וספר להמלכה, ונפל עליה ועל בניה גם כן פחד גדול. ותפעם רוחו מאד, וקרא לכל הפותרי חלומות, וכל אחד היה פותר לעצמו, ולא היה קולן נכנס באזניו. ונפל עליו פחד גדול מאד, ובא אליו חכם אחד ואמר לו, שיש לו קבלה מאביו. היות שיש שלש מאות וששים וחמשה מיני תהלוכות השמש, ויש מקום שכל השלש מאות וששים וחמשה מיני תהלוכות השמש מזריחים לשם, ושם גדל שבט ברזל, ומי שיש לו פחד, כשבא להשבט הנ"ל, נצול מהפחד:

והוטב להמלך, והלך עם אשתו ובניו וכל זרעו למקום הנ"ל עם החכם הנ"ל, ובאמצע הדרך עומד מלאך שהוא ממונה על כעס, כי על ידי כעס בוראים מלאך המשחית, ואותו מלאך הנ"ל הוא ממונה על כל המשחיתים. ושואלין אותו הדרך, כי יש דרך ישר לפני איש, ויש דרך

שהוא מלא טיט, ויש דרך שהוא מלא פחתים ובורות, וכן שאר דרכים, ויש דרך אחד, שיש שם אש שארבע פרסאות מאותו האש נשרפים (ושאלו לו הדרך, ואמר להם אותו הדרך שיש שם האש) והיו הולכים. והיה החכם מסתכל לפניו בכל פעם אם יש שם אותו האש, כי היה לו קבלה מאביו שיש שם אש כנ"ל. בתוך כך ראה האש, וראה שהיו הולכים דרך האש מלכים ויהודים מעוטפים בטלית ותפלין, וזה היה מחמת שהיו אצל אותן המלכים יושבים יהודים במדינתם, על כן היו יכולים לילך דרך האש. ואמר החכם להמלך: באשר שיש קבלה בידי שארבע פרסאות רחוק מן האש נשרפים, על כן אין אני רוצה לילך עוד. והמלך חשב: מאחר שרואה ששאר מלכים הולכים שם דרך האש, על כן אמר שגם הוא ילך. וענה החכם: אני יש לי קבלה מאבי כנ"ל. על כן איני רוצה לילך. אתה, אם רצונך לילך, לך. והלך המלך וזרעו, ושלט בהם האש, ונשרף הוא וזרעו ונכרתו כולם:

כשבא החכם לביתו, היה תמוה בעיני השרים. הלא היה נשמר משור ושה, ואיך בא שיהיה נכרת הוא וזרעו. ענה האנוס ואמר: על ידי נכרת, כי החוזי כוכבים ראו, ולא ידעו מה ראו, כי שור עושין מעורו תפלין, ושה עושין מצמרו ציצית לטלית, ועל ידיהם נכרת הוא וזרעו, כי אותן המלכים שהיו יהודים דרים במדינתם, שמלובשין בטלית ותפלין, היו הולכים דרך האש ולא היו נזוקים כלל, והוא נכרת על ידי שלא היו רשאים יהודים שלובשין טלית ותפלין לישב במדינתו, ועל כן היו השור ושה שבמזלות שוחקים ממנו, כי החוזי כוכבים ראו ולא ידעו מה ראו, ונכרת הוא וזרעו כנ"ל:

"למה רגשו גוים וכו'. תרעם בשבט ברזל. פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער" וכו' (תהלים ב). והדברים עתיקים וסתומים מאד כל זה שמעתי. עוד מצאתי קצת רמזים מהמעשה זו בקפיטל הנ"ל. "ננתקה את מוסרותימו" מוסרות הם של עור, בחינת תפילין. "עבותימו" עבות הם חבלים, בחינת ציצית, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה פסוק זה במסכת עבודה זרה (דף ג:) על ציצית ותפלין. "יושב בשמים ישחק", כי השור ושה שבשמים שחקו ממנו. "אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו". הכעס והבהלה והפחד הנ"ל, "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי". אפשר הרמז בזה, כי הדמות אדם שהעמיד המלך הנ"ל על הר גבוה את זה לעומת זה, כי הוא כנגד המלך על ציון הר הקדש, כי שם כלולים כל חלקי עולם וכו', וזהו "הר" כנ"ל. "נסכתי" לשון "נסך ויצק". "שאל ממני" כל העצות כנ"ל. "גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ" לאחז יחד כל אפסי ארץ, הינו כל שבעה חלקי עולם וכל המלכים והגוים לנחלה תחתיו:

"עבדו" זה ציצית. "ביראה" זה תפלין. וגילו ברעדה רעדה הנ"ל:

מעשה ה

לחץ כאן >> »

מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים, והלך ועסק בדאקטורים, כדי שלא תהיה מלכותו נהפכת לזרים, ולא הועילו לו. וגזר על היהודים שיתפללו בעבורו שיהיו לו בנים. והיו היהודים מבקשים ומחפשים צדיק, כדי שיתפלל ויפעל שיהיו לו בנים, ובקשו ומצאו צדיק גנוז, ואמרו לו שיתפלל שיהיו להמלך בנים, וענה שאינו יודע כלל. והודיעו להמלך, ושלח המלך פקודתו (שקורין אוקאז) אחריו, והביאו אותו להמלך. והתחיל המלך לדבר עמו בטוב: הלא אתה יודע, שהיהודים הם בידי לעשות בהם כרצוני. על כן אני מבקש ממך בטוב שתתפלל שיהיו לי בנים. והבטיח לו שיהיה לו באותה שנה ולד. והלך למקומו, וילדה המלכה בת, והיתה אותה הבת מלכה יפת תאר מאד, וכשהיתה בת ארבע שנים, היתה יכולה כל החכמות ולזמר בכלי שיר, והיתה יודעת כל הלשונות. והיו נוסעים מלכים מכל המדינות לראותה, והיה שמחה גדולה על המלך:

אחר כך נכסף המלך מאד שיהיה לו בן, כדי שלא תהיה מוסבת מלכותו לאיש זר, וגזר שוב על היהודים שיתפללו שיהיה לו בן, והיו מבקשים ומחפשים את הצדיק הנ"ל ולא מצאו אותו, כי כבר נפטר. ובקשו עוד ומצאו עוד צדיק גנוז, ואמרו לו שיתן להמלך בן, ואמר שאינו יודע כלל. והודיעו להמלך, ואמר לו המלך גם כן כנ"ל: הלא היהודים בידי וכו', כנ"ל. אמר לו החכם (הינו זה הצדיק הנ"ל): תוכל לעשות מה שאצוה? אמר המלך: הן. אמר לו החכם: אני צריך שתביא כל המיני אבנים טובות, כי כל אבן טוב, יש לו סגולה אחרת, כי יש אצל המלכים ספר שכתוב בו כל מיני האבנים טובות. אמר המלך: אני אוציא חצי מלכותי כדי שיהיה לי בן. והלך והביא לו כל מיני האבנים טובות ולקחם החכם והדקם. ולקח כוס יין ונתנם לתוכו, ונתן חצי הכוס להמלך לשתות וחציה להמלכה. ואמר להם שיהיה להם בן שיהיה כולו מאבנים טובות, ויהיו בו כל הסגולות של כל האבנים טובות, והלך למקומו. וילדה בן, ונעשה שמחה גדולה על המלך. והבן הנולד לא היה מאבנים טובות. כשהיה הבן בן ארבע שנים היה יפה תאר מאד וחכם גדול בכל החכמות, והיה יודע כל הלשונות, והיו נוסעים מלכים לראותו:

והבת מלכה ראתה שאינה חשובה כל כך ונתקנאה בו. רק זאת היה נחמתה, באשר שאותו הצדיק אמר שיהיה כולו מאבנים טובות. טוב שאינו מאבנים טובות:

פעם אחת היה הבן מלך מחתך עצים ונקף באצבעו, ורצתה הבת מלכה לכרך את אצבעו, וראתה שם אבן טוב, ונתקנאה בו מאד ועשתה עצמה חולה, ובאו כמה דאקטורים, ולא היו יכולים לעשות לה רפואה, וקראו למכשפים. והיה שם מכשף, וגלתה לו האמת, שהיא עשתה עצמה חולה, כנ"ל, ושאלה אותו אם יוכל לעשות כשוף לאדם שיהיה מצרע. אמר: הן. אמרה לו: אולי יבקש מכשף שיבטל הכשוף ויתרפא. אמר המכשף: אם ישליכו הכשוף אל המים, לא יוכלו לבטלו עוד. ועשתה כן, והשליכה הכשוף אל המים, ונעשה הבן מלך מצרע מאד, (והיה לו) על חטמו צרעת ועל פניו ועל שאר גופו, ועסק המלך בדקטורים ובמכשפים ולא הועילו:

וגזר על היהודים שיתפללו, ובקשו הצדיק הנ"ל, והביאו אותו למלך, והצדיק הנ"ל היה מתפלל תמיד להשם יתברך באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כולו מאבנים טובות, ולא היה כן, והיה טוען להשם יתברך: האם עשיתי זאת בשביל כבודי? לא עשיתי כי אם בשביל כבודך, ועכשו לא נתקים כמו שאמרתי. ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף:

והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים, ובא הצדיק והודיע להמלך שהוא כשוף, ושהשליכו הכשוף למים, ואין תקנה להבן מלך כי אם שישליכו המכשף שעשה הכשוף למים אמר המלך: אני נותן לך כל המכשפים להשליכם למים כדי שיתרפא בני. ונתיראה הבת מלכה ורצתה אל המים להוציא הכשוף מן המים, כי היתה יודעת היכן מונח הכשוף, ונפלה אל המים. ונעשה רעש גדול שהבת מלך נפלה אל המים, ובא הצדיק הנ"ל ואמר להם שהבן מלך יתרפא, ונתרפא, ונתיבש הצרעת ונפל ונקלף כל העור ממנו ונעשה מאבנים טובות כולו, והיה לו כל הסגולות של כל האבנים טובות: (הינו כי אחר שנקלף העור אז נתגלה ונראה שהבן מלך הוא כולו מאבנים טובות, כאשר אמר הצדיק הנ"ל):

מעשה ו

לחץ כאן >> »

מעשה במלך אחד והיה לו חכם. אמר המלך להחכם: באשר שיש מלך שחותם עצמו שהוא גבור גדול ואיש אמת וענו. והנה גבור אני יודע שהוא גבור, מחמת שסביב מדינתו הולך הים, ועל הים עומדים חיל על ספינות עם הורמאטיס, ואינם מניחים להתקרב. ולפנים מן הים יש (מקום שטובעין בו שקורין) זומפ גדול סביב המדינה, שאין שם כי אם שביל קטן, שאינו יכול לילך שם כי אם אדם אחד, וגם שם עומדים הורמאטיס, וכשיבוא אחד להלחם, מורים עם ההורמאטיס, ואי אפשר להתקרב לשם, אך מה שחותם עצמו איש אמת וענו זה איני יודע, ואני רוצה שתביא אלי הפאטרעט של אותו המלך, כי יש להמלך כל הפאטרעטין של כל המלכים, והפאטרעט שלו לא נמצא אצל שום מלך, כי הוא נסתר מבני אדם, כי הוא יושב תחת כלה, והוא רחוק מבני מדינתו:

הלך החכם אל המדינה. אמר החכם בדעתו, שצריך לו לידע מהות המדינה, ועל ידי מה ידע המהות של המדינה? על ידי הקאטאויש של המדינה (הינו עניני צחוק, שקורין קאטאויש), כי כשצריכים לידע דבר, צריכים לידע הקאטאויש של אותו הדבר, כי יש כמה מיני קאטאויש:

יש אחד שמכון באמת להזיק לחברו בדבריו, וכשחברו מקפיד עליו, אומר לו: אני מצחק, כמו שכתוב: "כמתלהלה" וכו'. ואמר: הלא מצחק אני! וכן יש אחד שמתכון בדרך צחוק, ואף על פי כן חברו נזוק על ידי דבריו. וכן יש כמה מיני קאטאויש. ויש בכל המדינות מדינה שכוללת כל המדינות, ובאותה המדינה יש עיר אחד שכוללת כל העירות של כל המדינה שכוללת כל המדינות, ובאותה העיר יש בית אחד שכוללת כל הבתים של כל העיר שכוללת כל העירות של המדינה שכוללת כל המדינות, ושם יש אדם שכלול מכל הבית וכו', ושם יש אחד שעושה כל הליצנות והקאטאוויש של המדינה:

ולקח החכם עמו ממון רב, והלך לשם וראה שעושים כמה מיני ליצנות וצחוק, והבין בהקאטאויש שהמדינה כולה מלאה שקרים מתחלה ועד סוף, כי ראה שעושין צחוק איך מאנים ומטעים בני אדם במשא ומתן, ואיך הוא בא לדון בהמאניסטראט ושם כולו שקר ומקבלין שחד. והולך להסאנד הגבוה יותר, וגם שם כולו שקר, והיו עושים בדרך צחוק אן שטעלין מכל הדברים הללו. והבין החכם באותו הצחוק שהמדינה כולה מלאה שקרים ורמאות, ואין בה שום אמת, והלך ונשא ונתן בהמדינה, והניח עצמו להונות אותו בהמשא ומתן, והלך לדון לפני הערכאות, והם כולם מלאים שקר ושחדים, וביום זה נתן להם שחד, למחר לא הכירוהו. והלך לערכאות גבוה יותר, וגם שם כולו שקר, עד שבא לפני הסאנאט, וגם הם מלאים שקר ושחדים, עד שבא אל המלך בעצמו:

וכשבא אל המלך ענה ואמר: על מי אתה מלך? שהמדינה מלאה שקרים כולה, מתחלה ועד סוף, ואין בה שום אמת. והתחיל לספר כל השקרים של המדינה, וכשהמלך שמע דבריו, הרכין אזניו אצל הוילון לשמע דבריו, כי היה תמוה להמלך שיומצא איש שיודע מכל השקרים של המדינה. והשרי מלוכה ששמעו דבריו היו כועסים עליו מאד, והוא היה מספר והולך השקרים של המדינה. ענה ואמר (החכם הנ"ל): והיה ראוי לומר שגם המלך כמותם, שהוא אוהב שקר כמו המדינה, אך מזה אני רואה איך אתה איש אמת, ובשביל זה אתה רחוק מהם, מחמת שאין אתה יכול לסבל השקר של המדינה. והתחיל לשבח המלך מאד מאד, והמלך, מחמת שהיה ענו מאד, ובמקום גדולתו שם ענותנותו, כי כן דרך הענו, שבכל מה שמשבחין ומגדלין אותו יותר, נעשה קטן וענו יותר, ומחמת גדל השבח של החכם, ששבח וגדל את המלך, בא המלך בעניוות וקטנות מאד, עד שנעשה אין ממש. ולא היה יכול להתאפק, והשליך את הוילון לראות את אותו החכם, מי הוא זה שהוא יודע ומבין כל זאת. ונתגלה פניו, וראה אותו החכם, והביא הפאטרעט שלו אל המלך:

דרכי ציון אבלות (איכה א). ציון היא בחינת הציונים של כל המדינות, שכולם נתועדים לשם. כמו שכתוב (יחזקאל לט): וראה אדם ובנה אצלו ציון:

וזהו (ישעיה לג): "חזה "ציון "קרית "מועדינו ראשי תבות מ"צ"ח"ק, ששם היו נתועדים כל הציונים, ומי שהיה צריך לידע אם לעשות הדבר או המשא ומתן, היה יודע שם. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן:

ראה והבן והבט אתה, המעין, עד היכן הדברים מגיעים. אשרי המחכה ויגיע לידע ולהשיג מעט מסודות המעשיות הללו, אשר לא נשמעו כאלה מימים קדמונים:

ודע שכל אלו הפסוקים והרמזים המובאים אחר קצת המעשיות הם רק רמזים וגלוי מלתא בעלמא, למען ידעו כי לא דבר ריק הוא, חס ושלום, וכאשר נשמע מפיו הקדוש בפרוש שאמר שהוא מגלה איזה רמזים בעלמא באיזה פסוקים המרמזים לסוד המעשיות למען דעת שאינו מדבר חס ושלום דברים בטלים, אבל סוד המעשיות בעצם רחוק מדעתנו ועמק עמק, מי ימצאנו:

מעשה ז

לחץ כאן >> »

ענה ואמר: אספר לכם כל הנסיעה שלי שהיה לי:

מעשה במלך אחד, שהיו עליו כמה מלחמות כבדות וכבש אותם, ולקח שבויים הרבה. (בתוך דבריו שהתחיל לספר זאת המעשה ענה ואמר בזו הלשון: תאמרו שאספר לכם הכל ותוכלו להבין) והיה המלך עושה סעודה גדולה (שקורין באיל), בכל שנה באותו היום שכבש המלחמה, והיו שם על הבאיל כל השרי מלוכה וכל השרים כדרך המלכים, והיו עושין שם עניני צחוק, (שקורין קומעדיס), והיו משחקים וצוחקים מכל האומות, מהישמעאל ומכל האומות, והיו עושים ומעקמים בדרך שחוק כדרך הנמוס וההנהגה של כל אומה, ומן הסתם מישראל גם כן היו עושין השחוק:

וצוה המלך להביא לו הספר שהיה כתוב בו הנמוסים וההנהגה של כל אומה ואומה, ובכל מקום שהיה פותח את הספר, היה רואה שכתוב בו ההנהגה והנמוסים של האומה, כדרך שהיו עושין בעלי השחוק ממש, כי מסתמא גם זה שעשה הצחוק והקאמעדיא ראה גם כן את הספר הנ"ל. ובתוך שהיה המלך יושב על הספר, ראה שהיה עכביש, הנקרא (שפין), שהיה מרחש על צדי הספר, דהינו על חודי הדפין, ומצד השני היה עומד זבוב. מן הסתם להיכן הולך העכביש? אל הזבוב. ובתוך שהיה העכביש מרחש והולך אל הזבוב, בא רוח והרים את הדף מן הספר, ולא היה העכביש יכול לילך אל הזבוב, וחזרה לאחוריה, ועשתה עצמה בערמה כאלו היא חוזרת ואינה רוצה עוד לילך אל הזבוב. וחזר הדף למקומה, וחזרה העכביש לילך אל הזבוב, ואזי שוב הרים הדף ולא הניחה, (הינו שהדף חזר והרים את עצמו, ולא הניח את העכביש לילך אל הזבוב) וחזרה, וכן היה כמה פעמים. אחר כך שוב חזרה העכביש לילך אל הזבוב, והיתה מרחשת והולכת עד שכבר חטפה עצמה ברגל אחד על הדף. ושוב הרים הדף את עצמו, והיא כבר היתה על הדף קצת, ואזי הניח הדף את עצמו לגמרי, עד שנשארה העכביש תחתיו בחלל בין דף לדף, והיתה מרחשת שם, ונשארה מטה מטה עד שלא נשאר ממנה כלום. (והזבוב לא אספר לכם מה שהיה בה):

והמלך היה רואה כל זה והיה מתמיה עצמו, והבין שאין זה דבר ריק, רק שמראין לו איזה דבר. (וכל השרים ראו שהמלך מסתכל ומתמיה על זה) והתחיל לחשב בזה, מה זה ועל מה זה, ונתנמנם על הספר:

וחלם לו שהיה בידו אבן טוב, (שקורין דומיט), והיה מסתכל בו, והיו יוצאין ממנו גוזמות אנשים, והשליך מידו הדומיט. והדרך אצל המלכים שתולה על גביהם הפאטרעט שלו, ועל גבי הפאטרעט תולה הכתר, והיו אותן האנשים, היוצאין מן הדומיט, לוקחין את הפאטרעט וחתכו את ראשו, ואחר כך לקחו את הכתר והשליכו לתוך הרפש (כל זה חלם לו), והיו אותן האנשים רצים אליו להרגו. והרים עצמו דף מן הספר הנ"ל, שהיה שוכב עליו, והגן לפניו ולא יכלו לעשות לו מאומה. והלכו ממנו, ואחר כך חזר הדף למקומו, ושוב היו רצים להרגו, וחזר והרים הדף כנ"ל, וכן היה כמה פעמים:

והיה משתוקק מאד לראות איזה דף שמגן עליו, מאיזה נמוסים של איזה אומה כתוב עליו, והיה מתירא להסתכל, והתחיל לצעק: חבל, חבל. ושמעו כל השרים שהיו יושבים שם, והיו חפצים להקיצו, אך אין זה נמוס להקיץ את המלך. והיו מכים סביבותיו כדי להקיצו, ולא היה שומע:

בתוך כך בא אליו הר גבוה ושאל אותו: מה אתה צועק כל כך, שזה זמן רב שאני ישן, ולא הקיץ אותי כלום, שום דבר, ואתה הקיצות אותי? אמר לו: ולא אצעק? שהם קמים עלי להרגני, רק שזה הדף מגן עלי. השיב לו ההר: אם זה הדף מגן עליך, אין אתה צריך להתירא משום דבר, כי גם עלי קמים הרבה שונאים, רק זה הדף מגן עלי. בוא ואראך:

והראה לו שסביב ההר עומדים אלפים ורבבות שונאים ועושים סעודות ושמחים, וכלי זמר מזמרים ומרקדין, והשמחה היא, שאיזה כת מהם חושב אחד ובא על איזה חכמה איך לעלות אל ההר, ואזי עושים שמחה גדולה וסעודה ומזמרים וכו'. וכן כל כת וכת מהם, רק שזה הדף של אלו הנמוסים שמגן עליך מגן עלי:

ובראש ההר היה נסר, (שקורין טאבליצע), והיה כתוב שם הנמוסים של הדף המגן עליו מאיזה אומה הוא, רק מחמת שההר גבוה אין יכולים לקרות אותו הכתב, רק למטה היה טאבליצע, והיה כתוב שם, שמי שיש לו כל השנים, יכול לעלות אל ההר. ונתן השם יתברך שגדל עשב במקום שצריכין לעלות אל ההר, ומי שבא לשם, היה נופלים לו כל השנים, הן שהיה הולך ברגליו, הן שהיה רוכב, הן שהלך בעגלה עם בהמות, היה נופלים כל השנים. והיו מונחים שם חמרים חמרים של שנים כמו הרים הרים:

אחר כך לקחו אותן האנשים הנ"ל, וחזרו והעמידו יחד את הפאטרעט כבראשונה, ואת הכתר לקחו ורחצו אותו, וחזרו ותלאום במקומם, והקיץ המלך, והסתכל תכף על הדף שהגן עליו מאיזה נמוס של איזה אומה הוא, וראה שכתוב בו הנמוס של ישראל, והתחיל להסתכל (על הדף) בדרך אמת, והבין האמת לאמתו. וישב עצמו, שהוא עצמו בודאי יהיה ישראל, רק מה עושין להחזיר למוטב כולם להביאם להאמת?:

וישב עצמו שילך ויסע לבקש חכם שיפתר לו החלום כהויתו, ולקח עמו שני אנשים ונסע להעולם לא כדרך המלך, רק כאיש פשוט, והיה נוסע מעיר לעיר וממדינה למדינה ושאל איך נמצא חכם שיוכל לפתר חלום כהויתו. והודיעו לו ששם ושם נמצא חכם כזה. ונסע לשם, ובא אל החכם, וספר לו האמת, איך שהוא מלך וכבש מלחמות וכל המעשה שהיה, כנ"ל, ובקש ממנו לפתר חלומו. והשיב לו: אני בעצמי איני יכול לפתר, רק שיש זמן באותו יום באותו חדש, ואזי אני מקבץ כל סממני הקטרת ועושה מהם מורכב, ומעשנין את האדם באלו הקטרת, ואותו האדם חושב במחשבתו מה שרוצה לראות ולידע, ואזי ידע הכל:

וישב המלך עצמו: מאחר שכבר כלה זמן רב בשביל זה, שימתין עוד עד אותו היום ואותו החדש, ואזי עשה לו החכם כן כנ"ל, ועשן אותו עם הקטרת, כנ"ל, והתחיל לראות אפלו מה שהיה נעשה עמו קדם הלדה, בעת שהיה הנשמה בעולם העליון, וראה שהיו מוליכין הנשמה שלו דרך כל העולמות, והיו מכריזין ושואלין: מי שיש לו ללמד חוב על זאת הנשמה יבוא. ולא היה נמצא אחד ללמד חוב עליה:

בתוך כך בא אחד ורץ וצעק: רבונו של עולם! שמע תפלתי. אם זה יבוא לעולם, מה לי לעשות עוד, ועל מה בראתני? וזה היה הסמ"ך מ"ם. (הינו זה שצעק כל זה היה הסמ"ך מ"ם בעצמו). והשיבו לו: זאת הנשמה צריכה לירד להעולם בודאי, ואתה חשב לך עצה. והלך לו:

והוליכו את הנשמה עוד דרך עולמות, עד שהביאו אותה להבית דין של מעלה כדי להשביע אותה שתרד להעולם. ואותו האיש עדין לא בא, ושלחו אחריו שליח, ובא והביא עמו זקן אחד, שהיה כפוף כדרך הזקן, שהיה מכיר עמו מכבר (הינו שהבעל דבר היה לו הכרות עם זה הזקן הכפוף מכבר), ושחק ואמר: כבר נתתי לי עצה. רשאי הוא לילך להעולם. והניחו את הנשמה וירדה להעולם. והיה רואה כל מה שעבר עליו

מתחלה ועד סוף, ואיך נעשה מלך, והמלחמות שהיה לו וכו':

(ולקח שבויים, ובתוכם היה יפת תאר, שהיה לה כל מיני חן שבעולם, רק שזה החן לא היה מעצמה, רק שהיה תולה עליה דומיט, ואותו הדומיט היה לו כל מיני חן, ומחמת זה נדמה שיש לה כל מיני חן. ועל אותו ההר אינם יכולים לבוא, רק חכמים ועשירים וכו') (ויותר לא הגיד), ויש עוד הרבה מאד בזה. (מן ולקח שבויים עד הסוף לא נכתב כראוי כמו שספר):

מזמור לדוד בברחו וכו'. ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי וכו'. ואתה ה' מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי. קולי אל ה' אקרא, ויענני מהר קדשו סלה הר הנ"ל. אני שכבתי ואישנה כנ"ל. הקצותי וכו'. לא אירא מרבבות עם וכו'. כי הכית את כל אויבי לחי, שני רשעים שברת כי היו נופלים להם השנים כשרצו לעלות אל ההר. על עמך ברכתך סלה (תהלים ג):

עמד והתבונן נפלאות אלו: אם בעל נפש אתה, תשא בשרך בשניך, ונפשך תשים בכפך. תעמד מרעיד ומשתומם, תסמר שערות ראשך ותשוב תתפלא בדברים האלה, העומדים בגבהי מרומים:

מעשה ח

לחץ כאן >> »

מעשה ברב אחד, שלא היה לו בנים. אחר כך היה לו בן יחיד וגדל אותו והשיא אותו, והיה יושב בעליה ולמד כדרך אצל הגבירים, והיה לומד ומתפלל תמיד, רק שהיה מרגיש בעצמו שחסר לו איזה חסרון, ואינו יודע מהו, ולא היה מרגיש טעם בלמודו ובתפלתו. וספר לפני שני אנשים בני הנעורים, ונתנו לו עצה שיסע לאותו צדיק. ואותו בן הנ"ל עשה מצוה שבא על ידה לבחינת מאור הקטן:

והלך אותו הבן יחיד וספר לאביו, באשר שאינו מרגיש טעם בעבודתו, כנ"ל וחסר לו, ואינו יודע מהו. בכן הוא רוצה לנסע לאותו צדיק. והשיב לו אביו: איך אתה. בא לנסע אליו? הלא אתה למדן יותר ממנו ומיוחס יותר ממנו? לא נאה לך לנסע אליו, כלך מדרך זו! עד שמנע אותו לנסע. וחזר ללמודו ושוב הרגיש חסרון, כנ"ל, והתיעץ שוב עם אותן האנשים הנ"ל, ויעצו אותו כמקדם לנסע להצדיק, ושוב הלך לאביו, והטה אותו אביו ומנע אותו כנ"ל. וכן היה כמה פעמים. והבן הנ"ל היה מרגיש שחסר לו, והיה מתגעגע מאד למלאות חסרונו, ולא ידע מהו, כנ"ל, ובא עוד לאביו והפציר בו, עד שהוכרח אביו לנסע עמו, כי לא רצה להניח אותו לנסע לבדו, מחמת שהיה בן יחיד:

ואמר לו אביו: הלא תראה שאסע עמך, ואראה לך שאין בו ממש. ואסרו המרכבה ונסעו. אמר לו אביו: בזה אנסה: אם יתנהג כסדר, הוא מן השמים, ואם לאו אינו מן השמים, ונחזר. ונסעו ובאו אל גשר קטן, ונפל סוס אחד, והמרכבה נתהפכה וכמעט נטבעו. אמר לו אביו: ראה שאינו מתנהג כסדר, ואין הנסיעה מן השמים, וחזרו. :

וחזר הבן ללמודו, ושוב ראה החסרון שחסר לו ואינו יודע. וחזר והפציר באביו כנ"ל, והוכרח לנסע עמו שנית וכשנסעו העמיד אביו הנסיון כבראשונה אם יתנהג כסדר. ונזדמן כשהיו נוסעים ונשברו שני הידות, (שקורין אקסין), ואמר לו אביו:

ראה שאינו מתנהג לנו לנסע, כי האם זה דרך הטבע, שישתברו שני האקסין? וכמה פעמים שנסעו עם המרכבה הזאת, ולא נזדמן כזאת. וחזרו:

וחזר הבן הנ"ל לדרכו, כנ"ל (הינו ללמודו וכו', כנ"ל), ושוב הרגיש החסרון, כנ"ל, והאנשים יעצו אותו לנסע. וחזר לאביו והפציר אותו, כנ"ל, והוכרח לנסע עמו עוד. ואמר לו הבן שלא נעמד עוד על נסיון כזה, כי זה דרך הטבע, שנופל סוס לפעמים, או שנשתברין האקסין, אם לא שיהיה איזה דבר מורגש מאד. ונסעו ובאו לקרעטשמע ללון, ומצאו שם סוחר, והתחילו לספר עמו כדרך הסוחרים, ולא גלו לו שהם נוסעים לשם, כי הרב היה מתביש בעצמו לומר שנוסע לאותו הצדיק, והיו מדברים מעסקי העולם, עד שבסבוב הדברים הגיעו לספר מצדיקים, היכן נמצאים צדיקים, וספר להם ששם נמצא צדיק, ושם, ושם, והתחילו הם לדבר מהצדיק שנסעו אליו. השיב להם:

זה? (בלשון תמה) הלא קל הוא, כי אני נוסע עכשו ממנו, ואני הייתי שם, שהיה עובר עברה. ענה אביו ואמר לבנו: הראית, בני, מה שזה הסוחר מספר לפי תומו:

והלא הוא נוסע משם. וחזרו לביתם:

ונפטר אותו הבן, ובא בחלום להרב הנ"ל אביו, וראה אותו שהיה עומד בכעס גדול ושאל אותו: למה אתה בכעס כל כך? והשיב לו שיסע לאותו הצדיק הנ"ל (שרצה לנסע עם בנו אליו, כנ"ל), והוא יגיד לך על מה אני בכעס. והקיץ, ואמר שמקרה הוא. אחר כך חלם לו עוד כנ"ל, ואמר שהוא גם כן חלום שוא, וכן עד שלש פעמים. והבין:

הלא דבר הוא. ונסע לשם:

ופגע בהדרך את הסוחר שפגע מקדם, בעת שנסע עם בנו, והכיר אותו ואמר לו: הלא אתה הוא שראיתיך באותו הקרעטשמע? והשיב לו:

בודאי ראית אותי. ופתח פיו ואמר לו: אם תרצה, אהיה בולע אותך. אמר לו: מה אתה מדבר? השיב לו: זכור אתה, כשנסעת עם בנך. ובתחלה נפל סוס על הגשר וחזרת. אחר כך נשברו האקסין, אחר כך פגעת בי, ואמרתי לך שהוא קל. ומאחר שפטרתי אותו, את בנך, עכשו אתה רשאי לנסע, כי הוא היה בחינת מאור הקטן, והצדיק הנ"ל הוא בחינת מאור הגדול, ואם היו מתועדים יחד, היה בא משיח; וכיון שפטרתי אותו, אתה רשאי לנסע. ובתוך דבריו נעלם, ולא היה לו עם מי לדבר. ונסע הרב אל הצדיק וצעק: חבל! חבל! חבל על דאבדין ולא משתכחין! השם יתברך ישיב נדחינו בקרוב, אמן:

וזה הסוחר הנ"ל היה הס"מ (הסמ"ך מ"ם) בעצמו (שנדמה לסוחר והטעה אותם, ואחר כך, כשפגע שנית בהרב הנ"ל, התגרה עמו הוא בעצמו על אשר שמע לעצתו, כי כן דרכו, כידוע), השם יתברך יצילנו:

מעשה ט

לחץ כאן >> »

מעשה שני בעלי בתים היו בעיר אחת, והיו גדולים בעשירות, והיה להם בתים גדולים, והיו להם שני בנים, לכל אחד בן אחד, ולמדו שניהם בחדר אחד. ואלו השני בנים היו אחד מהם בר הבנה, והאחד היה תם (לא שהיה טפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך). ואלו השני בנים היו אוהבים זה את זה מאד; אף על פי שהאחד היה חכם והאחד היה תם ומחו היה נמוך, אף על פי כן אהבו זה את זה מאד:

לימים התחילו השני בעלי בתים הנ"ל לירד, וירדו מטה מטה, עד שאבדו הכל ונעשו אביונים, ולא נשאר להם כי אם הבתים שלהם. והבנים התחילו להתגדל. אמרו האבות הנ"ל להבנים: אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם; עשו לכם מה שתעשו. הלך התם ולמד מלאכת רצען:

והחכם, שהיה בר הבנה לא היה רצונו לעסק במלאכה פשוטה כזו, וישב בדעתו, שילך בעולם ויסתכל מה לעשות. והיה הולך ומשוטט בשוק, וראה עגלה גדולה עם ארבעה סוסים וחאמיטיש, שהייתה רצה והולכת. ענה ואמר להסוחרים: מאין אתם? השיבו לו:

מוארשא. להיכן אתם נוסעים? לוארשא. שאל אותם: שמא אתם צריכים משרתים? ראו שהוא בר הבנה ומזרז, והוטב בעיניהם, וקבלו אותו עמהם. ונסע עמם ושמש אותם היטב מאד על הדרך. בבואו לוארשא, מאחר שהיה בר הבנה, ישב עצמו: מאחר שכבר אני בוארשא, למה לי להתקשר עם אלו? אולי יש מקום טוב מהם? אלך ואבקש ואראה. והלך בשוק, והתחיל לחקר ולשאל על האנשים שהביאוהו ואם יש טוב מהם. ואמרו לו, שהאנשים הללו הם הגונים, וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאד להיות אצלם מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאד:

הלך וראה משרתים של גועלבין, שהיו הולכים בשוק והיו הולכים כדרכם, עם מיני חן שלהם בכובעיהם ובמנעליהם עם הקצוות בולטות ושאר מיני חן שיש להם בהלוכיהם ובמלבושיהם והוא היה בר הבנה וחריף, וישר בעיניו מאד מחמת שהוא ענין נאה וגם הדבר בביתו במקומו. הלך אל האנשים שהביאוהו, ונתן להם תשואות חן, ואמר להם שאין נוח לפניו להיות אצלם. ועל מה שהביאוהו, בעד זה שמש אותם בדרך:

והלך ועמד עצמו אצל בעל הבית אחד. ודרך המשרתים, שבתחלה צריכים להשכר בפחות ולעשות עבודות כבדות, ואחר כך באים למעלות המשרתים הגדולים. והיה הבעל הבית עושה עמו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה כדרך המשרתים, שצריכים לכף ידיהם תחת אציליהם להניח הבגד על בליטת היד ברחב הכתף, והיה כבד עליו מאד עבודה כזו. לפעמים היה צריך לעלות עם המשאוי הנ"ל על עליות הגבוהות, והיה קשה עליו העבודה. וישב עצמו, כי היה פילוסוף בר הבנה: מה לי לעבודה זו? הלא העקר הוא רק בשביל התכלית לשא אשה ולהתפרנס, עדין איני צריך להסתכל על זה, על זה יהיה פנאי להבא, בשנים הבאות, כעת טוב לי להיות משוטט בארץ, להיות במדינות, להשביע עיני בעולם:

הלך בשוק וראה, שנוסעים בעגלה גדולה סוחרים. ושאל אותם: להיכן אתם נוסעים? ללאגורנא. התקחו אותי לשם? הן. וקבלו אותו לשם, ומשם הפליג לאטליא, משם לשפאניא. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, ועל ידי זה נעשה עוד חכם יותר מאחר שהיה במדינות רבות. וישב עצמו: כעת ראוי להביט על התכלית:

והתחיל לחשב עם פילוסופיא שלו מה לעשות, ויישר בעיניו ללמד מלאכת צורף (בזהב), שהיא מלאכה גדולה ונאה, ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה. והוא היה בר הבנה ופילוסוף, ולא הוצרך ללמד המלאכה כמה שנים, רק ברבע שנה קבל את האמנות ונעשה אמן גדול מאד, והיה בקי במלאכה יותר מן האמן שלמדו. אחר כך ישב עצמו: אף על פי שיש בידי מלאכה כזו, אף על פי כן אין די לי בזה. היום חשוב זאת, פן בזמן אחר יוחשב דבר אחר. והלך והעמיד עצמו אצל שטיין שניידער, ומחמת הבנה שלו, קבל אמנות הזאת גם כן בזמן מועט, ברבע שנה. אחר כך ישב עצמו עם הפילוסופיא שלו: גם שיש בידי שתי האומנות, מי יודע פן לא יוחשבו שניהם; טוב לי ללמד אומנות, שהיא חשובה לעולם. וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמד דאקטיריי, שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד. ודרך למוד דאקטיריי שצריכין ללמד מקדם לשון לטיין והכתב וללמד חכמות פילוסופיא. והוא מחמת הבנתו למד גם זאת בזמן מועט, ברבע שנה ונעשה דאקטיר גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות:

אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו כלא, כי מחמת חכמתו שהיה אומן גדול כזה וחכם ודאקטיר כזה, היה כל אחד מבני העולם בעיניו כלא. וישב עצמו לעשות לו תכלית ולשא אשה, ואמר בדעתו: אם אשא אשה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני? אלך ואשוב לביתי למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן, ועכשו באתי לגדולה כזו! והלך ונסע לביתו, והיה לו יסורין גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניא כרצונו, והיה לו יסורים הרבה:

והנה נשליך כעת את מעשה החכם, ונתחיל לספר במעשה התם:

התם הנ"ל למד מלאכת רצענות, ומחמת שהיה תם, למד הרבה עד שקבל, ולא היה בקי בהאמנות בשלמות. ונשא אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי בהמלאכה כל כך על כן היה פרנסתו בדחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפלו לאכל כי היה צריך תמיד לעסק במלאכה מחמת שלא היה יכול האומנות בשלמות, רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל:

ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכל! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה! וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה:

וכן היה מצוה: אשתי, תן לי שכר לשתות! ונתנה לו מים. והיה משבח כמה יפה השכר הזה. תן לי דבש! ונתנה לו מים, והיה משבח גם כן כנ"ל. תן לי יין וכו' כיוצא בזה! ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאלו הוא שותה אותה ממש:

וכן במלבושים היה להם בשותפות, לו ולאשתו פעלץ אחד. והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ! כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון לילך לשוק. והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפ לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה! כשהיה צריך לקאפטין, כגון לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה! וכן כשהיה צריך ללבש יופא, היתה נותנת לו גם כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת, כנ"ל, וכן בכיוצא בזה. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד:

כשהיה גומר המנעל ומן הסתם היה לו שלש קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות, כנ"ל היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו והיה אומר: אשתי כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וצוקיר המנעל הזה! והיתה שואלת אותו: אם כן מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאלער (הינו זהוב וחצי)? השיב לה:

מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!, ועוד: למה לנו לדבר מאחרים? הלא נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך, לאפקיס בכך; ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים, ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד?! והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד:

ואצל העולם היה ללעג, והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשוגע. והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות! ותכף שהשיבו לו בלי ליצנות, קבל דבריהם והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם, וכשהיה רואה, שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני? הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב?! וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה! (כל זה היה דרכי התם. ועתה נחזר לענין ראשון):

בתוך כך נעשה רעש, שהחכם הנ"ל נוסע ובא לכאן בגדולה וחכמה גדולה. ורץ התם גם כן לקראתו בשמחה גדולה, והיה אומר לאשתו: תן לי מהר היופא; אלך לקראת חברי ידידי לראותו. ונתנה לו הפעלץ, והיה רץ לקראתו. והחכם היה נוסע בעגלות צב בגדולה. ובא לקראתו התם הזה והיה שואל בשלומו באהבה, בשמחה: אחי חביבי! מה אתה עושה? ברוך המקום שהביאך, ואני זוכה לראותך! והחכם הנ"ל גם כל העולם היה בעיניו כלא, כנ"ל, מכל שכן איש כזה, שנדמה למשוגע, אך אף על פי כן, מחמת אהבת נעורים הגדולה שהיה ביניהם היה מקרבו, ונסע עמו לתוך העיר:

והשני בעלי בתים הנ"ל, אביהם של אלו השני בנים, מתו בתוך אותו הזמן שהיה החכם משוטט במדינות, ונשארו הבתים שלהם. והתם, שהיה במקומו, נכנס לבית אביו וירשו, והחכם, שהיה במדינות, לא היה מי לקבל הבית, ונעשה כלה ואבוד בית החכם, ולא נשאר ממנו כלום, ולא היה להחכם מקום לכנס בו בבואו. ונסע לתוך אכסניא אחת, והיה לו שם יסורים, כי לא היתה האכסניא כרצונו. והתם הנ"ל מצא לו עתה עובדא חדשה, והיה רץ ובא בכל פעם מביתו להחכם באהבה, בשמחה, והיה רואה, שיש לו יסורין מהאכסניא ואמר התם להחכם:

אחי, עול לביתי ותעמד אצלי, ואני אקבץ כל מה שיש לי בקמץ אחד, וכל ביתי הכל לפניך כרצונך. וישר בעיני החכם, ונכנס לביתו ועמד אצלו:

והחכם היה מלא יסורים תמיד, כי הניח שם, שהוא חכם מופלג ואומן ודאקטיר גדול מאד. והיה בא שר אחד, וצוה לו, שיעשה לו טבעת של זהב. ועשה לו טבעת נפלא מאד, וחקק שם ציורים בדרכים נפלאים מאד, וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאד. ובא השר, ולא ישר בעיניו כלל הטבעת, והיה לו יסורים גדולים מאד, כי היה יודע בעצמו, שאלו היה הטבעת עם האילן הזה בשפאניא, היה חשוב ונפלא מאד:

וכן פעם אחד בא שר גדול והביא אבן טוב יקר, שבא ממרחקים, והביא לו עוד אבן טוב עם ציור, וצוה לו, שיציר כציור הזה על האבן טוב שהביא. וציר ממש כאותו הציור, רק ששגה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו. ובא השר וקבל האבן טוב, וישר בעיניו. והיה לו להחכם הזה יסורים גדולים מן השגיאה: הלא עד היכן מגיע חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה!:

וגם בענין הדאקטיריי היה לו יסורים: כשהיה בא לחולה, והיה נותן לו רפואה, שהיה יודע בברור, שאם ילך לו להחולה לחיים, בודאי מחויב בברור להתרפאות מזה, כי היא רפואה נפלאה מאד, ואחר כך מת החולה, והיו אומרים העולם, שמת על ידו והיה לו יסורים גדולים מזה. וכן לפעמים נתן רפואה לחולה ונתרפא, והיו אומרים העולם: מקרה הוא. והיה מלא יסורים תמיד:

וכן היה צריך למלבוש. וקרא החיט ויגע עמו, עד שלמדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע. וכון החיט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד (שקורין לעפיל) שגה בו, ולא כונו יפה. והיה מצטער מאד, כי היה יודע בעצמו אף שבכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה, אבל אם הייתי בשפאניא עם הלעפיל הזה, הייתי לשחוק והייתי נדמה כמו (יתיר). וכן היה מלא יסורים תמיד:

והתם היה רץ ובא בכל פעם אל החכם בשמחה, ומצאו, שהוא מצר ומלא יסורים ושאלו:

הלא חכם ועשיר כמותך, על מה יש לך יסורים תמיד? הלא אני מלא שמחה תמיד. והיה בעיני החכם לשחוק, ונדמה בעיניו למשוגע. ואמר לו התם: הלא סתם בני אדם, שמתלוצצים ממני, הם שוטים, כי אם המה חכמים ממני, הלא אדרבה, הם שוטים, כנ"ל, מכל שכן חכם כמותך, ומה תהיה אם אתה חכם ממני? ענה התם ואמר להחכם: מי יתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי! השיב החכם ואמר: זה אפשר להיות, שאני אבוא על שלך, שינטל ממני השכל, חס ושלום, או אהיה חולה, חס ושלום, ואהיה נעשה משוגע, כי הלא מה אתה? איש משוגע! אבל שאתה תבוא על שלי, זה אי אפשר בשום אפן, שתהיה אתה חכם כמוני. השיב התם: אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין, שאני אבוא על שלך. ושחק החכם ממנו מאד:

ואלו השני בנים היו נקראים בפי העולם, זה בכנוי חכם, וזה בכנוי תם. אף על פי שיש כמה חכמים ותמים בעולם, אף על פי כן כאן היה נכר הדבר ביותר, כי שניהם ממקום אחד ולמדו ביחד, וזה נעשה חכם מופלג מאד, וזה היה תם גדול מאד. ובהסקאסקי, ששם כותבין כל אחד עם כנוי פאמעליא שלו, היו כותבין על זה כנוי חכם ועל זה כנוי תם:

פעם אחד בא המלך על הסקאסקי, ומצא, שהיו כתובין שם אלו השני בנים, זה בשם חכם, וזה בשם תם, והיה בעיניו לפלא, שאלו השנים מכונים בשם חכם ותם, ונתאוה המלך לראותם. וחשב המלך: אם אשלח אחריהם פתאם, שיבואו לפני יתפחדו מאד, והחכם יסתתמו טענותיו לגמרי, והתם גם כן אפשר ישתגע מחמת פחד. ונתישב המלך לשלח חכם אחד אל החכם, ותם אל התם; רק איך מוצאין בעיר מלוכה תם, כי בעיר מלוכה על פי רב הם חכמים, רק שהממונה על האוצרות הוא תם דוקא, כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות פן על ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז האוצרות, על כן עושין ממונה על האוצרות תם דוקא:

וקרא המלך לחכם אחד ולאותו התם הנ"ל ושלחם להשני בנים הנ"ל, ונתן בידם אגרות לכל אחד ואחד. גם נתן בידם אגרת להגאבירניר של הגאבערניא, שאלו השתי בנים הם תחת ממשלתו, וצוה בהאגרת, שהגאבירניר ישלח להם אגרות משמו להחכם והתם כדי שלא יתפחדו, ויכתב להם, שאין הדבר נחוץ, ואין המלך גוזר דוקא שיבואו רק הדבר תלוי ברצונם: אם הם רוצים יבואו, רק שהמלך חפץ לראותם:

ונסעו אלו השלוחים החכם והתם ובאו להגאבירניר ונתנו לו האגרת. ושאל הגאבירניר על אלו השני בנים, ואמרו לו, שהחכם הוא חכם מופלג ועשיר גדול. והתם הוא תם ביותר, ויש לו כל המלבושים של הפעלץ, כנ"ל. ונתיעץ הגאבירניר, שבודאי אין ראוי להביאו לפני המלך בלבוש פעלץ, ועשה לו מלבושים כראוי, והניח בתוך העגלות צב של התם, ונתן להם אגרות, כנ"ל. ונסעו השלוחים ובאו לשם. ונתנו האגרות להם:

החכם להחכם, והתם להתם. והתם, תכף שהגיע לו האגרת, אמר להתם השליח שהביאו:

הלא איני יודע מה כתוב בו; קרא אותו לפני! השיב לו: אני אספר לך בעל פה מה שכתוב בו שהמלך רוצה שתבוא אליו. שאל תכף: רק בלי ליצנות! השיב לו: בודאי אמת, בלי ליצנות. ונתמלא שמחה תכף ורץ ואמר לאשתו: אשתי, המלך שלח בשבילי! ושאלה אותו: על מה ולמה? ולא היה לו פנאי להשיבה כלל, ותכף נזדרז בשמחה והלך ונסע עם השליח תכף. ונכנס וישב בתוך העגלות צב ומצא שם הבגדים הנ"ל ושמח יותר ויותר:

(בתוך כך) נשלחו מסירות על הגאבירניר, שהוא עושה עולות, והעבירו המלך. ונתיעץ המלך, שטוב, שיהיה גאבירניר איש תם, שהתם ינהג המדינה באמת וישר מחמת שאינו יודע חכמות והמצאות. ונמלך המלך לעשות את התם הנ"ל גאבירניר, ושלח המלך פקודתו שהתם הנ"ל, ששלח אחריו, הוא יהיה גאבירניר. והוא צריך לנסע דרך העיר של הגאבערניא, ויעמדו על השערים של העיר, ותכף בבואו, יעכבו אותו ויכתירו אותו בהתמנות הזאת, שיהיה גאבירניר, וכן עשו. ועמדו על השערים, ותכף בעברו שם, עכבו אותו ואמרו לו, שהוא נעשה גאבירניר. ושאל ואמר: רק בלי ליצנות! השיבו לו: בודאי בלי שום ליצנות. ונעשה התם תכף גאבירניר בתקף ועז:

ועתה, שנתרומם מזלו ומזל מחכים ובא לו קצת הבנה, אף על פי כן לא השתמש כלל בחכמתו, רק נהג בתמימותו כבראשונה והנהיג את המדינה בתמימות, באמת ובישר, ועולה לא נמצא בו, ועל הנהגת המדינה אין צריכין שכל גדול וחכמות, רק על פי הישר בתמימות. כשבאו לפניו שנים לדין, היה אומר: אתה זכאי ואתה חיב, כפי תמימותו באמת, בלי שום ערמה ומרמה, וכן נהג הכל באמת:

והיו אוהבים אותו המדינה מאד. והיה לו יועצים אוהבים באמת, ומחמת האהבה יעץ לו אחד: באשר שבודאי בהכרח תהיה קרוא אל המלך שתבוא לפניו, כי הלא כבר שלח אחריך וגם הדרך שהגאבירניר מוכרח לבוא לפני המלך, ועל כן אף על פי שאתה כשר מאד, ולא ימצא בך שום עולה בהנהגתך המדינה, אף על פי כן דרך המלך בדבריו לנטות בדבריו לצד אחר, לדבר חכמות ולשונות אחרים, על כן נאה ודרך ארץ שתוכל להשיבו; על כן טוב, שאלמדך חכמות ולשונות. ונתקבל הדבר בעיני התם ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?! ותכף עלה על דעתו, שחברו החכם אמר לו, שאי אפשר בשום אפן שהוא יבוא על שלו, והנה עתה כבר בא על חכמתו (ואף על פי כן, אף על פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל, רק נהג הכל בתמימותו כבראשונה):

אחר כך שלח המלך, שיבוא זה התם הגאבירניר אליו, ונסע אליו. ודבר המלך עם התם בתחלה מהנהגת המדינה והוטב בעיני המלך מאד מאד, כי ראה, שהוא מתנהג בישר ואמת גדול, בלי שום עולה ומרמה. אחר כך התחיל המלך לדבר חכמות ולשונות והשיבו התם כראוי, והוטב בעיני המלך זאת ביותר ויותר, ואמר: אני רואה, שהוא חכם כזה, ואף על פי כן הוא מתנהג בתמימות כזה! וייטב בעיני המלך מאד מאד. ומנה המלך אותו, שיהיה מיניסטר על כל המיניסטריש. וצוה לו מקום מיוחד, ששם יהיה ישיבתו, וצוה, שיבנה לו חומות נאות ומפארות כראוי, ונתן לו כתב על התמנות הזאת, שיהיה מיניסטר, כנ"ל וכן היה, שבנו לו בנינים, כנ"ל, באותו המקום שצוה המלך, והלך וקבל הגדולה בתקף:

והחכם הנ"ל, כשבא אליו האגרת מהמלך, כנ"ל, השיב להחכם שהביאה: המתן ולין פה, ונדבר ונתישב. לערב עשה עבורו סעודה גדולה. בתוך סעודתו נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיה שלו, וענה ואמר: מה זאת, שהמלך כזה ישלח אחרי, עבור שפל ברך כמוני, ומה אני, שהמלך ישלח אחרי?! הלא מלך כזה שיש לו ממשלה וגדולה כזו ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה, ואיך יתישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח עבור שפל כמוני? אם אמר בשביל חכמתי מה אני כנגד המלך? וכי אין להמלך חכמים? וגם המלך בעצמו בודאי חכם גדול, ומה הדבר הזה, שהמלך ישלח עבורי? וישתומם על זה מאד מאד. ענה ואמר זה החכם (הינו החכם הראשון, שהוא חברו של התם, כי כל זה הכל מדבריו של אותו החכם הראשון חברו של התם, שאחר שהשתומם והתמיה עצמו מאד כנ"ל ענה בעצמו דברים אלו ואמר להחכם השליח): תדע מה שאני אומר. דעתי, שבהכרח הדבר מובן ומברר, שאין מלך בעולם כלל, וכל העולם טועים בשטות הזה, שסוברים, שיש מלך. וראה והבן, איך אפשר זאת, שכל בני העולם ימסרו עצמן לסמך על איש אחד, שהוא המלך? בודאי אין מלך בעולם כלל:

השיב החכם השליח הנ"ל: הלא אני הבאתי לך אגרת מהמלך! שאל אותו החכם הראשון הנ"ל. האתה בעצמך קבלת האגרת מיד המלך בעצמו ממש? השיב לו: לאו, רק איש אחר נתן בידי האגרת בשם המלך. ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שדברי כנים, כי אין מלך כלל. וחזר ושאל אותו: תאמר לי; הלא אתה מן העיר מלוכה ומגודל שם מימיך, הגידה לי: הראית מימיך את המלך? השיב לו: לאו (כי באמת כן הדבר, שלא כל אחד ואחד זוכה לראות את המלך, כי אין המלך מתראה, רק בעתים רחוקות מאד). ענה החכם הראשון ואמר: עתה ראה גם ראה, שדברי ברורים ומבררים שבודאי אין מלך כלל, כי הלא אפלו אתה לא ראית את המלך מעולם:

שוב שאל החכם השליח: אם כן מי מנהיג המדינה? השיב החכם הראשון: זאת אני אספר לך הברור, כי ממני תשאל, כי אני בקי בזה, כי הייתי משוטט במדינות, והייתי במדינת איטליה, וכך המנהג שיש שבעים שרי יועצים (שקורין ראטהיירין), והם עולים ומנהיגים המדינה זמן מיוחד, ועם זה השררות חולקין עצמן כל בני המדינה בזה אחר זה. והתחילו דבריו לכנס באזני החכם השליח, עד שהסכימו וגזרו, שבודאי אין מלך בעולם כלל:

שוב ענה החכם הראשון: המתן עד הבקר, אברר לך עוד בברור אחר ברור, שאין מלך בעולם כלל. וישכם החכם הראשון בבקר (החכם, שהוא חברו של התם אנו קוראים אותו תמיד בשם החכם הראשון), והקיץ את חברו החכם השליח ואמר לו: בוא עמי אל החוץ, ואראך הדבר בברור, איך העולם כולו בטעות, ובאמת אין מלך כלל, וכולם בטעות גדול. והלכו בשוק, וראו איש חיל אחד, ותפסו אותו ושאלו אותו: למי אתה עובד? השיב: את המלך. (שאלו אותו:) הראית את המלך מימיך? לאו. ענה ואמר: ראה, היש שטות כזה?! שוב הלכו אל אדון אחד מן החיל, ונכנסו עמו בדברים, עד ששאלוהו:

למי אתה עובד? את המלך. הראית את המלך? לאו. ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שהדבר מברר, שכולם טועים, ואין מלך כלל בעולם. ונסכם ביניהם הדבר, שאין מלך כלל:

ענה החכם ואמר עוד: בוא ונסע ונלך בעולם, ואראך עוד איך כל העולם כולו בטעותים גדולים, והיו הולכים ונוסעים בעולם, ובכל מקום שבאו, מצאו את העולם בטעות. ודבר המלך הנ"ל נעשה אצלם למשל, ובכל מקום שמצאו העולם בטעות, לקחו את המלך למשל: כמו שזה אמת, שיש מלך, כן הדבר הזה. והיו הולכים ונוסעים עד שכלה מה שבידם, והתחילו למכר סוס אחד ואחר כך השני, עד שמכרו כולם, עד שהוכרחו לילך רגלי, ותמיד היו חוקרים העולם, ומצאו שהעולם בטעות. ונעשו עניים הולכי רגלי, ונסתלק חשיבותם, ולא היו נחשבים כלל, כי לא היו משגיחים עליהם כלל, על אביונים כמותם:

ונתגלגל הדבר, והיו הולכים וסובבים, עד שבאו אל העיר, שדר בה המיניסטר הנ"ל (שהוא התם, חברו של החכם הנ"ל), ושם, באותה העיר, היה בעל שם אמתי, והיה חשוב מאד, כי עשה דברים נפלאים, ואפלו בין השרים היה חשוב ומפורסם, ואלו החכמים באו לאותה העיר, והלכו וסבבו ובאו לפני בית הבעל שם, וראו, שהיו עומדים שם כמה עגלות ארבעים וחמשים עם חולים. וסבר החכם, ששם דר דאקטיר, והיה רוצה לכנס לביתו מחמת שגם הוא היה דאקטיר גדול, ורצה לכנס לעשות הכרות עמו. ושאל מי דר בכאן? השיבו: בעל שם. וימלא פיו שחוק, ואמר לחברו: זה הוא שקר וטעות נפלא מאד, וזה הוא שטות יותר מטעות של המלך. חברי! אספר לך השקר הזה כמה וכמה העולם בטעות בשקר כזה:

בתוך כך היו רעבים, ומצאו עדין אצלם שלשה ארבעה גדולים. והלכו אל בית התבשיל, (שקורין גאר קעך), ושם מוצאים לאכל אפלו בעד שלשה או ארבעה גדולים. וצוו לתן להם מאכל, ונתנו להם. בתוך שהיו אוכלים, היו מספרים ומתלוצצים מהשקר וטעות של דבר הבעל שם. והבעל הגאר קעך שמע דבריהם, וחרה לו מאד, כי הבעל שם היה חשוב שם מאד. ויאמר להם: אכלו לכם מה שיש לפניכם וצאו מכאן. אחר כך בא לשם בן הבעל שם, והם עדין היו מתלוצצים מן הבעל שם בפני בנו. וגער בהם הבעל גאר קעך על שהם מתלוצצים מן הבעל שם בפני בנו, עד שהכה אותם הכה ופצוע ודחפם מביתו. וחרה להם מאד, ורצו לבקש משפט על המכה אותם. ונתישבו לילך אל הבעל הבית שלהם, שהניחו שם החבילות שלהם, להתיעץ עמו איך להשיג משפט על הנ"ל. ובאו וספרו לו, שבעל הגאר קעך הכה אותם מאד. ושאל להם: למה? וספרו לו, שדברו על הבעל שם. השיב להם: בודאי אינו ישר להכות בני אדם, אבל אתם לא עשיתם נכונה כלל, שדברתם על הבעל שם, כי הבעל שם חשוב כאן מאד. וראו, שאין בו ממש, וגם הוא בטעות, והלכו ממנו אל הפקיד (והפקיד היה עכו"ם) וספרו לו המעשה, שהכו אותם. שאל: על מה? השיבו, שדברו על הבעל שם, והכה אותם הפקיד הכה ופצוע ודחפם מביתו:

והלכו מזה לזה; ממושל למושל גבוה ממנו, עד שבאו לפני המיניסטר הנ"ל. ושם, לפני בית המיניסטר, עומדים אנשי חיל, דהינו וואכן, והודיעו להמיניסטר, שאיש אחד צריך אליו, וצוה שיכנס. ובא אותו החכם לפני המיניסטר, ותכף בבואו הכירו המינסטר שזהו החכם חברו כנ"ל, והחכם לא הכירו מחמת שהיה בגדולה כזו. ותכף התחיל המיניסטר ודבר אליו: ראה תמימותי למה שהביא אותי, לגדולה כזו, ואל מה חכמתך הביאה אותך?:

ענה החכם ואמר: מאחר שאתה הוא חברי התם, מזה נספר אחר כך; לעת עתה תן לי משפט על שהכו אותי, שאלו: למה? השיבו: בשביל שדברתי על הבעל שם, שהוא שקר ומרמה גדולה. ענה התם המיניסטר ואמר:

עדין אתה אוחז בחכמות שלך? ראה: אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל, ואני לא אוכל לבוא על שלך; ראה, שאני כבר באתי על שלך, כנ"ל, ואתה עדין לא באת על שלי, ואני רואה, שזה קשה יותר, שאתה תבוא על תמימות שלי. ואף על פי כן, מחמת שהיה מכיר בו מכבר בגדולתו, צוה לתת לו בגדים להלבישו, ובקשו שיאכל עמו:

בשעת אכילתם התחילו לדבר יחד. התחיל החכם להוכיח לו דעתו הנ"ל, שאין מלך כלל. גער בו התם המיניסטר: הלא אני בעצמי ראיתי את המלך! השיב לו החכם בשחוק: אתה יודע בעצמך, שזה היה המלך? אתה מכיר אותו ואת אביו ואת זקנו שהיו מלכים? מאין אתה יודע שזה מלך? אנשים הגידו לך שזה מלך, ורמו אותך בשקר. וחרה להתם מאד מאד על דבר המלך על שהוא כופר במלך:

בתוך כך בא אחד ואמר: העזאזל, דהינו הטייוול שלח אחריכם. ונזדעזע התם מאד מאד, ורץ וספר לאשתו בפחד גדול באשר שהנ"ל שלח אחריו. ויעצה לו אשתו לשלח עבור הבעל שם. ושלח אחריו. ובא הבעל שם ונתן לו קמיעות ושמירות ואמר לו, שעתה לא יפחד כלל, והיה לו אמונה גדולה בזה. והיו יושבים עוד החכם והתם הנ"ל, ושאל החכם אותו: על מה נפחדת כל כך? אמר לו: בשביל הנ"ל, ששלח אחרינו. שחק ממנו:

אתה מאמין, שיש טייוול? השיב לו: ואם כן מי הוא זה ששלח אחרינו? ענה החכם ואמר: בודאי זהו אחי, שרצה שיתראה עמי, ושלח אחרי במרמה זו. שאל אותו התם: אם כן איך עבר על כל הווארטש? השיבו: בודאי שחד אותם, והם אומרים במרמה ושקר, שלא ראו אותו כלל:

בתוך כך חזר ובא אחד ואמר כנ"ל, שהטייוול שלח אחריהם. והתם לא נזדעזע עתה, ולא היה לו שום פחד כלל מחמת השמירה של הבעל שם, כנ"ל. ענה ואמר להחכם, עתה מה אתה אומר? אמר: אודיע לך, שיש לי אח, שהוא עמי בכעס, ועשה מרמה זו כדי להפחיד אותי. ועמד ושאל לאותו שבא בשבילם: ומה הוא דמותו של זה ששלח אחרינו? איזה פנים יש לו ואיזה מראה יש לשערות שלו וכו' וכיוצא. השיב לו: כך וכך. ענה החכם ואמר: ראה, זה הוא מראה אחי הנ"ל. אמר לו התם: התלך עמם? השיב: הן, רק שתתן עמי איזה אנשי חיל, שיהיו זלאגא כדי שלא יצערו אותי. ונתן לו זלאגא: והלכו השני חכמים הנ"ל עם אותו האיש שבא בשבילם, וחזרו החיל. ושאל אותם התם המיניסטר: היכן הם החכמים הנ"ל? השיבו, אינם יודעים כלל איך נעלמו. והנ"ל (הינו הטייוול) חטף אותם, את החכמים האלו הנ"ל, והביא אותם אל רפש וטיט, ושם היה יושב הטייוול על כסא בתוך הרפש, והשליכו את החכמים הנ"ל בתוך הרפש. והרפש היה עב ודבוק כמו דבק ממש, (שקורין קליי), ולא היו יכולים לזוז עצמן כלל בתוך הרפש, וצעקו (אלו החכמים לאלו שהיו מיסרים אותם, דהינו הטייוול ואנשיו):

רשעים! על מה אתם מיסרים אותנו? וכי יש טייוויל בעולם? אתם, רשעים, מיסרים אותנו בחנם (כי אלו החכמים הנ"ל עדין לא האמינו, שיש טייוויל, רק אמרו שאנשים רשעים מיסרים אותם בחנם). והיו מונחים אלו השני חכמים בתוך עבי הרפש, והיו חוקרים מה זאת: אין זאת, רק שאנשים פוחזים, שהיינו מתקוטטים עמהם איזה פעם, ועתה הם מיסרים אותנו כל כך. והיו מתיסרים שם בענויים גדולים כמה שנים:

פעם אחת עבר התם המיניסטר הנ"ל לפני בית הבעל שם, ונזכר בחברו החכם, ונכנס אל הבעל שם, והטה עצמו אליו כדרך השרים, ושאל אותו אם אפשר שיראה אותו (הינו את החכם הנ"ל) ואם יוכל להוציאו משם. ואמר אל הבעל שם: האתם זוכרים את החכם, ששלח הטייוול ונשאו, ומאותו היום לא ראיתיו? השיבו: הן. ובקש ממנו, שיראה לו מקומו ויוציאו משם. ואמר לו הבעל שם: בודאי אני יכול להראות לך מקומו ולהוציאו, רק שלא ילכו כי אם אני ואתה. והלכו יחד:

ועשה הבעל שם מה שידע, ובאו לשם, וראה, שהם מונחים בעבי טיט ורפש. וכשראה החכם את המיניסטר, צעק אליו: אחי! ראה, שהם מכים ומענים אותי כל כך הרשעים הללו בחנם. גער בו המיניסטר: עדין אתה אוחז בחכמות שלך ואין אתה מאמין בשום דבר, ולדבריך אלו הם אנשים? עתה ראה; הלא זה הוא הבעל שם, שהיית כופר בו, והוא דיקא יכול להוציאכם (והוא יראה לכם האמת). ובקש התם המיניסטר הנ"ל מן הבעל שם, שיוציאם ויראה להם, שזהו טייוול ואינם אנשים, ועשה הבעל שם מה שעשה ונשארו עומדים על היבשה, ולא היה שם רפש כלל, ואלו המזיקים הנ"ל נעשו עפרא בעלמא. אז ראה החכם הנ"ל והוכרח בעל כרחו להודות על הכל שיש מלך וכו':

על זה המעשה נאמרה התורה (עין לקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן י"ט) המדברת מחכמות ותמימות, שעקר השלמות הוא רק תמימות ופשיטות, וענין עמלק, שהיה חכם וכפר בעקר וכו' עין שם על פסוק (משלי כ"ד): שבע" יפל" צדיק" וקם" סופי תבות עמל"ק. כי עקר כל הנפילות הם על ידי חכמות וכו', עין שם. גם אגג מזרע עמלק אף על פי שראה מפלתו בשעה שבא שמואל אצל שאול להרגו, עדין לא היה מאמין. כמו שנאמר (שמואל א ט"ו): וילך אגג מעדנות ותרגם יונתן: מפנקא, כי עדין לא האמין במפלתו, עד שראה בעיניו סוף מפלתו, אז:

ויאמר: אכן סר מר המות, כי עד עתה לא האמין. (שים עיניך על המעשה, ותבין פלאי פלאות): ואם התפלה אינה כראוי, הוא מנעל בשלשה קצוות, והבן. ועין עוד בסוף הספר בפרוש הרב ותראה דרושים נפלאים:

מעשה י

לחץ כאן >> »

מעשה, פעם אחת היה בערגיר. והיה עשיר מופלג מאד, והיה לו סחורות רבות מאד וכיוצא. והיו הוועקסלען והבריב שלו הולכין על העולם, והיה לו כל טוב. ולמטה ממנו היה דר עני אחד, שהיה עני גדול מאד, והיה לו כל ההפך מן הבערגיר העשיר. ושניהם היו חשוכי בנים: לזה לא היה בנים וכן לזה:

פעם אחד חלם להבערגיר, שבאו אנשים ועשו חבילות חבילות, דהינו פאקין פאקין. ושאל אותם: מה אתם עושים? והשיבו: לשאת הכל אל העני הנ"ל. וחרה לו מאד מאד על שהם רוצים לשאת כל הונו מביתו אל העני, ולכעס עליהם אי אפשר, שהם אנשים רבים. והם עשו חבילות חבילות מכל אשר היו לו מכל סחורותיו והונו ורכושו, ונשאו הכל כאשר לכל אל בית העני הנ"ל, ולא השאירו כלום בביתו כי אם דפנות הבית ריקם. וחרה לו מאד מאד, והקיץ וירא והנה חלום. ואף שראה שהוא חלום, וברוך השם, הכל אצלו, אף על פי כן היה לבו נוקפו מאד. וחרה לו הדבר מאד מאד על דבר החלום, ולא היה יכול לצאת מדעתו דבר החלום הנ"ל:

והעני הנ"ל עם זוגתו היה רגיל גם מקדם להשגיח עליהם ולתת להם מסת ידו, ועכשו, אחר החלום, נתן עליהם השגחה יותר מקדם, אך בכל עת שהיו באים לביתו, העני או אשתו, היו משתנים פניו, ונבהל מפניהם מחמת החלום שזכר. והם העני עם אשתו, היו רגילים לפרקים אצלו, והיו אצלו נכנסים ויוצאים:

פעת אחת באתה אצלו אשת העני הנ"ל, ונתן לה מה שנתן. ונשתנה צורתו ונבהל ונשתומם מאד. שאלה אותו העניה הנ"ל: אבקש מחילה מכבודכם. תגידו לי. מה זאת, שבכל עת אשר אנו באים אצלכם, משתנים פניכם מאד? ספר לה כל אותו הענין, שחלם לו כנ"ל, ומאותו היום לבו נוקפו מאד וכו' כנ"ל, השיבה לו: האם היה החלום באותו הלילה פלונית שאמרה לו? השיב לה: הן, ומה בזה? השיבה לו: באותו הלילה חלם לי גם כן שאני עשירה גדולה, ובאו אנשים לתוך ביתי ועשו פאקין פאקין ושאלתים: להיכן אתם נושאים? השיבו: אל אותו העני, הינו להבערגיר הנ"ל, שקראוהו עכשו עני. על כן מה אתה משגיח על חלום, הלא אף אני בחלומי? והוא נבהל ונשתומם עכשו יותר ויותר על ששמע עוד את חלומה, שהדבר נראה, שישאו עשירותו ורכושו אצל העני, ודלות של העני ישאו אצלו, ונבהל מאד מאד:

ויהי היום, ונסעה אשת הבערגיר עם עגלות צב לטיל, ולקחה עמה רעותיה, ולקחה גם אשת העני עמה, ונסעו על הטיול. והנה עבר איש חיל, אדון (שקורין יעדניראל), עם החיל שלו, ופנו אל הצד מן הדרך בשבילו. ועבר החיל, וירא שנוסעים נשים, וצוה שיוציאו אחת מן הנשים שנסעו לטיל, והלכו והוציאו את אשת העני, וחטפו אותה בתוך העגלת צב של היעדניראל ונסעו עמה, ובודאי אי אפשר להשיבה, כי נסע להלן. בפרט איש חיל, יעדניראל עם חילותיו. ולקחה ונסע עמה למדינה שלו, והיא היתה יראת שמים, ולא רצתה לשמע לו כלל, והיתה בוכה מאד, והיו מבקשים ומפתים אותה, והיא היתה יראת שמים ביותר. והם שבו לביתם מן הטיול, והנה נלקחה העניה הנ"ל. והיה העני מתאבל ובוכה ומתמרמר מאד מאד על אשתו תמיד:

פעם אחת עבר הבערגיר אצל בית העני. שמע שהוא בוכה ומתמרמר מאד מאד. נכנס ושאלו: מה אתה מתמרמר ובוכה כל כך? השיבו: וכי לא אבכה? ומה נשאר לי? יש שנשאר להם העשירות או בנים. אני אין לי כלום, וגם אשתי נלקחה ממני, ומה נשאר לי? ונכמר לבו של הבערגיר על העני הנ"ל, ונתעוררו רחמיו עליו מאד מאד מגדל המרירות שראה בו, והלך ועשה דבר מבהל, ובאמת היה שגעון, והלך ושאל באיזה מדינה דר היעדניראל הנ"ל. והלך ונסע לשם, ועשה דבר מבהל מאד והלך לבית היעדניראל, ושם עומדים (וואכין), והוא, מגדל הבהלה שלו מאד מאד נשתומם, והלך בבהלה גדולה, ולא השגיח כלל על הוואכין, וגם הוואכין נבהלו ונשתוממו מאד מחמת שראו פתאם בן אדם אצלם מבהל מאד, ונבהלו מאד. איפה בא זה לכאן? ומחמת הבהלה הניחוהו כל הוואכין, ועבר על כל הוואכין, עד שנכנס לבית היעדניראל, למקום שהייתה שוכבת שם, ובא והקיצה ואמר לה: בוא, וראתה אותו ונבהלה. ואמר לה: תכף בוא עמי, והלכה עמו, ועברו גם עתה על כל הוואכין, עד שיצאו:

ואזי תכף נבהל ונזכר מה שעשה דבר כזה, והבין שבודאי תכף יהיה נעשה רעש גדול, וכן הוה, שנעשה שם תכף רעש גדול אצל היעדניראל. והלך והטמין עצמו בתוך בור אחד שהיה עם מי גשמים עד שיעבר הרעש, ושהה שם עמה שני ימים בתוך הבור, וראתה האשה הנ"ל גדל המסירת נפש שהיה לו בשבילה והצרות שסובל בשבילה, ונשבעה בה', שכל המזל שיש לה, אפשר יש לה איזה מזל שיהיה לה איזה גדולה והצלחה, שיהיה כל הצלחה שלה לא נמנע מאתו, ואם ירצה לקח לעצמו כל הצלחה וגדולה שלה, והיא תשאר כמקדם, לא יומנע ממנו כלל. ואיך מוצאים שם עדות? ולקח אותו הבור לעדות. אחר שני ימים יצא עמה משם והלך להלן, והיה הולך ובא עמה להלן להלן, והבין שגם שם באותו המקום מחפשים אחריו. והלך עוד, והחביא עצמו עמה בתוך מקוה, ונזכרה שוב בגדל המסירות נפש והצרה שסובל בשבילה, ונשבעה עוד הפעם כנ"ל, ולקחה את המקוה לעדות. והיו שם גם כן בערך שני ימים, ויצאו והלכו להלן. וכן היה כמה פעמים, שהחביא עצמו עמה במקומות אחרים כיוצא באלו, דהינו בשבעה מקומות של מים, והם בור ומקוה, כנ"ל, ואגמים ומעין ונחלים ונהרות וימים, ובכל מקום ומקום שהיו נחבאים שם, נזכרה במסירות נפשו וצרתו בשבילה, ונשבעה לו, כנ"ל, ולקחה אותו המקום לעדות, כנ"ל, והלכו ובאו, והיו מחביאים עצמם בכל פעם במחבואות הנ"ל, עד שבאו על הים. כשבאו על הים, והוא היה סוחר גדול, והיה מכיר הדרכים על הים, וחתך עצמו לבוא למדינתו, עד שעבר ובא לביתו עם אשת העני הנ"ל, והשיבה להעני, והיה שמחה גדולה שם:

והבערגיר הנ"ל, בשכר שעשה דבר כזה וגם עמד בנסיון עמה, נפקד ונולד לו באותה שנה בן זכר. והיא גם היא, אשת העני הנ"ל, בשכר שעמדה בנסיון כזה עם היעדניראל וגם עמו זכתה גם כן וילדה נקבה, והיתה יפת תאר מאד מאד, שלא היה יפי של מין אדם כלל, כי בין בני אדם לא נמצא יפי כזה, והיו העולם אומרים: הלואי שתתגדל (כי חדוש נפלא כזה קשה שיתגדל), כי היה יפיה ותפארתה מופלג מאד מאד, שלא נראה כזאת בעולם כלל, והיו העולם באים ונכנסים לראותה, והיו משתוממים מאד על גדל יפיה המופלג מאד מאד, והיו נותנים לה מתנות מתנות מחמת חבה. והיו נותנים מתנות, עד שנתעשר העני. והבערגיר הנ"ל נפל בדעתו, שישתדך עם העני הנ"ל מגדל יפיה, שהיה חדוש כזה, ויאמר בלבו: אפשר על זה מראה החלום, שנושאין שלו להעני ומהעני נושאין אצלו, דהינו שישתדכו יחד ויתערבו יחד על ידי השדוך:

פעם אחת. באתה אשת העני אצלו, ואמר לה דעתו, שרצונו להשתדך עמה, ואפשר בזה יתקים החלום, כנ"ל. השיבה לו: גם אני חשבתי זאת בדעתי, אך לא היה לי העזה לדבר מזה, שאני אשתדך עמכם. אך אם אתם רוצים בודאי אני מוכן, ולא אמנע מכם, כי כבר נשבעתי, שכל טובי והצלחתי לא יומנע מכם:

והבן והבת הנ"ל למדו שניהם בחדר אחד לשונות וכיוצא כדרכם. והבת הנ"ל, היו הולכים ובאים לראותה מגדל החדוש, כנ"ל, ונתנו מתנות, עד שנתעשר העני, והיו באים שרים לראותה והוטבה בעיניהם מאד. והיה יפיה חדוש גדול ביניהם, כי לא היה יפי של אנושי כלל, ומגדל הפלגת יפיה בא על דעת השרים להשתדך עם העני הזה, ושר, שהיה לו בן, חשק להתחתן עמה, אך אין נאה להם להתחתן עם כזה, על כן הוכרחו לראות להשתדל לגדל את האיש הזה, והשתדלו שיעבד אצל הקיסר. ונעשה מתחלה פראפירטשיק ואחר כך למעלה למעלה, כי השתדלו להגביהו במהרה, עד שהלך מהר ממעלה למעלה, עד שנעשה יעדניראל והיו חפצים השרים להשתדך עמו. אך היו רבים קופצים על זה, כי כמה שרים באו על זה ועסקו בזה להגביהו, וגם כי לא היה אפשר לו להתחתן מחמת הבערגיר, שכבר היו מדברים להשתדך עמו:

והעני הזה, שנעשה יעדניראל, היה מצליח יותר ויותר, והיה שולח אותו הקיסר להמלחמה, והצליח מאד בכל פעם. ונשא אותו עוד יותר למעלה למעלה, והיה הולך ומצליח מאד, עד אשר נסתלק שם הקיסר, ונתיעצו כל בני המדינה לעשות אותו לקיסר, ונתקבצו כל השרים והסכימו כולם, שהוא יהיה קיסר. ונעשה קיסר (הינו העני הנ"ל נעשה קיסר), והיה לוחם מלחמות, והיה מצליח מאד. וכבש מדינות, והיה לוחם ומצליח וכובש והולך, עד ששאר המדינות נתיעצו למסר תחת ידו ברצון טוב, כי ראו הצלחתו הגדולה, שכל היפי של העולם וכל המזל של העולם אצלו, על כן נתקבצו כל המלכים והסכימו, שהוא יהיה קיסר על כל העולם, ונתנו לו כתב באותיות של זהב:

והקיסר הזה מאן עתה להשתדך עם הבערגיר, כי אין נאה לקיסר להשתדך עם בערגיר; ואשתו הקיסרית היא לא זזה מן הבערגיר כלל. וירא הקיסר, שאי אפשר לו לעשות שידוך אחר נגד הבערגיר הנ"ל, בפרט כי אשתו מחזקת עמו מאד מאד, על כן חשב מחשבות על הבערגיר הנ"ל, ובתחלה ראה לחסרו, והשתדל בתחבולות, כאלו אין הדבר ממנו לגרם לו הפסד, והקיסר בודאי יכול לעשות כזאת. והיו מפסידים ומחסרים אותו, עד שנתדלדל ונעשה עני גמור, והיא, הקיסרית היתה מחזקת עמו תמיד. אחר כך ראה הקיסר שכל זמן שזה הבן קים, הינו בן הבערגיר הנ"ל, אי אפשר לו לעשות שידוך אחר, והשתדל להעביר את אותו הבחור של הבערגיר. וחשב מחשבות להעבירו, וגלגל עליו עלילות, והושיב עליו שופטים, והשופטים הבינו, שרצון הקיסר להעבירו מן העולם, ושפטו להניחו בשק ולהשליכו לים:

והקיסרית, היה לבה דוה מאד על זה, אך גם הקיסרית, אי אפשר לה לעשות כנגד הקיסר. מה עשתה. הלכה אל הממונים שהיו ממונים להשליכו לים, ובאתה אצלם, ונפלה לפני רגלם, והתחננה מהם מאד, שיעשו למענה להניחו, כי למה הוא חיב מיתה? ובקשה מהם מאד, שיקחו שבוי אחר מחויב מיתה להשליכו לים ויניחו אותו הבחור הנ"ל. ופעלה בקשתה אצלם, ונשבעו לה שיניחוהו. וכן עשו, ולקחו איש אחר והשליכוהו לים, ואותו הניחו, ואמרו לו: לך לך, והלך לו. והבחור הזה כבר היה בר דעת, והלך לו:

וקדם לזה הלכה הקסרית הנ"ל וקראה לבתה הנ"ל ואמרה לה: בתי, תדעי שזה הבן של הבערגיר הוא החתן שלך. וספרה לה כל אותו המעשה שעבר עליה, כנ"ל, ואיך הבערגיר מסר נפשו בשבילי (כנ"ל), והיה עמי בשבעה מקומות הנ"ל ונשבעתי לו בה', שכל טובי לא יומנע ממנו ולקחתי אותן השבעה מקומות לעדות, שהם: בור ומקוה וכו', כנ"ל. בכן עתה, הנה אתה היא כל טובתי ומזלי והצלחתי, ובודאי אתה שלו, ובנו הנ"ל הוא החתן שלך. ואביך מחמת גסותו רוצה להרגו חנם. וכבר השתדלתי להצילו ופעלתי שיניחוהו, כנ"ל, על כן תדעי, שהוא החתן שלך (הינו בן הבערגיר הנ"ל), ואל תתרצי עם אחר בעולם כלל:

ונתקבלו דברי אמה בעיניה, כי גם היא היתה יראת שמים, והשיבה, שבודאי תקים כך. והלכה הבת הזאת ושלחה כתב אל בן הבערגיר הנ"ל, אל התפיסה שהיא מחזקת עצמה בו, והוא החתן שלה. ושלחה לו כמו חתיכת לאנד קארט, וצירה בו כל המקומות שהחביאה אמה עם אביו, כנ"ל, שהם השבעה עדות: בור ומקוה וכו', כנ"ל, שצירה בו כמו בור ומקוה וכו'. והזהירה אותו מאד מאד, שישמר הכתב הזאת מאד מאד, וחתמה עצמה למטה:

אחר כך היה כנ"ל, שלקחו הממונים איש אחר, ואותו הניחו, והלך לו. וילך ויעבר, עד שבא אל הים, וישב בספינה ועבר בים. ובא רוח סערה גדולה ונשא הספינה אל ספר אחד, שהיה שם מדבר. ומגדל הסערה, (שקורין אומפיט), נשברה הספינה, אך האנשים שבה נצלו ויצאו על היבשה:

ושם היה מדבר, וילכו לנפשם כל אחד ואחד לבקש לו אכל לנפשו, כי באותו המקום לא היו רגילים הספינות לבוא לשם, כי היה מדבר, ועל כן לא היו מצפים שם על איזה ספינה לשוב למקומם. והלכו שם במדבר לבקש אכל, ונתפזרו הנה והנה כל אחד ואחד:

והלך הבחור הנ"ל במדבר, והיה הולך והולך, עד שנתרחק מן הספר; ורצה לשוב, ולא יכול; וכל מה שרצה לשוב, נתרחק יותר ויותר, עד שראה שאי אפשר לו לשוב, וילך באשר ילך. והלך שם במדבר, והיה בידו קשת שהיה מציל עצמו נגד החיות רעות שבמדבר, ומצא שם איזה דברים לאכל. והיה הולך והולך, עד אשר יצא מן המדבר ובא אל מקום (ישוב), שהיה שם מקום פנוי, והיה שם מים ואילנות סביב סביב של פרות, והיה אוכל מן הפרות ושתה מן המים:

ונתישב בדעתו לישב שם מספר ימי חייו, כי בלא זה קשה לו לשוב אל הישוב, ומי יודע אם יגיע עוד למקום כזה, אם יניח המקום הזה וילך לו?! על כן היה בדעתו לישב שם ולחיות שם ימי חייו, מאחר שטוב לו שם, שהיה לו הפרות לאכל והמים לשתות. ולפעמים היה יוצא ורובה בקשתו ארנבת או צבי, והיה לו בשר לאכל. גם היה צד לעצמו דגים, כי היה שם דגים טובים מאד בתוך המים, וייטב בעיניו לבלות שם ימי חייו:

והקיסר הנ"ל, אחר שנעשה המשפט בבן הבערגיר הנ"ל ועתה נפטר ממנו, (כי הקיסר סבר, שכבר נתקים בו המשפט באמת בבן הבערגיר הנ"ל, ושוב איננו בעולם) כעת יוכל להשתדך עם בתו הנ"ל, והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא. ועשה לה חצר כראוי, וישבה שם. ולקחה לעצמה בנות שרים להיות לה לרעותיה, וישבה שם. והיתה מנגנת בכלי שיר וכיוצא כדרכם, וכל מה שהיו מדברים לה שידוכים, היתה משיבה, שאין רצונה בדברים, דהינו לדבר השדוך, רק שיבוא המשודך בעצמו. והיא היתה בקיאה מאד בחכמת השיר, ועשתה באמנות מקום שיבוא המשודך על אותו המקום ויעמד כנגדה, וידבר דברי שיר, הינו שיר של חשק, כדרך שמדבר החשוק לחשוקתו דברי חבה:

והיו באים מלכים להשתדך, ועלו על אותו המקום, והיו מדברים כל אחד ואחד שיר שלו. ולקצתם שלחה תשובה על ידי רעותיה גם כן בדרך שיר וחבה, ולקצת, שנראו לה יותר, השיבה בעצמה והרימה קולה בשיר והשיבה לו גם כן דברי חבה, ולקצת, שנראו לה עוד יותר, היתה מראה עצמה פנים אל פנים, והיתה מראה את פניה, והשיבה לו דברי שיר וחבה, ולכולם סימה בסוף. אבל לא עברו עליך המימות ולא היה מי שמבין כונתה. וכשהיתה מראה פניה, היו נופלים מגדל יפיה, והיו קצת נשארים חלשות, וקצת נשתגעו מחמת חולת אהבה, מגדל יפיה שהיה מופלג מאד מאד, ואף על פי כן, אף על פי שנשתגעו ונשארו חלשות, עם כל זאת היו באים מלכים להשתדך עמה, ולכולם השיבה כנ"ל:

והבן הנ"ל (הינו בן הבערגיר הנ"ל) ישב שם באותו מקום הנ"ל ועשה לעצמו שם מקום לישב בו, והיה יושב שם. וגם הוא היה יכול לנגן ויודע חכמת השיר, והיה בוחר לו עצים, שראויים לעשות מהם כלי שיר, ועשה לעצמו כלי שיר. ומהגידין של החיות עשה לו נימין, (שקורין סטריניס), והיה מנגן ומשורר לעצמו. והיה לוקח הכתב שהיה לו, ששלחה לו הבת הקיסר הנ"ל, והיה משורר ומנגן ונזכר כל המארעות שהיו לו, ואיך אביו היה בערגיר וכו', ועתה נשלך לכאן. והלך ולקח הכתב הנ"ל ועשה לו סימן באילן אחד, ועשה שם מקום, וטמן שם הכתב הנ"ל, וישב שם איזה זמן:

פעם אחד היה רוח סערה גדולה ושבר כל האילנות, שהיו עומדים שם, ולא היה יכול להכיר האילן, שטמן שם הכתב, כי בעוד שהיו עומדים, היה לו סימן להכיר, ועכשו שנפלו, נתערב האילן בין האילנות, שהיו שם הרבה מאד, ולא היה יכול להכיר האילן; וזה אי אפשר לבקע כל האילנות לחפש הכתב, כי היו רבים מאד. והיה בוכה ומצטער על זה מאד מאד, וראה, שאם ישב כאן, בודאי ישתגע מגדל הצער, שהיה קשה עליו מאד. ונתישב, שמוכרח לילך להלן, ויעבר עליו מה, כי בלא זאת הוא מסוכן מאד מגדל הצער, כנ"ל. ולקח לו בשר ופרות בתוך שקו, וילך באשר ילך. ועשה לעצמו סימנים באותו המקום שיצא משם:

והיה הולך, עד שבא אל ישוב. ושאל: איזה מדינה היא זאת? השיבו לו. ושאל אם נשמע כאן מאותו הקיסר הנ"ל; השיבו לו: הן. ושאל אם נשמע כאן מבתו היפת תאר; השיבו לו: הן, אך שאי אפשר להשתדך עמה כנ"ל. ונתישב בדעתו: מאחר שאי אפשר לו לבוא לשם, והלך אל המלך של אותו המדינה וספר לו כל לבו, ושהוא החתן שלה, ובשבילו אינה רוצה להשתדך עם אחר. ומאחר שאי אפשר לו לבוא לשם, בכן הוא מוסר לו כל הסימנים שבידו, דהינו השבעה מימות הנ"ל, ושאותו המלך ילך לשם וישתדך עמה, ולו יתן מעות בעד זה. והכיר המלך, שדבריו כנים, כי אי אפשר לבדות זאת מן הלב, והוטב הדבר בעיניו:

אך נתישב: אם יביא אותה לכאן, ואותו הבחור יהיה פה אין הדבר טוב לפניו, ולהרגו קשה בעיניו, כי מדוע יהרג על הטובה שעשה לו?! בכן נתישב לשלחו למרחוק מאתים פרסאות, וחרה הדבר מאד בעיני הבן הנ"ל על אשר הוא משלחו בעד טובה כזו שעשה לו, והלך שם אל מלך אחר גם כן, וספר לו גם כן כנ"ל, ומסר לו כל הסימנים, ולהשני הוסיף סימן יותר, וצוה עליו וזרזו, שיסע תכף, אולי יוכל להקדים את חברו, וגם אפלו אם לא יקדימו, יש לו סימן יותר מחברו:

והשני נתישב גם כן כנ"ל כמו הראשון, ושלח גם כן את אותו הבן למרחוק מאתים פרסאות. וחרה לו גם כן מאד, וילך אל השלישי, ולהשלישי מסר עוד סימנים מובהקים ביותר:

וילך ויסע תכף המלך הראשון הנ"ל ובא לשם, למקום בת הקיסר הנ"ל, ועשה לו שיר, ונעץ בתוך השיר על פי החכמה זו כל אותן המקומות, דהינו השבעה עדים הנ"ל, אך על פי השיר נזדמן לו, שלא סדרם כסדר את המקומות הנ"ל, כי כן הגיע לו על פי חכמת השיר. ובא לשם על המקום הנ"ל, והגיד השיר. כשמע בת הקיסר המקומות הנ"ל, נפלא בעיניה, ונראה לה שמוכרח שזהו בן גילה, רק היה קשה בעיניה על שלא סדרם כסדר, אך אף על פי כן חשבה בדעתה, אולי מחמת חכמת משקל השיר בא לו זה הסדר, ונסכם בלבה, שזה הוא, וכתבה לו, שהיא משודכת לו, ונעשה שמחה ורעש, שנמצא לה בן גילה, והכינו על החתונה:

בתוך כך בא השני והיה רץ גם כן לשם. ואמרו לו, שכבר היא משודכת, ולא השגיח על זה ואמר שאף על פי כן יש לו דבר שיגיד לה שבודאי יפעל. ובא והגיד שירו וסדר כל המקומות הנ"ל כסדר, וגם נתן עוד סימן יותר. ושאלה אותו, מאין יודע הראשון. ולהגיד האמת לא טוב לפניו, ואמר שאינו יודע. ונפלא בעיניה מאד, ועמדה משתומם, כי גם הראשון ספר המקומות ומאין יתודע לאדם סימנים הללו? אך אף על פי כן נראה בעיניה, שזה השני הוא בן גילה, מאחר שראתה בו, שספר כסדר וכו', כנ"ל, והראשון, אפשר על פי חכמת השיר בא לו זאת, שהזכיר אלו המקומות, אך נשארה עומדת:

והבחור הנ"ל, כששלחו השני, חרה לו גם כן, והלך אל השלישי וספר לו גם כן כנ"ל, ומסר לו עוד יותר סימנים מובהקים ביותר. ולפני השלישי ספר כל לבו באשר שהיה לו כתב, שהיה מצויר בו המקומות כנ"ל, בכן יציר לעצמו גם כן על ניר כל אותן המקומות ויביא אליה. והשלישי נתישב גם כן כנ"ל, שאין טוב לפניו, שיביא אותה לכאן, וזה הבחור יהיה כאן ושלח גם כן את הבחור עוד למרחוק יותר מאתים פרסאות:

וזה המלך השלישי רץ גם כן לשם (דהינו לקח את היפת תאר) ובא לשם, והגידו לו, שכבר יש כאן שני הנ"ל, והשיב: אף על פי כן, כי יש לו דבר, שבודאי יפעל. והעולם לא היו יודעים כלל מפני מה היא נתרצה לאלו יותר מאחרים. ובא גם השלישי והגיד שירו בסימנים מובהקים יותר, והראה הכתב עם ציור המקומות ונבהלה מאד, אך לא יכלה לעשות דבר מחמת שגם הראשון נראה שזהו ואחר כך השני, על כן אמרה, שלא תאמין, עד שיביאו לה כתב ידה בעצמו:

אחר כך נתישב בדעתו הבחור הנ"ל: עד מתי יהיו משלחין אותו בכל פעם להלן יותר? על כן ישב עצמו, שהוא בעצמו יניח עצמו לילך לשם, אולי יפעל הוא. והיה הולך וסובב, עד שבא לשם ואמר, שהוא יש לו דבר וכו'. ובא והגיד שירו ונתן עוד יותר ויותר סימנים מובהקים, והזכיר אותה, שלמד עמה בחדר אחד וכיוצא בזה, וספר לה הכל שהוא שלח המלכים הנ"ל ושטמן הכתב באילן וכל מה שעבר עליו אבל היא לא השגיחה כלל על זה. (ובודאי גם הראשונים המלכים הנ"ל אמרו איזה טעמים על מה שאין בידם הכתב) ולהכיר אותו בודאי אי אפשר, כי כבר עבר זמן רב, ולא רצתה להשגיח עוד על סימנים כלל, עד שיביאו לה הכתב, כי גם על הראשון סברה שזהו בודאי וכן על השני וכו', על כן לא רצתה וכו', כנ"ל:

ונתישב הבחור, שכאן אי אפשר לעשות שהיות כלל, ונתישב לשוב ולחזר למקומו, אל המדבר שהיה בו, ושם יבלה ימי חייו. והיה הולך וסובב להגיע למדבר הנ"ל, והגיע לשם, אל המדבר הנ"ל. בתוך כל הנ"ל עברו בין כך ובין כך כמה שנים, ונסכם אצל הבחור הנ"ל שישב שם במדבר, ויבלה שם ימי חייו כפי מה שערך בדעתו חיות האדם בעולם הזה נחקר בדעתו, שטוב לבלות כאן מספר ימיו, וישב שם ואכל וכו' כנ"ל:

ועל הים היה רוצח. והרוצח שמע, שנמצא יפת תאר כזו בעולם, וחשב לתפסה, אף שהוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס, אך חשק לתפסה כדי למכרה לאיזה מלך ויקח בעדה הון רב, והתחיל להשתדל בזה. והרוצח הוא מופקר, והפקיר עצמו: אם יפעל יפעל, ואם לאו לאו; ומה יפסיד? כי הוא מופקר כדרך הרוצח. והלך הרוצח וקנה סחורות רבות מאד מאד רבוי מופלג מאד. גם עשה צפרים של זהב, והיו נעשים באמנות, שנדמה, שהם חיים ממש (נאטירליך). גם עשה שבלים של זהב, והיו הצפרים עומדים על השבלים, וזה היה בעצמו נדמה לחדוש, שהצפרים עומדים על שבלים, ואין השבלים נשברים, כי היו צפרים גדולים (על כן היה חדוש). גם עשה בתחבולות שנדמה, שהם מנגנים, ואחת היתה מכה ומקשקשת בלשונה, (שקורין גיקנאקט), ואחת היתה מצלצלת בפיה, (שקורין גישוישטשיט), ואחת היתה מזמרת והכל היה בתחבולות, שהיו בני אדם עומדים שם בתוך חדר, שהיה על הספינה מאחורי הצפרים, ועשו כל הנ"ל אותן הבני אדם, ונדמה, שהצפרים בעצמן מנגנים, כי היו עשויים עם דראטין באמנות, עד שנדמה, שהם בעצמן עושין כל הנ"ל:

ונסע הרוצח עם כל הנ"ל למדינה, שהייתה שם בת הקיסר הנ"ל. ובא אל העיר, שהייתה שם, ועמד עם ספינתו בים, ושלשל האנקירש ועכבה (שקורין גיאנקירט), ודמה עצמו לסוחר גדול, והיו נכנסים ובאים שם לקנות אצלו סחורות רבות יקרות. ועמד שם איזה זמן רבע שנה ויותר והיו נושאים ממנו סחורות יפות שקנו אצלו. וחשקה גם בת הקיסר לקנות סחורה ממנו, ושלחה אליו, שישא סחורה אצלה, ושלח לה, שאינו צריך לזה לשאת סחורה לבית הקונה אף על פי שהיא בת הקיסר, ומי שצריך סחורה, יבוא אצלו, ולסוחר אין מי שיכריח אותו על זה:

וישבה עצמה בת הקיסר, שתלך אצלו. ודרכה היה, כשהלכה בשוק, היתה תולה מכסה על פניה כדי שלא יסתכלו בה, כי יוכלו בני אדם לפל וכו' מחמת יפיה, כנ"ל, על כן היתה מכסה פניה, כנ"ל. והלכה בת הקיסר וכסתה את פניה ולקחה גם רעותיה עמה וחיל, (שקורין וואך), הלך אחריה. ובאתה אל הסוחר הנ"ל (הינו הרוצח, שנדמה לסוחר) וקנתה שם סחורות אצלו, והלכה לה. ואמר לה הסוחר. אם תבוא עוד הפעם, אראה לך עוד דברים יפים מזה, שהם נפלאים מאד; ושבה לביתה. שוב פעם אחרת באתה וקנתה והלכה לה. ועמד שם (הרוצח הזה) איזה זמן; בתוך כך נעשית (הבת קיסר הנ"ל) רגילה אצלו, נכנסת ויוצאת:

פעם אחת באתה אצלו, והלך ופתח לה החדר, שהיו עומדים שם הצפרים של זהב וכו', וראתה, שהוא חדוש נפלא. ורצו גם האחרים, הינו החיל לכנס, ואמר: לאו לאו! זה איני מראה לשום אדם, רק אליך שאת בת הקיסר, אבל לאחרים איני רוצה כלל. ונכנסה היא בעצמה. והלך גם הוא אל החדר ונעל הדלת, ועשה כפשוטו, שלקח שק והניחה בעל כרחה בתוך השק, ופשט ממנה מלבושיה והלבישם את מאטראס אחד וכסה פניו ודחפו לחוץ ואמר לו: לך! והמאטראס הזה הוא אינו יודע כלל מה נעשה עמו, ותכף שיצא לחוץ ופניו מכוסה, והחיל לא ידעו, והתחילו לילך עמו מיד, כמדומה להם שזאת היא הבת הקיסר. והוא (הינו המאטראס) הולך עם החיל שהוליכוהו, ולא ידע היכן הוא כלל, עד שבא לשם, לחדר שהייתה הבת קיסר יושבת שם, וגלו פניו וראו שהוא מאטראס. ונעשה רעש גדול (ואת המאטראס טפחו על פניו היטב היטב ודחפוהו, כי הוא אינו חיב, כי לא ידע כלל):

והרוצח לקח את הבת הקיסר וידע, שבודאי ירדפו אחריו. והלך מן הספינה וטמן עצמו עמה בבור שהיה בו מי גשמים, עד שיעבר הרעש, ואת המאטראסין של הספינה צוה, שתכף ומיד יחתכו האנקירס ויברחו מיד, כי בודאי ירדפו אחריהם, ובודאי לא יהיו רובים אל הספינה מחמת הבת קיסר, שהם סבורים, שהיא שם בספינה, רק שירדפו אתכם, ועל כן תברחו מיד. ואם ישיגו אתכם ישיגו, מה בזה? כדרך הרוצחים, שאינם משגיחין על עצמן כלל. וכן היה, שנעשה רעש, ורדפו תכף אחריהם, אך לא מצאוה שם:

והרוצח החביא עצמו עמה בבור של מי גשמים, והיו מונחים שם. והיה מפחיד אותה, שלא תצעק, שלא ישמעו בני אדם, והיה אומר לה: אני מסרתי נפשי בשבילך כדי לתפסך, ואם אפסיד אותך, אין חיי נחשבים אצלי כלום מאחר שכבר את בידי, אם אחזר ואפסיד אותך ותומנעי ממני, אין חיי נחשבים אצלי מאומה כלל, על כן תכף שתתני צעקה, אחנק אותך מיד, ויעבר עלי מה, כי איני שוה בעיני כלום. ותירא לנפשה מפניו (הינו הבת קיסר היתה יראה לצעק מפני אימת הרוצח). אחר כך יצא משם עמה והוליך אותה בעיר, והיו הולכים והולכים, ובאו למקום אחר, והבין, שגם שם מחפשים, והחביא עצמו עמה עוד במקוה, וכן יצא משם, והלך והחביא עמה עוד במקום אחר, עד שהיה מחביא עצמו עמה בכל השבעה מקומות, שהחביא הבערגיר עם אמה, כנ"ל, שהם השבעה עדים הנ"ל (הינו שבעה מיני מים, שהם בור ומקוה ומעין וכו' כנ"ל) עד אשר בא אל הים. וחפש שם למצוא על כל פנים ספינה קטנה של צידי דגים כדי לעבר עמה, ומצא ספינה, ולקח את בת הקיסר. והוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס כנ"ל, אך היה רוצה למכרה לאיזה מלך, והיה מתירא פן יתפסו אותה ממנו. והלך והלביש אותה בבגדי מאטראס, ונדמית לזכר. ועבר עמו בים. (מכאן ולהלאה נדבר על הבת קיסר בלשון זכר, כי בלשון זה ספר רבנו, זכרונו לברכה, מחמת שהרוצח הלביש אותה כמו זכר). ובא רוח סערה ונשא הספינה אל הספר ושבר את הספינה, ובאו אל אותו הספר שהיה מדבר הנ"ל, שהיה שם הבחור הנ"ל:

בבואם לשם, והגזלן היה בקי בדרכים כדרכם וידע, שכאן הוא מקום מדבר, שאין מגיעים הספינות לכאן, על כן לא היה מתירא כאן משום אדם, והניחה והלכו (הינו הרוצח ובת הקיסר) זה לכאן וזה לכאן לבקש להם אכל, ונתרחק מן הגזלן, והגזלן הלך בדרכו וראה, והנה אינה אצלו. והתחיל לצעק אליה, והיא ישבה עצמה, ולא השיבה לו. (כי אמרה) מאחר שסופי יהיה, שימכר אותי למה לי להשיב לו? ואם יחזר ויגיע אצלי, אשיב לו, שלא שמעתי, בפרט כי אין רצונו להרגני, כי הוא צריך למכר אותי; ולא השיבה אותו, והלכה להלן. והוא, הגזלן, מחפש אנה ואנה, ולא מצאה, והלך להלן, ולא מצאה, ומן הסתם אכלוהו חיות רעות:

והיא הלכה להלן להלן, והיתה מוצאת לה איזה אכל. והלכה, עד שהגיעה אל המקום, שהיה יושב שם הבחור הנ"ל. וכבר נתגדלה בשערות וגם היתה לבושה כמו זכר בבגדי מאטראס, כנ"ל, ולא הכירו זה את זה. ותכף בבואה בא לו שמחה שבא עוד אדם. ושאל אותו: מאין באת לכאן? השיבה: הייתי עם איזה סוחר בים וכו'. שאלה אותו: מאין באת אתה לכאן? השיב לה: גם כן על ידי איזה סוחר וכו'. וישבו שם שניהם. (אין הלשון מדוקדק, כי פעם היא נקראת בלשון זכר, ופעם בלשון נקבה):

ואחר שנלקחה בת הקיסר מן הקיסר, כנ"ל, היתה הקיסרית מקוננת ומכה ראשה בכתל על אבדת בתה, והיתה מצערת בדברים מאד את הקיסר, שעל ידי גסותו אבד את הבחור הנ"ל, ועתה אבד בתם (ואמרה): הלא היא היתה כל המזל והצלחה שלנו, ואבדנו אותה ומה יש לי עוד היום? והיתה מצערת אותו מאד. ובודאי גם אליו בעצמו היה צר מאד על אבידת בתו, ועוד היתה הקיסרית מצערת ומכעסת אותו מאד, ונעשו קטטות וכעסים ביניהם. והיתה מדברת לו דברים רעים, עד שהכעיסה אותו מאד, עד אשר אמר לשלחה. והושיב דינים, ופסקו לשלחה, ושלחוה, (שקורין פאר שיקט):

אחר כך היה הקיסר שולח למלחמה, ולא היה מצליח, והיה תולה הדבר באיזה יעדניראל, שבשביל שעשית כך על ידי זה אבדת המלחמה. ושלח אותו. אחר כך שלח עוד למלחמה, ולא הצליח. ושלח עוד יעדניראלין (הינו פר שיקט), וכן שלח כמה יעדניראלין. וראו בני המדינה, שעושה דברים זרים: בתחלה שלח הקיסרית, אחר כך יעדניראלין, וישבו עצמן: אפשר להפך: לשלח אחר הקיסרית, ואותו ישלחו, והקיסרית תנהג המדינה. וכן עשו. ושלחו את הקיסר, והשיבו את הקיסרית, והיא נהגה המדינה:

והקיסרית שלחה תכף להחזיר את הברגיר עם אשתו הבערגירין והכניסה אותו בפלטין שלה. והקיסר, כשהיה נשלח, עמד ובקש מהמוליכים אותו שיניחוהו, כי אף על פי כן הייתי קיסר שלכם, ובודאי עשיתי לכם טובות, עתה חנוני נא בזאת והניחו אותי לילך, כי בודאי לא אשוב אל המדינה עוד, ואין לכם להתירא. הניחו לי ואלך ואהיה על כל פנים חפשי ימי חיי שיש לי לחיות. והניחו אותו. והיה הולך והולך. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, והיה הולך והולך הקיסר ובא על הים. ונשא גם כן הרוח את הספינה ובא גם כן אל המדבר הנ"ל, עד שבא אל המקום שיושבים שם אלו השנים הנ"ל (הינו הבחור בן הבערגיר ובתו היפת תאר, שלבושה בבגדי זכר, כנ"ל). ולא הכירו זה את זה, כי כבר נתגדל הקיסר בשערות וכבר עברו כמה שנים. וכן הם גם כן כבר נתגדלו בשערות, כנ"ל. ושאלו אותו: מאין באת לכאן? והשיב להם: על ידי סוחר וכו', וכן הם השיבו לו וכו'. וישבו שם אלו הנ"ל יחד, והיו אוכלים ושותים, כנ"ל. והיו מנגנים בכלי שיר, כי כולם היו יכולים לנגן, כי זה קיסר, וכן הם יכלו גם כן לנגן, כנ"ל:

והוא, הבחור הנ"ל, היה הבריה ביניהם, כי כבר היה שם מכבר. והיה מביא להם בשר ואכלו והיו שורפים שם עצים, שהיו יקרים מן זהב בישוב, והיה אותו הבחור הנ"ל מוכיח להם (לשון הוכחה וברור דברים), שכאן טוב לבלות ימי חייהם כפי הטוב שיש לבני אדם בעולם בישוב, טוב לפניהם לישב כאן לבלות כאן ימי חייהם. שאלו אותו:

מה טוב היה לך, שאתה אומר, שכאן טוב יותר לפניך? השיב להם וספר לפניהם מה שעבר עליו שהיה בן בערגיר וכו', עד שבא לכאן, ומה היה לו בזה שהוא בן בערגיר, שהיה לו כל טוב, גם כאן יש לו כל טוב. והוכיח להם, שטוב לבלות כאן ימי חייהם:

שאלו הקיסר הזה הנ"ל: השמעת מאותו הקיסר? השיב לו ששמע. שאל אותו על היפת תאר, אם שמע ממנה. השיב לו גם כן: הן. והתחיל הבחור להתרגז ואמר: זה הרוצח! (הינו אותו הקיסר הנ"ל שדברו ממנו, כי הוא לא ידע, שזה שמדבר עמו הוא הוא הקיסר בעצמו. והיה הבחור אומר בכעס כחורק בשניו עליו ואמר בכעס זה הרוצח). ושאלו (הינו זה הקיסר, שנדמה לאיש אחר, שאל להבחור): מפני מה הוא רוצח? השיב לו: בשביל אכזריות שלו וגסותו באתי לכאן. שאלו: ואיך? וישב עצמו הבחור, שבכאן אין לו ממי להתירא, והגיד לו וספר לו כל אותו המארע שעבר עליו. (נראין הדברים, שבתחלה לא ספר לו גוף המעשה, רק שהיה בן בערגיר) שאלו: אם היה זה הקיסר בא לידך היית נוקם בו עכשו? השיב לו: לאו. (כי הוא היה רחמן) אדרבא! הייתי מפרנסו כמו שאני מפרנס אותך:

שוב התחיל הקיסר להתאנח ולגנח: כמה שיבה רעה ומרה להקיסר הזה, כי שמע, שהיפת תאר שלו נאבדה, והוא נשלח! ויאמר, עוד אותו הבחור: בשביל אכזריותו וגדלות שלו אבד את עצמו ואת בתו, ואני נשלכתי לכאן; הכל על ידו! שאלו עוד (הינו הקיסר להבחור): אם היה בא לידך היית נוקם בו? השיב לו: לאו! אדרבא! הייתי מפרנסו ממש כמו שאני מפרנס אותך. ויתודע הקיסר אליו והודיעו, שהוא בעצמו הוא הקיסר הנ"ל, ומה שעבר עליו וכו'. ונפל עליו (הבחור הנ"ל) וחבקו ונשקו. והיא (הינו היפת תאר, שהייתה גם כן שם, רק שהייתה נדמית לזכר) שמעה כל זאת, מה שאלו מדברים זה לזה:

והבחור הנ"ל היה דרכו לילך בכל יום ועשה לו סימן בשלשה אילנות, כי היה שם אלפי אלפים אילנות, ובקש שם הכתב הנ"ל (הינו בשלשה אילנות מהם) ועשה בהם סימן כדי שלמחר לא יצטרך לבדק ולחפש באלו השלשה אילנות. כולי האי ואולי ימצא אותו הכתב הנ"ל. וכשהיה חוזר משם, היה בא עם עינים בכויות מחמת שהיה בוכה, כשבקש ולא מצא. שאלו אותו: מה אתה מבקש באלו האילנות, כנ"ל, ואחר כך אתה חוזר ועיניך בכויות? השיב להם וספר להם כל אותו המעשה, שבת הקיסר שלחה לו כתב וכו', וטמן אותו באלו אילנות, ובא רוח סערה וכו', כנ"ל, ועתה הוא מבקש אולי ימצא. אמרו לו: למחר, כשתלך לבקש, נלך גם כן עמך, אולי נמצא אנחנו אותו הכתב. וכן היה, והלכו הם עמו גם כן, ומצאה הבת קיסר את אותו הכתב באילן, ופתחה אותו וראתה, שהוא כתב ידה ממש:

חשבה בדעתה: אם תגיד לו תכף שהיא היא, כשתחזר ותפשט אלו המלבושים ותחזר ליפיה ותהיה שוב יפת תאר כמקדם יוכל לפל ולגוע, והיא רוצה שיהיה בכשרות כדת. והלכה והחזירה לו הכתב, ואמרה לו, שמצאה הכתב. ותכף נפל חלשות. והחיו והבריאו אותו, והיה ביניהם שמחה גדולה:

אחר כך אמר אותו הבחור: למה לי הכתב? היכן אמצאה? כי בהכרח היא עכשו אצל איזה מלך, ולמה לי זאת? אבלה כאן ימי חיי! והשיב לה הכתב ואמר לה: הא לך הכתב ותלך ותשאנה (כי היא נדמית לזכר, כנ"ל) ורצתה לילך. ובקשה ממנו, שילך עמה גם כן, כי הוא בודאי יקח אותה, והיה הטוב ההוא, אשר יהיה לי, אתן לך חלק גם כן (הינו שהבת קיסר, שנדמית לזכר, אמרה אל הבחור, שלא ידע שהיא בעצמה היא היפת תאר הנ"ל, שילך עמו גם כן, והוא בודאי יקח את היפת תאר וייטב עם הבחור גם כן). והבחור ראה, שהוא איש חכם (הינו הבת קיסר, שאנו מדברים עליה בלשון זכר כנ"ל), ובודאי ישיג ויקח אותה, ונתרצה לילך עמו והקיסר הנ"ל היה נשאר לבדו, כי הוא היה ירא לשוב אל המדינה, ובקשה ממנו שילך גם כן, כי מאחר שהוא ישוב ויקח היפת תאר, אין לו אימה עוד (כי יוחזר המזל) ויוכל להשיבו גם כן:

והלכו אלו השלשה יחד, ושכרו להם ספינה. ובאו אל המדינה, שיושבת שם הקיסרית, ובאו אל אותו העיר, שהיא יושבת שם, והעמידו הספינה, וישבה עצמה (בת הקיסר):

אם תודיע תכף לאמה, שבאתה תוכל לגוע. ושלחה אצלה באשר שנמצא איש, שיודע ידיעה מבתה. אחר כך הלכה בעצמה וספרה להקיסרית כל מה שעבר על בתה, וספרה לה כל המעשה, ולבסוף אמרה לה: והיא גם כן בכאן. אחר כך אמרה לה האמת: אני אני היא, והודיעה לה, שגם החתן שלה, בן הבערגיר, הוא גם כן בכאן, אך אמרה לה, שאינה רוצה באפן אחר, רק שישיבו את אביה הקיסר למקומו, ואמה לא היתה מרוצית לזה כלל, כי חרה לה עליו מאד על שבשבילו היה כל הנ"ל, אך אף על פי כן הוכרחה למלאות רצון בתה. ורצו להשיבו ויבקשו והנה אין הקיסר נמצא כלל. והגידה לה בתה, שגם הוא בכאן, והיתה החתונה. והשמחה

מעשה יא

לחץ כאן >> »

מעשה במלך אחד, שהייתה שפחה אחת בביתו, שהייתה משמשת את המלכה. (ומסתמא מבשלת אינה רשאה לכנס אל המלך, אך היתה איזה שפחה משרתת קטנה במעלה). והגיע זמן לדתה של המלכה, וגם השפחה הנ"ל הגיע זמן לדתה באותו העת. והלכה המילדת והחליפה הולדות למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפל דבר. והחליפה הולדות, והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה:

ואחר כך התחילו אלו הבנים להתגדל. ובן המלך (הינו זה שנתגדל אצל המלך, כי היו סוברים, שהוא בן המלך) היו מגדלים אותו ממעלה למעלה, עד שהיה הולך וגדול והיה בריה גדולה, וגם אותו בן השפחה (הינו בן המלך באמת, אך נתגדל אצל השפחה, כנ"ל) נתגדל בביתו, ושניהם היו לומדים יחד בחדר אחד. וזה הבן מלך האמתי, שנקרא בן השפחה, היה טבעו נמשך לנמוס המלכות, אך שהיה נתגדל בבית העבד, ולהפך: בן השפחה, שנקרא בן המלך, היה טבעו נמשך לנמוס אחר שלא כנמוס המלך, אך שהיה נתגדל בבית המלך והיה מוכרח להתנהג בנמוס המלכות, שהיו מגדלים אותו בנמוס זה:

והמילדת הנ"ל, מחמת שנשים דעתן קלות, הלכה וגלתה הסוד לאחד, איך שהחליפה הבנים, כנ"ל, וחברא חברא אית לה, עד שנתגלה הסוד מאחד לחברו, כדרך העולם, עד שהיו העולם מרננים בזה, איך שנחלף הבן מלך, אבל אין רשאים לדבר מזה שלא יתגלה למלך, כי בודאי אין רשאים שידע המלך מזה, כי מה יעשה המלך בזה, כי אין תקנה לזה, כי אי אפשר להאמין, אולי הוא שקר, ואיך אפשר לחזר ולהחליף? ועל כן בודאי אסור להם לגלות זאת למלך, רק העם היו מרננים ביניהם על זה:

ויהי היום, והלך אחד וגלה הסוד באזני הבן מלך, איך שאומרים עליו, שנחלף, כנ"ל, אך אי אפשר לך לחקר על זה, כי אין זה כבודך ואי אפשר לך לחקר זאת כלל, אך הודעתי לך זאת, כי אולי יהיה קשר כנגד המלוכה, ויוכל הקשר להתחזק על ידי זה, כי יאמרו, שהם לוקחים לעצמם הבן מלך למלך, הינו אותו שאומרים עליו שהוא הבן מלך האמתי, כנ"ל, על כן אתה צריך לחשב מחשבות על הבן הנ"ל להעבירו. (כל זה הוא דברי אותו האיש, שגלה הסוד לבן השפחה, הנקרא בן המלך):

והלך זה הבן מלך (הינו זה שנקרא בן מלך, והכלל: בכל מקום, שנזכר כאן בן המלך סתם, הכונה על הנחלף, הינו שהוא באמת בן השפחה, רק שנקרא בן המלך, כי נתגדל אצל המלך, כנ"ל. וכן בבן השפחה; במקום שנזכר בן השפחה. רק במקום שנזכר בן המלך האמת או בן השפחה האמת, אז הכונה על האמת לאמתו) והתחיל לגרם רעות לאבי הבן הנ"ל (אשר באמת הוא אביו, כנ"ל) ושם עינו להיות רובה בו רעות תמיד, והיה תמיד גורם לו רעות רעה אחר רעה, כדי שיוכרח לעקר עם בנו. וכל זמן שהיה המלך חי עדין, לא היה לו ממשלה כל כך, אף על פי כן היה גורם לו רעות. ואחר כך נזקן המלך ומת, ולקח הוא את המלוכה (הינו הבן השפחה שנחלף ונקרא עתה בן מלך כנ"ל) ואז עשה רעות יותר לאבי הבן הנ"ל, רעה אחר רעה, והיה עושה בדרך ערמה, באפן שלא יבינו העולם, שהוא עושה לו רעות, כי אין זה נאה בפני ההמון, רק היה מעלים הדבר, וגרם לו רעות תמיד:

והבין אבי הבן הנ"ל, שהוא עושה לו רעות בשביל הענין הנ"ל. וענה ואמר לבנו (הינו בן המלך באמת, אך על ידי החלוף נדמה, שהוא בנו) וספר לו כל הענין, ואמר לו, שיש לו רחמנות גדול עליו, כי ממה נפשך; אם אתה בני, בודאי יש לי רחמנות עליך; ואם אתה בן המלך באמת, בודאי הרחמנות גדול ביותר עליך, כי הוא רוצה להעביר אותך לגמרי, חס ושלום, על כן אתה מוכרח לעקר מכאן. והורע בעיניו הדבר מאד:

אך המלך הנ"ל (דהינו זה שנעשה מלך תחת אביו, כי נדמה שהוא הבן מלך מחמת החלוף) היה רובה לו בכל פעם חצי רעתו, זה אחר זה, ונתישב הבן הנ"ל לעקר משם. ונתן לו אביו ממון הרבה והלך לו. וחרה לו הדבר מאד לבן הנ"ל (אשר הוא באמת בן המלך) על אשר נתגרש ממדינתו בחנם, כי הסתכל בעצמו: למה ועל מה מגיע לי זאת להתגרש? אם אני בן המלך, בודאי אינו מגיע לי זאת, ואם איני בן המלך, גם כן אינו מגיע לי זאת להיות בורח בחנם, כי מה חטאי? והרע לו מאד, ומחמת זה לקח את עצמו אל השתיה, והלך לבית הזונות, ורצה לבלות בזה את ימיו להשתכר ולילך בשרירות לבו מחמת שנתגרש בחנם:

והמלך הנ"ל תפס את המלוכה בחזקה, וכשהיה שומע, שיש איזה אנשים, שמרננים ומדברים מהחלוף הנ"ל, היה מענישם ונוקם בם מאד, ומלך בתקף ועז:

ויהי היום, ונסע המלך עם שריו לתפס חיות. (שקורין נאולאויע) ובאו למקום נאה, ונהר מים לפני המקום ההוא. ועמדו שם לנוח ולטיל, והניח עצמו המלך לשכב, ובא על דעתו המעשה הנ"ל שעשה, שגרש את הבן הנ"ל בחנם, כי ממה נפשך: אם הוא בן המלך לא די שנתחלף? מדוע יהיה נתגרש מכאן? ואם אינו בן המלך גם כן אין מגיע לו לגרשו, כי מה חטא? והיה המלך חושב בזה ומתחרט על החטא והעולה הגדולה הזאת שעשה, ולא ידע לתת עצה לנפשו מה לעשות בזה, ואי אפשר לדבר מדבר כזה עם שום אדם להתיעץ עמו; ונתעצב בדאגה מאד, ואמר להשרים לשוב, כי מאחר שנפלה עליו דאגה, אין צריכין עוד לטיל, וחזרו לביתם. וכשחזר המלך לביתו, בודאי היו לו כמה ענינים ועסקים, ונתעסק בעסקיו ועבר מדעתו ענין הנ"ל:

והבן הנ"ל, שנתגרש (אשר הוא בן המלך באמת) ועשה מה שעשה ובזבז מעותיו, פעם אחד יצא לבדו לטיל. והניח לשכב, ובא לו על דעתו מה שעבר עליו, וחשב מה זאת עשה אלקים לי: אם אני הבן מלך בודאי אינו ראוי לי זאת, ואם איני בן המלך גם כן אינו מגיע לי זאת, להיות בורח ומגרש. ונתישב בדעתו: אדרבא, אם כן, שהשם יתברך יכול לעשות כזאת, להחליף את בן המלך ושיעבר עליו כנ"ל, אם כן היתכן מה שעשיתי? וכי כך היה ראוי לי להתנהג כמו שעשיתי? והתחיל להצטער ולהתחרט מאד על המעשים רעים שעשה, ואחר כך חזר למקומו וחזר אל השכרות, אך מחמת שכבר התחיל להתחרט, היה מבלבל אותו המחשבות של חרטה ותשובה בכל פעם:

פעם אחת הניח עצמו לשכב. וחלם לו, איך שבמקום פלוני יש יריד ביום פלוני, שילך לשם. ומה שיזדמן לו בראשונה איזה עבדות להשתכר יעשה אותו העבדות, אף אם אינו לפי כבודו. והקיץ. והחלום הזה נכנס לו מאד במחשבתו. כי לפעמים עובר הדבר תכף מן המחשבה, אך דבר החלום הזה נכנס הרבה במחשבתו. אך אף על פי כן היה קשה בעיניו לעשות זאת, והלך יותר אל השתיה. וחלם לו יותר החלום הנ"ל כמה פעמים, ובלבל אותו מאד:

פעם אחת היו אומרים לו בחלום: אם אתה רוצה לחוס על עצמך תעשה כנ"ל! והוכרח לקים את החלום. והלך ונתן מותר המעות שהיה לו עדין על האכסניא, גם המלבושים חשובים שהיה לו הניח גם כן על האכסניא. והוא לקח לעצמו מלבוש פשוט של סוחרים, כגון (אפינטשע) ונסע על היריד. ובא לשם:

והשכים והלך על היריד. ופגע בו סוחר אחד, ואמר לו: רצונך להשתכר באיזה עבדות? השיב לו הן. אמר לו: אני צריך להוליך בהמות, תשכיר עצמך אצלי? והוא לא היה לו פנאי לישב את עצמו בזה, מחמת החלום הנ"ל. וענה ואמר תכף הן! והסוחר שכרו תכף. ותכף התחיל לשמש עמו ולצוות עליו, כדרך האדון על משרתיו. והוא התחיל להסתכל בעצמו: מה עשה?! כי בודאי אין ראוי לו עבדות כזה, כי הוא איש רך, ועתה יצטרך להוליך בהמות ויוכרח לילך רגלי אצל הבהמות. אך אי אפשר להתחרט. והסוחר מצוה עליו כדרך האדון. ושאל את הסוחר: איך אלך לבדי עם הבהמות? השיב לו: יש עוד רועים מוליכי בהמות שלי, ותלך עמם. ונתן לו לידו איזה בהמות שיוליכם, והוליכם חוץ לעיר. ושם נתקבצו יחד שאר הרועים המוליכים הבהמות, והלכו יחד. והוליך את הבהמות. והסוחר היה רוכב על סוס, והלך אצלם. והסוחר היה רוכב באכזריות וכנגדו היה באכזריות, יותר מאד. והוא היה מתפחד מאד מאד מן הסוחר, מחמת שראהו באכזריות גדול כנגדו, והיה מתירא פן יכה אותו הכאה אחת במקלו וימות תכף (הינו כי מרב דקותו כי היה איש רך מאד על כן נדמה לו כן) והיה הולך עם הבהמות והסוחר אצלם. ובאו לאיזה מקום, ולקחו השק שמונח בו הלחם של הרועים, ונתן להם (הסוחר) לאכל. ונתנו לו גם כן מלחם זה, ואכל:

אחר כך היו הולכים אצל יער עב מאד. (הינו שהאילנות הם רצופים ותכופים מאד זה אצל זה) והלכו ותעו שתי בהמות מהבהמות של זה הבן שנעשה רועה אצל הסוחר כנ"ל. וצעק עליו הסוחר, והלך אחריהם לתפסם, והם ברחו יותר. ורדף אחריהם. ומחמת שהיער היה רצוף ועב, תכף כשנכנס לתוך היער לא ראו זה את זה, ונתעלם מעיני החברים שלו מיד. והוא היה הולך ורודף אחרי הבהמות, והם בורחים. ורדף אחריהם הרבה עד שבא לתוך עבי היער. ונתישב: בין כך ובין כך אמות. כי אם אשוב בלי הבהמות אמות על ידי הסוחר. כי היה נדמה לו, מחמת פחד שהיה לו מן הסוחר, שימית אותו כשישוב בלי הבהמות. ואם אהיה כאן גם כן אמות על ידי חיות שביער. ולמה לי לשוב אל הסוחר? כי איך אוכל לבוא אליו בלי הבהמות, כי היה לו פחד גדול ממנו. והלך ורדף יותר אחרי הבהמות, והם בורחים. בתוך כך נעשה לילה. ודבר כזה עדין לא עבר עליו, שיצטרך ללון יחידי בלילה בתוך עבי היער כזה. ושמע קול נהמת החיות שהומים כדרכם. ונתישב בדעתו, ועלה על איזה אילן ולן שם. ושמע קול החיות ששואגים כדרכם:

בבקר הסתכל, וראה והנה הבהמות עומדים סמוכים אצלו! וירד מן האילן והלך לתפסם, וברחו להלן. והלך אחריהם יותר, וברחו יותר. והיו הבהמות מוצאים שם איזה עשבים ועמדו לרעות ולאכל. והיה הולך לתפסם, וברחו. וכן היה הולך אחריהם והם בורחים, הולך אחריהם והם בורחים, עד שבא בתוך עבי היער מאד, שהיה שם חיות שאינם מתיראים מאדם כלל, כי הם רחוקים מן הישוב. ושוב נעשה לילה. ושמע קול נהמת החיות ונתירא מאד. וירא והנה עומד שם אילן גדול מאד מאד. ועלה על אותו האילן. בבואו על האילן, וירא והנה שוכב שם בן אדם, ונתירא. אך אף על פי כן היה לו לנחמה מאחר שמצא כאן בן אדם. ושאלו זה את זה: "מי אתה, בן אדם" "מי אתה, בן אדם. מאין באת לכאן" ולא היה רצונו לספר לו מה שעבר עליו. והשיב לו: על ידי הבהמות. שהייתי רועה בהמות, ותעו שתי בהמות לכאן, ועל ידי זה באתי לכאן כנ"ל. ושאל הוא את האדם שמצא שם על האילן: מאין באת אתה לכאן? השיב לו: אני באתי לכאן על ידי הסוס. שהייתי רוכב על הסוס, ועמדתי לפוש, והלך הסוס ותעה בתוך היער. והייתי רודף אחריו לתפסו והוא ברח יותר, עד שבאתי לכאן. ונתחברו שם יחד שיהיה להם צותא חדא. ודברו ביניהם, שאפלו כשיבואו לישוב, יהיו גם כן ביחד בצותא חדא. ולנו שם שניהם. ושמעו קול נהמת החיות שהומים ושואגים מאד:

לפנות בקר שמע קול חוכא גדולה מאד מאד, על פני כל היער, שהייתה מתפשטת קול החוכא על כל היער, כי היתה חוכא גדולה מאד מאד, עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נתבהל ונתפחד מאד מאד מזה. ואמר לו השני: (הינו זה האדם שמצא שם על האילן ששכב שם מקדם) שוב אין אני מתפחד כלל מזה. כי כבר אני לן כאן זה כמה לילות, ובכל לילה סמוך אל היום נשמע קול החוכא הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. ונתבהל מאד ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום הידועים. כי בישוב לא נשמע קול חוכא כזה. כי מי שמע קול חוכא על כל העולם?:

ואחר כך נעשה תכף יום. והסתכלו, ויראו והנה הבהמות של זה עומדים, וגם הסוס של זה עומד. וירדו, והתחילו לרדף. זה אחר הבהמות, וזה אחר הסוס. והבהמות היו בורחים להלן יותר, והוא רודף וכו' כנ"ל. וכן השני רדף אחר הסוס והסוס בורח, עד שנתרחקו ונתעו זה מזה:

בתוך כך מצא שק עם לחם. וזה חשוב בודאי מאד מאד במדבר. ולקח השק על כתפו, והלך אחרי הבהמות:

בתוך כך פגע באדם אחד ונתבהל מתחלה. אך אף על פי כן היה לו לנחמה קצת, מאחר שמצא כאן אדם. ושאל אותו האדם: "איך באת לכאן?" חזר הוא ושאל את האדם הזה:

"איך באת אתה לכאן?" השיב לו: "אני, אבותי ואבות אבותי נתגדלו כאן. אך אתה איך באת לכאן, כי לכאן לא יבוא כלל שום אדם מן הישוב". ונתבהל, כי הבין שאין זה אדם כלל. מאחר שאומר שאבות אבותיו נתגדלו כאן, ואדם מן הישוב אינו בא לכאן. על כן הבין שבודאי אין זה אדם כלל. אף על פי כן לא עשה לו כלל וקרבו. (הינו שזה האדם היער לא עשה שום רעה לזה שהלך אחרי הבהמות, שהוא בן המלך האמת שנחלף כנ"ל) ואמר לו: (הינו אדם היער לבן המלך האמת) מה אתה עושה כאן? השיב לו שהוא רודף אחר הבהמות כנ"ל. אמר לו האדם הנ"ל: חדל לך לרדף אחרי העוונות! כי אין זה בהמות כלל, רק העוונות שלך הם מוליכים אותך כך. די לך. כבר קבלת את שלך, הינו הענש שלך כבר קבלת, ועתה חדל לך מלרדפם עוד. בוא עמי ותבוא למה שיאות לך והלך עמו. ונתירא לדבר עמו ולשאלו. כי אדם כזה פן יפתח פיו ויבלענו. (הינו שזה הבן המלך האמת הלך עם האדם היער הזה, והיה מתירא לדבר עמו ולשאל אותו דבר, פן יפתח פיו ויבלענו. כי הבין שאין זה אדם כלל) והלך אחריו:

בתוך כך פגע את חברו שרדף אחר הסוס כנ"ל. ותכף כשראהו רמז לו: תדע, שאין זה אדם כלל, ולא תשא ותתן עמו כלל. כי אין זה אדם כלל! והלך מיד ולחש לו באזניו כל זה. שאין זה אדם כלל, וכו' כנ"ל. והסתכל חבירו, (הינו האדם של הסוס) וירא והנה שק עם לחם על כתפו. והתחיל להתחנן לו: אחי! זה כמה ימים שלא אכלתי, תן לי לחם! השיב לו: כאן במדבר אין מועיל שום דבר, כי חיי קודמין ואני צריך הלחם בשבילי. והתחיל להתחנן לו ולבקשו מאד: אתן לך מה שאתן (אך בודאי אין מועיל שום מהר ומתן בעד לחם במדבר) השיב לו: מה תתן לי, כי מה תוכל לתת לי בעד לחם במדבר. השיב לו: (הינו זה שבקש הלחם, שהוא האדם של הסוס, השיב לאדם של הבהמות, שהוא בן המלך האמת) אתן לך כל עצמי, שאמכר את עצמי לך בעד לחם. ונתישב: (הינו האדם של הבהמות נתישב בעצמו) לקנות אדם, כדאי לתן לו לחם! וקנה אותו לעבד עולם. ונשבע לו בשבועות שיהיה לו עבד עולם גם כשיבואו לישוב, והוא יתן לו לחם. דהינו, שיאכלו יחד מן השק עד שיכלה הלחם:

והלכו יחד אחרי האדם היער הנ"ל. וזה העבד הולך אחריו (הינו זה האדם של הסוס שנמכר לעבד להאדם של הבהמות, הלך אחריו אחרי האדם של הבהמות. ושניהם הלכו אחרי אדם היער) ועל ידי זה הקל עליו קצת. כשהיה צריך להגביה איזה דבר או איזה ענין אחר היה מצוה על עבדו (הינו על זה האדם של הסוס שנמכר לו לעבד) שיגביה לו ושיעשה לו חפצו. והלכו יחד אחרי אדם היער הנ"ל. ובאו למקום שהיו שם נחשים ועקרבים ונתפחד מאד. ומחמת הפחד שאל את האדם היער: איך נעבר כאן?! השיב לו. הלא גם זה יפלא (אלא מאי) איך תכנס ותבוא לביתי?! והראהו את ביתו שעומד באויר. ואיך תכנס בביתי?! והלכו עם האדם היער הנ"ל, והעביר אותם בשלום. והכניסם לביתו והאכילם והשקם. והלך לו:

וזה (הינו בן המלך האמת שהוא האדם של הבהמות) היה משמש עם עבדו הנ"ל ככל אשר היה צריך. וחרה להעבד מאד, על אשר נמכר לעבד בשביל שעה אחת שהיה צריך לחם לאכל. כי עתה יש להם מה לאכל. ורק בשביל שעה אחת יהיה עבד עולם. והיה מתאנח וגונח: איך באתי למדה כזו, להיות עבד. שאל לו: (הינו בן המלך האמת שהוא האדון שלו שאל אותו) ובאיזה גדולה היית, שאתה מתאנח על שבאת למדה זו? השיב לו וספר לו, איך שהוא היה מלך, והיו מרננים עליו שנחלף וכו', כנ"ל. (כי באמת זה האדם של הסוס הוא הוא המלך הנ"ל אשר באמת הוא בן השפחה כנ"ל) וגרש את חברו כנ"ל. ופעם אחת בא על דעתו שלא טוב עשה ונתחרט וכו'. והיו באים עליו חרטות תמיד על המעשה הרעה והעולה הגדולה שעשה נגד חברו:

פעם אחת חלם לו, שהתקון שלו הוא, שישליך את המלוכה, וילך למקום שעיניו ישאו אותו, ובזה יתוקן חטאו ולא רצה לעשות כזאת, אך היו מבלבלין אותו תמיד חלומות הללו, שיעשה כנ"ל, עד שנגמר בדעתו, שיעשה כך, והשליך את המלוכה, והלך באשר הלך, עד שבא לכאן, ועתה יהיה עבד. וזה שמע את כל זה ושתק (הינו זה הבן מלך האמת, שהוא האדם של הבהמות, שמע כל זה שספר לו האדם של הסוס, שהוא עכשו עבדו ושתק) ואמר: אראה ואתישב איך לנהג עם זה:

בלילה בא האדם היער הנ"ל ונתן להם לאכל ולשתות, ולנו שם. לפנות בקר שמעו קול החוכא הגדולה מאד, כנ"ל, עד שכל האילנות היו רועשים ומזדעזעים, כנ"ל. והסיתו (הינו העבד הסית את בן המלך האמת, שהוא אדונו) לשאל את אדם היער מה זאת, ושאלו: מה קול החוכא הגדולה הזאת סמוך לבקר? השיב לו: זהו חוכא, שהיום שוחק מן הלילה, שהלילה שואלת את היום: מדוע כשאתה בא, אין לי שם? ואזי היום שוחק ועושה חוכא גדולה, ואחר כך נעשה יום; וזהו קול החוכא הנ"ל. ונפלא בעיניו, כי זהו ענין פלא, שהיום שוחק מן הלילה:

בבקר חזר האדם היער והלך לו, והם היו אוכלים ושותים שם. בלילה חזר ובא, ואכלו ושתו ולנו. בלילה שמעו קול החיות, שכולם שואגים והומים בקולות משונות, שכל החיות והעופות כולם נתנו בקולם: האריה היה שואג, והלביא הומה בקול אחר, והעופות מצפצפים ומקשקשים בקולם וכן כולם הומים בקולות. ובתחלה נזדעזעו מאד, ולא הטו אזנם אל הקול מחמת הפחד, אחר כך הטו אזנם ושמעו, שהוא קול נגינה וזמרה נפלאה ונוראה מאד. והטו אזנם יותר ושמעו, שהוא קול זמרה ונגינה נפלא מאד מאד, שהוא תענוג נפלא ועצום מאד לשמע זאת, שכל התענוגים של העולם כולם כאין, ואינם נחשבים, ובטלים לגמרי נגד התענוג הנפלא הזה של הנגינה הזאת. ודברו ביניהם, שישארו כאן, כי יש להם לאכל ולשתות, ומתענגים בתענוג נפלא כזה, שכל מיני תענוגים בטלים כנגד זה:

והסית העבד את האדון (הינו בן המלך האמת) לשאל אותו (את אדם היער) מה זאת, ושאלו. השיב לו, שזהו איך שהחמה עשה מלבוש להלבנה, ואמרו כל החיות של היער:

היות שהלבנה עושה להם טובות גדולות, כי עקר ממשלתם הוא בלילה, כי לפעמים הם צריכין לכנס בישוב, וביום אין יכולים, ועקר ממשלתם בלילה, והלבנה עושה להם טובה כזו, שמאירה להם, על כן הסכימו שיעשו נגון חדש לכבוד הלבנה, וזהו קול הנגינה שאתם שומעים (דהינו שכל החיות והעופות מנגנים נגון חדש לכבוד הלבנה, שקבלה מלבוש מן החמה) וכששמעו שזהו נגון, הטו אזנם יותר ושמעו שהוא נגון נפלא ונעים מאד מאד. ואמר להם האדם היער הנ"ל: מה זה חדוש אצלכם הלא יש אצלי כלי, שקבלתי מאבותי, שהם ירשו מאבות אבותיהם, שהכלי עשויה עם עלים וצבעונים כאלו, שכשמניחים הכלי הזאת על איזה בהמה או עוף, אזי תכף מתחיל לנגן הנגון הזה:

אחר כך חזר ונעשה החוכא הנ"ל, ונעשה יום. והלך לו האדם היער הנ"ל, והוא (הינו בן המלך האמת) הלך לחפש אחר הכלי הנ"ל. וחפש בכל אותו החדר ולא מצא, ולהלן יותר היה מתירא לילך. והם, הינו האדון (שהוא בן המלך האמת) והעבד (שהוא בן השפחה באמת, שהיה מתחלה מלך, כנ"ל), היו מתיראים לומר לאדם היער הנ"ל שיוליכם לישוב; אחר כך בא אדם היער הנ"ל ואמר להם, שיוליכם לישוב, והוליך אותם לישוב. ולקח את הכלי הנ"ל ונתנה לבן המלך האמתי ואמר לו: הכלי אני נותן לך, ועם האדם הזה (הינו העבד שלו, שהוא בן השפחה באמת, שהיה מלך תחלה מחמת החלוף, כנ"ל) תדע איך להתנהג עמו. ושאלו אותו: להיכן נלך? אמר להם, שישאלו וידרשו אחר המדינה, שנקראת בשם הזה: המדינה טפשית והמלך חכם. (דאס ניירישע לאנד און דער קלוגיר מלכות בזה הלשון ספר רבנו, נרו יאיר). שאלו אותו: להיכן ולאיזה צד נתחיל לשאל אחר המדינה הזאת? הראה להם בידו לצד פלוני (כמראה באצבע). ואמר האדם היער להבן מלך האמתי: לך לשם, אל המדינה הנ"ל, ושם תבוא אל הגדולה שלך:

והלכו להם. והיו הולכים בדרכם, והיו מתאוים מאד למצוא איזה חיה או בהמה לנסות את הכלי הנ"ל אם תוכל לנגן, כנ"ל, אך עדין לא היו רואים שום מין חיה. אחר כך באו יותר לישוב ומצאו איזה בהמה, והניחו הכלי עליה והתחילה לנגן, כנ"ל. והיו הולכים ובאים, עד שבאו אל המדינה הנ"ל. ואותה המדינה היה חומה סביב לה, ואין נכנסין אליה כי אם בשער אחד, וצריכים לסבב כמה פרסאות, עד שבאין אל השער לכנס אל המדינה; והלכו וסבבו, עד שבאו אל השער. בבואם אל השער, לא רצו להניח אותם לכנס, היות שהמלך של המדינה מת, ונשאר הבן מלך, והניח המלך צואה: באשר שעד עכשו היו קוראין את המדינה דאס ניירישע לאנד און דער קלוגיר מלכות, עכשו יהא קוראין אותה להפך דאס קלוגע לאנד און דער ניירישער מלכות, ומי שיחגר מתניו לזה, שיחזר השם לקדמותו, דהינו שיהיו חוזרים וקוראים את המדינה בשם הראשון, דהינו מדינה טפשית ומלך חכם הוא יהיה מלך, על כן אין מניחין שום אדם לכנס אל המדינה, כי אם מי שיחגר מתניו לזה; על כן לא רצו להניח אותו לכנס ואמרו לו:

האתה יכול לחגר מתניך לזה, להחזיר אל המדינה השם הראשון? ובודאי אי אפשר להכניס עצמו לדבר כזה, ולא יכלו לכנס. והסיתו העבד הנ"ל, שיחזרו לביתם, אך הוא לא רצה לחזר מחמת שהאדם היער אמר לו שילך למדינה זו, ושם יבוא לגדולה שלו:

בתוך כך בא לשם עוד אדם אחד שהיה רוכב על סוס ורצה לכנס, ולא הניחו אותו גם כן לכנס מחמת הנ"ל. בתוך כך ראה שעומד הסוס של אותו האדם, ולקח הכלי הנ"ל והניחה על הסוס והתחיל לנגן הנגון הנפלא מאד, כנ"ל. ובקש מאד האדם של הסוס, שימכר לו הכלי הזאת ולא רצה למכרה. והשיב לו. מה תוכל לתן לי בעד כלי נפלאה כזו? אמר לו האדם של הסוס הנ"ל: מה תוכל לפעל עם הכלי הזאת? (הלא הוא רק) שתעשה עמה קאמעדיא, ותקבל דינר, אבל אני יודע דבר, שהוא טוב יותר מהכלי שלך, דהינו שאני יודע דבר, שקבלתי מאבות אבותי, להיות מבין דבר מתוך דבר, הינו שאני יודע דבר כזה, שקבלתי מאבות אבותי שיכולים להיות על ידה מבין דבר מתוך דבר שכשאחד אומר איזה דבור בעלמא, יכולים על ידי הקבלה הנ"ל, שיש לי, להבין דבר מתוך דבר, ועדין לא גליתי זאת לשום אדם בעולם, בכן אני אלמד אותך הדבר הזה, ואתה תתן לי הכלי הזאת הנ"ל. ונתישב (הבן מלך האמת, שהיה לו הכלי הזאת כנ"ל), שבאמת הוא דבר נפלא להיות מבין דבר מתוך דבר, ונתן לו הכלי הנ"ל, והוא (הינו האדם של הסוס הנ"ל) הלך ולמדו הדבר הנ"ל להיות מבין דבר מתוך דבר:

והבן מלך האמת, מאחר שנעשה מבין דבר מתוך דבר, היה הולך שם אצל שער המדינה הנ"ל, והבין, שהוא באפשר שיחגר מתניו לזה להחזיר להמדינה שם הראשון, כי כבר נעשה מבין דבר מתוך דבר, על כן הבין שהוא באפשר. אף על פי שעדין אינו יודע איך ומה, איך יוכל לעשות זאת, אף על פי כן, מאחר שנעשה מבין דבר מתוך דבר, על כן הבין, שהוא באפשר. ונתישב, שיצוה להניח אותו לכנס, והוא יכניס עצמו לזה (הינו להחזיר להמדינה שם הראשון) ומה יפסיד בזה? ואמר (לאותן האנשים, שלא רצו להניח לכנס שם שום אדם, כי אם מי שיחגר מתניו לענין הנ"ל), שיניחו אותו לכנס, והוא יחגר מתניו לענין הנ"ל להחזיר אל המדינה שם הראשון. והניחו אותו לכנס:

והודיעו אל השרים, שנמצא איש כזה, שרוצה לחגר מתניו לזה להחזיר להמדינה שם הראשון. והביאוהו אל השרים של המדינה, ואמרו לו השרים: תדע, שגם אנחנו אין אנו טפשים, חס ושלום, רק שהמלך שהיה, היה חכם גדול מופלג מאד, אשר כנגדו היינו כולנו נחשבים טפשים, ועל כן היתה המדינה נקראת מדינה טפשית ומלך חכם. ואחר כך נפטר המלך הנ"ל, ונשאר הבן מלך; וגם הוא חכם, אבל כנגדנו אינו חכם כלל, על כן נקראת המדינה (עכשו) להפך: מדינה חכמה ומלך טפש. והניח המלך צואה, שמי שימצא חכם כזה, שיוכל להחזיר להמדינה שם הראשון הוא יהיה מלך; וצוה לבנו, שכשימצא איש כזה יסתלק הוא מן המלוכה, ואותו האיש יהיה נעשה מלך, הינו כשימצא חכם כזה, שיהיה מופלג בחכמה מאד מאד, עד שכנגדו יהיו כולם טפשים, הוא יהיה מלך, כי זה האיש יכול להחזיר להמדינה שם הראשון, כי יהיו חוזרים וקורין אותה מדינה טפשית ומלך חכם, כי הם כולם טפשים כנגדו, על כן תדע לאיזה דבר אתה מכניס עצמך. (כל זה אמרו לו השרים הנ"ל):

ואמרו לו (הינו גם כן השרים הנ"ל, כי כל זה הוא המשך דבריהם): הנסיון יהיה, אם אתה חכם כזה: היות שיש כאן גן, שנשאר מן המלך שהיה, שהוא היה חכם גדול מאד; והגן הוא נפלא מאד מאד, שגדלים בו כלי מתכות כלי כסף וכלי זהב והוא נפלא ונורא מאד, אך אי אפשר לכנס בו, כי כשנכנס בו אדם, אזי תכף מתחילין שם לרדפו, ורודפין אותו, והוא צועק, והוא אינו יודע כלל ואינו רואה מי רודף אותו, וכך הם רודפין אותו, עד שמבריחין אותו מן הגן על כן נראה אם אתה חכם, אם תוכל לכנס אל הגן הזה. ושאל אם מכים את האדם הנכנס; אמרו לו, שהעקר שרודפין אותו, והוא אינו יודע כלל מי ומי רודף אותו, ובורח בבהלה גדולה מאד, כי כן ספרו להם בני אדם שנכנסו לשם:

והלך אל הגן (הינו זה הבן מלך האמת), וראה שיש לו חומה סביב, והשער פתוח, ואין שם שומרים, כי בודאי אין צריכים שומרים לזה הגן. והיה הולך אצל הגן, והסתכל וראה, שעומד שם אצל הגן אדם, הינו שהיה מצויר שם אדם. והסתכל וראה, שלמעלה, מעל האדם, יש דף, (שקורין טאבליצע), וכתוב שם, שזה האדם היה מלך לפני כמה מאות שנים, ובימי המלך הזה היה שלום, כי עד אותו המלך היה מלחמות, וכן אחריו היה מלחמות, ובימי המלך הזה היה שלום:

והתבונן מאחר שכבר נעשה מבין דבר מתוך דבר, כנ"ל, שהכל תלוי בזה האדם; שכשנכנסין לגן ורודפין אותו אין צריכין לברח כלל, רק לעמד עצמו אצל האדם, ועל ידי זה ינצל. ויותר מזה: שאם יקחו את האדם הזה ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן הזה, אזי יוכל כל אדם לכנס בשלום אל הגן הזה. (כל זה הבין זה הבן מלך האמת על ידי שהיה מבין דבר מתוך דבר, כנ"ל) והלך ונכנס אל הגן; ותכף כשהתחילו לרדפו הלך ועמד אצל האדם הנ"ל, שעומד אצל הגן מבחוץ, ועל ידי זה יצא בשלום, בלי פגע כלל, כי אחרים, כשנכנסו לגן והתחילו לרדפם היו בורחים בבהלה גדולה מאד, והיו מוכים ונלקים על ידי זה; והוא יצא בשלום ושלוה על ידי שעמד עצמו אצל האדם הנ"ל. והשרים ראו ותמהו על שיצא בשלום, ואזי צוה (זה הבן מלך האמת) לקח את האדם הנ"ל. ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן, וכן עשו, ואזי עברו כל השרים בתוך הגן ונכנסו ויצאו בשלום, בלי פגע כלל:

אמרו לו השרים: אף על פי כן, אף על פי שראינו ממך דבר כזה, אף על פי כן בשביל דבר אחד אין ראוי לתן לך המלוכה; ננסה אותך עוד בדבר אחד. אמרו לו: היות שיש כאן כסא מהמלך שהיה, והכסא גבוה מאד, ואצל הכסא עומדים כל מיני חיות ועופות של עץ (הינו שהם חתוכים ומתוקנים מן עץ, בלע"ז: אויסגשניצט), ולפני הכסא עומד מטה, ואצל המטה עומד שולחן, ועל השולחן עומד מנורה, ומן הכסא יוצאים דרכים כבושים (שקורין גשלאגיניע ועגין), והדרכים הם בנויים בבנין חומה (הינו גימואירטי ועגין), ואלו הדרכים יוצאים מן הכסא לכל צד, ואין אדם יודע כלל מה ענין הכסא הזה עם הדרכים הללו, ואלו הדרכים, כשהם יוצאים ומתפשטים להלן איזה שעור, עומד שם אריה של זהב, ואם ילך ויתקרב אצלו איזה אדם, אזי יפתח את פיו ויבלענו ולהלן מן אותו האריה מתפשט הדרך עוד להלן יותר, וכן בשאר הדרכים, היוצאים מן הכסא, הינו שגם הדרך השני, היוצא מן הכסא לצד אחר, הוא גם כן כך כשמתפשט ונמשך הדרך איזה שעור, עומד שם מין חיה אחר, כגון לביא של מיני מתכות, ושם גם כן אי אפשר להתקרב אליו כנ"ל, ולהלן מתפשט הדרך יותר, וכן בשאר הדרכים. ואלו הדרכים הם מתפשטים והולכים בכל המדינה כולה, ואין שום אדם יודע ענין הכסא הנ"ל עם כל הדברים הנ"ל עם הדרכים הנ"ל; על כן תתנסה בזה, אם תוכל לידע ענין הכסא עם כל הנ"ל:

והראו לו הכסא, וראה, שהוא גבוה מאד וכו'. והלך אצל הכסא והסתכל והתבונן, שזאת הכסא עשויה מן העץ של התבה הנ"ל (הינו הכלי הנ"ל, שנתן לו אדם היער, כנ"ל). והסתכל וראה, שחסר מן הכסא למעלה איזה שושנה (הינו רייזילי), ואם היה להכסא זאת השושנה, היה לה הכח שיש להתבה הנ"ל (הינו הכלי הנ"ל, שהיה לה כח לנגן כשהיו מניחין אותה על איזה מין חיה או בהמה או עוף, כנ"ל). והסתכל יותר וראה, שזאת השושנה, שחסר למעלה מן הכסא, היא מונחת למטה בכסא, וצריכין לקח אותה משם ולהניחה למעלה, ואזי יהיה להכסא הכח של התבה הנ"ל, כי המלך שהיה, עשה כל דבר בחכמה, באפן שלא יבין שום אדם את הענין, עד שיבוא חכם מופלג, שיבין את הדבר, ויוכל לכוון להחליף ולסדר כל הדברים כראוי:

וכן המטה הבין, שצריכין לנתקה קצת מן המקום שעומדת, וכן השולחן, צריכין גם כן לנתקו קצת, לשנות מקומו קצת, וכן המנורה, צריכין גם כן לנתקה קצת ממקומה, וכן העופות והחיות, צריכין גם כן לשנותם כולם ממקומם לקח זה העוף ממקום זה ולהעמידו במקום זה, וכן כולם, כי המלך עשה הכל בערמה ובחכמה, באפן שלא יבין שום אדם, עד שיבוא החכם, שיוכל להתבונן לסדרם כראוי. וכן האריה שעומד שם (אצל התפשטות הדרך), צריכין להעמידו כאן, וכן כולם. וצוה לסדר הכל כראוי: לקח השושנה מלמטה ולתחבה למעלה, וכן כל הדברים הנ"ל לסדר כולם בסדר הראוי, כנ"ל, ואז התחילו כולם לנגן נגון הנפלא מאד, ועשו כולם הפעולה הראויה להם ואז נתנו לו המלוכה:

ענה ואמר הבן מלך האמת, שנעשה עתה מלך, אל בן השפחה האמת הנ"ל: עתה אני מבין, שאני בן המלך באמת, ואתה בן השפחה באמת!:

(גם אלה דברי רבנו, נ"י. אחר שספר זאת המעשה, ענה ואמר דברים אלה):

בדורות הראשונים, כשהיו מדברים ומשיחים קבלה, היו משיחים בלשון כזה, כי עד רבי שמעון בר יוחאי, לא היו מדברים קבלה באתגליא, רק רבי שמעון בר יוחאי גלה קבלה באתגליא; ומקדם, כשהיו החברים מדברים קבלה, היו מדברים בלשון כזה. כשהניחו הארון על הפרות, התחילו לשורר, והבן:

כי יש חדתותי דסיהרא, כשהלבנה מקבלת חדושים מן השמש, וזה בחינת (שמואל א ו) כשנושאין הארון אל בית שמש, ואזי כל החיות נושאי הכסא עושין נגון חדש בחינת (תהלים צו): "מזמור שירו לה' שיר חדש", שזהו השיר, ששרו פרות הבשן. וזה בחינת מטה ושולחן וכסא ומנורה הם תיקונהא דשכינתא. ובחינת הגן, כי אדם הראשון נתגרש מן הגן, ושבת אגין עלוהי, כמובא (עין זהר שמות קלח). ושבת הוא בחינת מלך שהשלום שלו, בחינת האדם הנ"ל, שהוא מלך, שהיה שלום בימיו, ועל כן עמד עצמו אצל שבת; והשאר לא באר:

(ענה ואמר אחר שספר המעשה הזאת בזו הלשון):

המעשה הזאת היא הפלא גדול, והכל אחד. הבהמות וכו' והכסא וכו' והגן הכל אחד. פעם נקרא (הבחינה המרומזת בהספור) בשם זה, ופעם בשם זה; הכל לפי הענין והבחינה:

והדברים עמוקים, נפלאים ונוראים מאד מאד. (גם אלה דברי רבנו, נרו יאיר), ויש עוד, ואין צריכין לגלות לכם. גם יש עוד מה שהמלך, שהיה בהמדינה הנ"ל, עשה דבר כנגד החמה, ודבר כנגד הלבנה (הינו שאלו הדברים היו מרמזים על חמה ולבנה), והלבנה היתה אוחזת נר בידה, וכשמגיע היום אזי אין הנר מאיר, כי שרגא בטיהרא וכו', וזהו שאמרה הלילה אל היום: מפני מה, כשאתה בא, אין לי שם (כמבאר לעיל), כי ביום אין מועיל הנר כלל:

פרוש המעשה הוא כמו הכסא, שעשה המלך, כנ"ל, שעקר החכמה שצריכין לידע איך לסדר הדברים. כמו כן מי שבקי בספרים, ולבו שלם יוכל להבין הפרוש, אך צריכין לסדר הדברים היטב, כי פעם נקרא כך, ופעם נקרא כך, וכן בשאר הדברים, הינו בפרוש של המעשה לפעמים נקרא האדם של המעשה הנ"ל בשם זה, ולפעמים בשם אחר, וכן בשאר הדברים. אשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמתתן. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. (כל זה דברי רבנו הקדוש עליו השלום זכר צדיק לברכה):

תגים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *