סיפורי מעשיות

סיפורי מעשיות | מעשה י | מבערגיר ועני

מעשה י | מבערגיר ועני

מעשה, פעם אחת היה בערגיר. והיה עשיר מופלג מאד, והיה לו סחורות רבות מאד וכיוצא. והיו הוועקסלען והבריב שלו הולכין על העולם, והיה לו כל טוב. ולמטה ממנו היה דר עני אחד, שהיה עני גדול מאד, והיה לו כל ההפך מן הבערגיר העשיר. ושניהם היו חשוכי בנים: לזה לא היה בנים וכן לזה:

פעם אחד חלם להבערגיר, שבאו אנשים ועשו חבילות חבילות, דהינו פאקין פאקין. ושאל אותם: מה אתם עושים? והשיבו: לשאת הכל אל העני הנ"ל. וחרה לו מאד מאד על שהם רוצים לשאת כל הונו מביתו אל העני, ולכעס עליהם אי אפשר, שהם אנשים רבים. והם עשו חבילות חבילות מכל אשר היו לו מכל סחורותיו והונו ורכושו, ונשאו הכל כאשר לכל אל בית העני הנ"ל, ולא השאירו כלום בביתו כי אם דפנות הבית ריקם. וחרה לו מאד מאד, והקיץ וירא והנה חלום. ואף שראה שהוא חלום, וברוך השם, הכל אצלו, אף על פי כן היה לבו נוקפו מאד. וחרה לו הדבר מאד מאד על דבר החלום, ולא היה יכול לצאת מדעתו דבר החלום הנ"ל:

והעני הנ"ל עם זוגתו היה רגיל גם מקדם להשגיח עליהם ולתת להם מסת ידו, ועכשו, אחר החלום, נתן עליהם השגחה יותר מקדם, אך בכל עת שהיו באים לביתו, העני או אשתו, היו משתנים פניו, ונבהל מפניהם מחמת החלום שזכר. והם העני עם אשתו, היו רגילים לפרקים אצלו, והיו אצלו נכנסים ויוצאים:

פעת אחת באתה אצלו אשת העני הנ"ל, ונתן לה מה שנתן. ונשתנה צורתו ונבהל ונשתומם מאד. שאלה אותו העניה הנ"ל: אבקש מחילה מכבודכם. תגידו לי. מה זאת, שבכל עת אשר אנו באים אצלכם, משתנים פניכם מאד? ספר לה כל אותו הענין, שחלם לו כנ"ל, ומאותו היום לבו נוקפו מאד וכו' כנ"ל, השיבה לו: האם היה החלום באותו הלילה פלונית שאמרה לו? השיב לה: הן, ומה בזה? השיבה לו: באותו הלילה חלם לי גם כן שאני עשירה גדולה, ובאו אנשים לתוך ביתי ועשו פאקין פאקין ושאלתים: להיכן אתם נושאים? השיבו: אל אותו העני, הינו להבערגיר הנ"ל, שקראוהו עכשו עני. על כן מה אתה משגיח על חלום, הלא אף אני בחלומי? והוא נבהל ונשתומם עכשו יותר ויותר על ששמע עוד את חלומה, שהדבר נראה, שישאו עשירותו ורכושו אצל העני, ודלות של העני ישאו אצלו, ונבהל מאד מאד:

ויהי היום, ונסעה אשת הבערגיר עם עגלות צב לטיל, ולקחה עמה רעותיה, ולקחה גם אשת העני עמה, ונסעו על הטיול. והנה עבר איש חיל, אדון (שקורין יעדניראל), עם החיל שלו, ופנו אל הצד מן הדרך בשבילו. ועבר החיל, וירא שנוסעים נשים, וצוה שיוציאו אחת מן הנשים שנסעו לטיל, והלכו והוציאו את אשת העני, וחטפו אותה בתוך העגלת צב של היעדניראל ונסעו עמה, ובודאי אי אפשר להשיבה, כי נסע להלן. בפרט איש חיל, יעדניראל עם חילותיו. ולקחה ונסע עמה למדינה שלו, והיא היתה יראת שמים, ולא רצתה לשמע לו כלל, והיתה בוכה מאד, והיו מבקשים ומפתים אותה, והיא היתה יראת שמים ביותר. והם שבו לביתם מן הטיול, והנה נלקחה העניה הנ"ל. והיה העני מתאבל ובוכה ומתמרמר מאד מאד על אשתו תמיד:

פעם אחת עבר הבערגיר אצל בית העני. שמע שהוא בוכה ומתמרמר מאד מאד. נכנס ושאלו: מה אתה מתמרמר ובוכה כל כך? השיבו: וכי לא אבכה? ומה נשאר לי? יש שנשאר להם העשירות או בנים. אני אין לי כלום, וגם אשתי נלקחה ממני, ומה נשאר לי? ונכמר לבו של הבערגיר על העני הנ"ל, ונתעוררו רחמיו עליו מאד מאד מגדל המרירות שראה בו, והלך ועשה דבר מבהל, ובאמת היה שגעון, והלך ושאל באיזה מדינה דר היעדניראל הנ"ל. והלך ונסע לשם, ועשה דבר מבהל מאד והלך לבית היעדניראל, ושם עומדים (וואכין), והוא, מגדל הבהלה שלו מאד מאד נשתומם, והלך בבהלה גדולה, ולא השגיח כלל על הוואכין, וגם הוואכין נבהלו ונשתוממו מאד מחמת שראו פתאם בן אדם אצלם מבהל מאד, ונבהלו מאד. איפה בא זה לכאן? ומחמת הבהלה הניחוהו כל הוואכין, ועבר על כל הוואכין, עד שנכנס לבית היעדניראל, למקום שהייתה שוכבת שם, ובא והקיצה ואמר לה: בוא, וראתה אותו ונבהלה. ואמר לה: תכף בוא עמי, והלכה עמו, ועברו גם עתה על כל הוואכין, עד שיצאו:

ואזי תכף נבהל ונזכר מה שעשה דבר כזה, והבין שבודאי תכף יהיה נעשה רעש גדול, וכן הוה, שנעשה שם תכף רעש גדול אצל היעדניראל. והלך והטמין עצמו בתוך בור אחד שהיה עם מי גשמים עד שיעבר הרעש, ושהה שם עמה שני ימים בתוך הבור, וראתה האשה הנ"ל גדל המסירת נפש שהיה לו בשבילה והצרות שסובל בשבילה, ונשבעה בה', שכל המזל שיש לה, אפשר יש לה איזה מזל שיהיה לה איזה גדולה והצלחה, שיהיה כל הצלחה שלה לא נמנע מאתו, ואם ירצה לקח לעצמו כל הצלחה וגדולה שלה, והיא תשאר כמקדם, לא יומנע ממנו כלל. ואיך מוצאים שם עדות? ולקח אותו הבור לעדות. אחר שני ימים יצא עמה משם והלך להלן, והיה הולך ובא עמה להלן להלן, והבין שגם שם באותו המקום מחפשים אחריו. והלך עוד, והחביא עצמו עמה בתוך מקוה, ונזכרה שוב בגדל המסירות נפש והצרה שסובל בשבילה, ונשבעה עוד הפעם כנ"ל, ולקחה את המקוה לעדות. והיו שם גם כן בערך שני ימים, ויצאו והלכו להלן. וכן היה כמה פעמים, שהחביא עצמו עמה במקומות אחרים כיוצא באלו, דהינו בשבעה מקומות של מים, והם בור ומקוה, כנ"ל, ואגמים ומעין ונחלים ונהרות וימים, ובכל מקום ומקום שהיו נחבאים שם, נזכרה במסירות נפשו וצרתו בשבילה, ונשבעה לו, כנ"ל, ולקחה אותו המקום לעדות, כנ"ל, והלכו ובאו, והיו מחביאים עצמם בכל פעם במחבואות הנ"ל, עד שבאו על הים. כשבאו על הים, והוא היה סוחר גדול, והיה מכיר הדרכים על הים, וחתך עצמו לבוא למדינתו, עד שעבר ובא לביתו עם אשת העני הנ"ל, והשיבה להעני, והיה שמחה גדולה שם:

והבערגיר הנ"ל, בשכר שעשה דבר כזה וגם עמד בנסיון עמה, נפקד ונולד לו באותה שנה בן זכר. והיא גם היא, אשת העני הנ"ל, בשכר שעמדה בנסיון כזה עם היעדניראל וגם עמו זכתה גם כן וילדה נקבה, והיתה יפת תאר מאד מאד, שלא היה יפי של מין אדם כלל, כי בין בני אדם לא נמצא יפי כזה, והיו העולם אומרים: הלואי שתתגדל (כי חדוש נפלא כזה קשה שיתגדל), כי היה יפיה ותפארתה מופלג מאד מאד, שלא נראה כזאת בעולם כלל, והיו העולם באים ונכנסים לראותה, והיו משתוממים מאד על גדל יפיה המופלג מאד מאד, והיו נותנים לה מתנות מתנות מחמת חבה. והיו נותנים מתנות, עד שנתעשר העני. והבערגיר הנ"ל נפל בדעתו, שישתדך עם העני הנ"ל מגדל יפיה, שהיה חדוש כזה, ויאמר בלבו: אפשר על זה מראה החלום, שנושאין שלו להעני ומהעני נושאין אצלו, דהינו שישתדכו יחד ויתערבו יחד על ידי השדוך:

פעם אחת. באתה אשת העני אצלו, ואמר לה דעתו, שרצונו להשתדך עמה, ואפשר בזה יתקים החלום, כנ"ל. השיבה לו: גם אני חשבתי זאת בדעתי, אך לא היה לי העזה לדבר מזה, שאני אשתדך עמכם. אך אם אתם רוצים בודאי אני מוכן, ולא אמנע מכם, כי כבר נשבעתי, שכל טובי והצלחתי לא יומנע מכם:

והבן והבת הנ"ל למדו שניהם בחדר אחד לשונות וכיוצא כדרכם. והבת הנ"ל, היו הולכים ובאים לראותה מגדל החדוש, כנ"ל, ונתנו מתנות, עד שנתעשר העני, והיו באים שרים לראותה והוטבה בעיניהם מאד. והיה יפיה חדוש גדול ביניהם, כי לא היה יפי של אנושי כלל, ומגדל הפלגת יפיה בא על דעת השרים להשתדך עם העני הזה, ושר, שהיה לו בן, חשק להתחתן עמה, אך אין נאה להם להתחתן עם כזה, על כן הוכרחו לראות להשתדל לגדל את האיש הזה, והשתדלו שיעבד אצל הקיסר. ונעשה מתחלה פראפירטשיק ואחר כך למעלה למעלה, כי השתדלו להגביהו במהרה, עד שהלך מהר ממעלה למעלה, עד שנעשה יעדניראל והיו חפצים השרים להשתדך עמו. אך היו רבים קופצים על זה, כי כמה שרים באו על זה ועסקו בזה להגביהו, וגם כי לא היה אפשר לו להתחתן מחמת הבערגיר, שכבר היו מדברים להשתדך עמו:

והעני הזה, שנעשה יעדניראל, היה מצליח יותר ויותר, והיה שולח אותו הקיסר להמלחמה, והצליח מאד בכל פעם. ונשא אותו עוד יותר למעלה למעלה, והיה הולך ומצליח מאד, עד אשר נסתלק שם הקיסר, ונתיעצו כל בני המדינה לעשות אותו לקיסר, ונתקבצו כל השרים והסכימו כולם, שהוא יהיה קיסר. ונעשה קיסר (הינו העני הנ"ל נעשה קיסר), והיה לוחם מלחמות, והיה מצליח מאד. וכבש מדינות, והיה לוחם ומצליח וכובש והולך, עד ששאר המדינות נתיעצו למסר תחת ידו ברצון טוב, כי ראו הצלחתו הגדולה, שכל היפי של העולם וכל המזל של העולם אצלו, על כן נתקבצו כל המלכים והסכימו, שהוא יהיה קיסר על כל העולם, ונתנו לו כתב באותיות של זהב:

והקיסר הזה מאן עתה להשתדך עם הבערגיר, כי אין נאה לקיסר להשתדך עם בערגיר; ואשתו הקיסרית היא לא זזה מן הבערגיר כלל. וירא הקיסר, שאי אפשר לו לעשות שידוך אחר נגד הבערגיר הנ"ל, בפרט כי אשתו מחזקת עמו מאד מאד, על כן חשב מחשבות על הבערגיר הנ"ל, ובתחלה ראה לחסרו, והשתדל בתחבולות, כאלו אין הדבר ממנו לגרם לו הפסד, והקיסר בודאי יכול לעשות כזאת. והיו מפסידים ומחסרים אותו, עד שנתדלדל ונעשה עני גמור, והיא, הקיסרית היתה מחזקת עמו תמיד. אחר כך ראה הקיסר שכל זמן שזה הבן קים, הינו בן הבערגיר הנ"ל, אי אפשר לו לעשות שידוך אחר, והשתדל להעביר את אותו הבחור של הבערגיר. וחשב מחשבות להעבירו, וגלגל עליו עלילות, והושיב עליו שופטים, והשופטים הבינו, שרצון הקיסר להעבירו מן העולם, ושפטו להניחו בשק ולהשליכו לים:

והקיסרית, היה לבה דוה מאד על זה, אך גם הקיסרית, אי אפשר לה לעשות כנגד הקיסר. מה עשתה. הלכה אל הממונים שהיו ממונים להשליכו לים, ובאתה אצלם, ונפלה לפני רגלם, והתחננה מהם מאד, שיעשו למענה להניחו, כי למה הוא חיב מיתה? ובקשה מהם מאד, שיקחו שבוי אחר מחויב מיתה להשליכו לים ויניחו אותו הבחור הנ"ל. ופעלה בקשתה אצלם, ונשבעו לה שיניחוהו. וכן עשו, ולקחו איש אחר והשליכוהו לים, ואותו הניחו, ואמרו לו: לך לך, והלך לו. והבחור הזה כבר היה בר דעת, והלך לו:

וקדם לזה הלכה הקסרית הנ"ל וקראה לבתה הנ"ל ואמרה לה: בתי, תדעי שזה הבן של הבערגיר הוא החתן שלך. וספרה לה כל אותו המעשה שעבר עליה, כנ"ל, ואיך הבערגיר מסר נפשו בשבילי (כנ"ל), והיה עמי בשבעה מקומות הנ"ל ונשבעתי לו בה', שכל טובי לא יומנע ממנו ולקחתי אותן השבעה מקומות לעדות, שהם: בור ומקוה וכו', כנ"ל. בכן עתה, הנה אתה היא כל טובתי ומזלי והצלחתי, ובודאי אתה שלו, ובנו הנ"ל הוא החתן שלך. ואביך מחמת גסותו רוצה להרגו חנם. וכבר השתדלתי להצילו ופעלתי שיניחוהו, כנ"ל, על כן תדעי, שהוא החתן שלך (הינו בן הבערגיר הנ"ל), ואל תתרצי עם אחר בעולם כלל:

ונתקבלו דברי אמה בעיניה, כי גם היא היתה יראת שמים, והשיבה, שבודאי תקים כך. והלכה הבת הזאת ושלחה כתב אל בן הבערגיר הנ"ל, אל התפיסה שהיא מחזקת עצמה בו, והוא החתן שלה. ושלחה לו כמו חתיכת לאנד קארט, וצירה בו כל המקומות שהחביאה אמה עם אביו, כנ"ל, שהם השבעה עדות: בור ומקוה וכו', כנ"ל, שצירה בו כמו בור ומקוה וכו'. והזהירה אותו מאד מאד, שישמר הכתב הזאת מאד מאד, וחתמה עצמה למטה:

אחר כך היה כנ"ל, שלקחו הממונים איש אחר, ואותו הניחו, והלך לו. וילך ויעבר, עד שבא אל הים, וישב בספינה ועבר בים. ובא רוח סערה גדולה ונשא הספינה אל ספר אחד, שהיה שם מדבר. ומגדל הסערה, (שקורין אומפיט), נשברה הספינה, אך האנשים שבה נצלו ויצאו על היבשה:

ושם היה מדבר, וילכו לנפשם כל אחד ואחד לבקש לו אכל לנפשו, כי באותו המקום לא היו רגילים הספינות לבוא לשם, כי היה מדבר, ועל כן לא היו מצפים שם על איזה ספינה לשוב למקומם. והלכו שם במדבר לבקש אכל, ונתפזרו הנה והנה כל אחד ואחד:

והלך הבחור הנ"ל במדבר, והיה הולך והולך, עד שנתרחק מן הספר; ורצה לשוב, ולא יכול; וכל מה שרצה לשוב, נתרחק יותר ויותר, עד שראה שאי אפשר לו לשוב, וילך באשר ילך. והלך שם במדבר, והיה בידו קשת שהיה מציל עצמו נגד החיות רעות שבמדבר, ומצא שם איזה דברים לאכל. והיה הולך והולך, עד אשר יצא מן המדבר ובא אל מקום (ישוב), שהיה שם מקום פנוי, והיה שם מים ואילנות סביב סביב של פרות, והיה אוכל מן הפרות ושתה מן המים:

ונתישב בדעתו לישב שם מספר ימי חייו, כי בלא זה קשה לו לשוב אל הישוב, ומי יודע אם יגיע עוד למקום כזה, אם יניח המקום הזה וילך לו?! על כן היה בדעתו לישב שם ולחיות שם ימי חייו, מאחר שטוב לו שם, שהיה לו הפרות לאכל והמים לשתות. ולפעמים היה יוצא ורובה בקשתו ארנבת או צבי, והיה לו בשר לאכל. גם היה צד לעצמו דגים, כי היה שם דגים טובים מאד בתוך המים, וייטב בעיניו לבלות שם ימי חייו:

והקיסר הנ"ל, אחר שנעשה המשפט בבן הבערגיר הנ"ל ועתה נפטר ממנו, (כי הקיסר סבר, שכבר נתקים בו המשפט באמת בבן הבערגיר הנ"ל, ושוב איננו בעולם) כעת יוכל להשתדך עם בתו הנ"ל, והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא. ועשה לה חצר כראוי, וישבה שם. ולקחה לעצמה בנות שרים להיות לה לרעותיה, וישבה שם. והיתה מנגנת בכלי שיר וכיוצא כדרכם, וכל מה שהיו מדברים לה שידוכים, היתה משיבה, שאין רצונה בדברים, דהינו לדבר השדוך, רק שיבוא המשודך בעצמו. והיא היתה בקיאה מאד בחכמת השיר, ועשתה באמנות מקום שיבוא המשודך על אותו המקום ויעמד כנגדה, וידבר דברי שיר, הינו שיר של חשק, כדרך שמדבר החשוק לחשוקתו דברי חבה:

והיו באים מלכים להשתדך, ועלו על אותו המקום, והיו מדברים כל אחד ואחד שיר שלו. ולקצתם שלחה תשובה על ידי רעותיה גם כן בדרך שיר וחבה, ולקצת, שנראו לה יותר, השיבה בעצמה והרימה קולה בשיר והשיבה לו גם כן דברי חבה, ולקצת, שנראו לה עוד יותר, היתה מראה עצמה פנים אל פנים, והיתה מראה את פניה, והשיבה לו דברי שיר וחבה, ולכולם סימה בסוף. אבל לא עברו עליך המימות ולא היה מי שמבין כונתה. וכשהיתה מראה פניה, היו נופלים מגדל יפיה, והיו קצת נשארים חלשות, וקצת נשתגעו מחמת חולת אהבה, מגדל יפיה שהיה מופלג מאד מאד, ואף על פי כן, אף על פי שנשתגעו ונשארו חלשות, עם כל זאת היו באים מלכים להשתדך עמה, ולכולם השיבה כנ"ל:

והבן הנ"ל (הינו בן הבערגיר הנ"ל) ישב שם באותו מקום הנ"ל ועשה לעצמו שם מקום לישב בו, והיה יושב שם. וגם הוא היה יכול לנגן ויודע חכמת השיר, והיה בוחר לו עצים, שראויים לעשות מהם כלי שיר, ועשה לעצמו כלי שיר. ומהגידין של החיות עשה לו נימין, (שקורין סטריניס), והיה מנגן ומשורר לעצמו. והיה לוקח הכתב שהיה לו, ששלחה לו הבת הקיסר הנ"ל, והיה משורר ומנגן ונזכר כל המארעות שהיו לו, ואיך אביו היה בערגיר וכו', ועתה נשלך לכאן. והלך ולקח הכתב הנ"ל ועשה לו סימן באילן אחד, ועשה שם מקום, וטמן שם הכתב הנ"ל, וישב שם איזה זמן:

פעם אחד היה רוח סערה גדולה ושבר כל האילנות, שהיו עומדים שם, ולא היה יכול להכיר האילן, שטמן שם הכתב, כי בעוד שהיו עומדים, היה לו סימן להכיר, ועכשו שנפלו, נתערב האילן בין האילנות, שהיו שם הרבה מאד, ולא היה יכול להכיר האילן; וזה אי אפשר לבקע כל האילנות לחפש הכתב, כי היו רבים מאד. והיה בוכה ומצטער על זה מאד מאד, וראה, שאם ישב כאן, בודאי ישתגע מגדל הצער, שהיה קשה עליו מאד. ונתישב, שמוכרח לילך להלן, ויעבר עליו מה, כי בלא זאת הוא מסוכן מאד מגדל הצער, כנ"ל. ולקח לו בשר ופרות בתוך שקו, וילך באשר ילך. ועשה לעצמו סימנים באותו המקום שיצא משם:

והיה הולך, עד שבא אל ישוב. ושאל: איזה מדינה היא זאת? השיבו לו. ושאל אם נשמע כאן מאותו הקיסר הנ"ל; השיבו לו: הן. ושאל אם נשמע כאן מבתו היפת תאר; השיבו לו: הן, אך שאי אפשר להשתדך עמה כנ"ל. ונתישב בדעתו: מאחר שאי אפשר לו לבוא לשם, והלך אל המלך של אותו המדינה וספר לו כל לבו, ושהוא החתן שלה, ובשבילו אינה רוצה להשתדך עם אחר. ומאחר שאי אפשר לו לבוא לשם, בכן הוא מוסר לו כל הסימנים שבידו, דהינו השבעה מימות הנ"ל, ושאותו המלך ילך לשם וישתדך עמה, ולו יתן מעות בעד זה. והכיר המלך, שדבריו כנים, כי אי אפשר לבדות זאת מן הלב, והוטב הדבר בעיניו:

אך נתישב: אם יביא אותה לכאן, ואותו הבחור יהיה פה אין הדבר טוב לפניו, ולהרגו קשה בעיניו, כי מדוע יהרג על הטובה שעשה לו?! בכן נתישב לשלחו למרחוק מאתים פרסאות, וחרה הדבר מאד בעיני הבן הנ"ל על אשר הוא משלחו בעד טובה כזו שעשה לו, והלך שם אל מלך אחר גם כן, וספר לו גם כן כנ"ל, ומסר לו כל הסימנים, ולהשני הוסיף סימן יותר, וצוה עליו וזרזו, שיסע תכף, אולי יוכל להקדים את חברו, וגם אפלו אם לא יקדימו, יש לו סימן יותר מחברו:

והשני נתישב גם כן כנ"ל כמו הראשון, ושלח גם כן את אותו הבן למרחוק מאתים פרסאות. וחרה לו גם כן מאד, וילך אל השלישי, ולהשלישי מסר עוד סימנים מובהקים ביותר:

וילך ויסע תכף המלך הראשון הנ"ל ובא לשם, למקום בת הקיסר הנ"ל, ועשה לו שיר, ונעץ בתוך השיר על פי החכמה זו כל אותן המקומות, דהינו השבעה עדים הנ"ל, אך על פי השיר נזדמן לו, שלא סדרם כסדר את המקומות הנ"ל, כי כן הגיע לו על פי חכמת השיר. ובא לשם על המקום הנ"ל, והגיד השיר. כשמע בת הקיסר המקומות הנ"ל, נפלא בעיניה, ונראה לה שמוכרח שזהו בן גילה, רק היה קשה בעיניה על שלא סדרם כסדר, אך אף על פי כן חשבה בדעתה, אולי מחמת חכמת משקל השיר בא לו זה הסדר, ונסכם בלבה, שזה הוא, וכתבה לו, שהיא משודכת לו, ונעשה שמחה ורעש, שנמצא לה בן גילה, והכינו על החתונה:

בתוך כך בא השני והיה רץ גם כן לשם. ואמרו לו, שכבר היא משודכת, ולא השגיח על זה ואמר שאף על פי כן יש לו דבר שיגיד לה שבודאי יפעל. ובא והגיד שירו וסדר כל המקומות הנ"ל כסדר, וגם נתן עוד סימן יותר. ושאלה אותו, מאין יודע הראשון. ולהגיד האמת לא טוב לפניו, ואמר שאינו יודע. ונפלא בעיניה מאד, ועמדה משתומם, כי גם הראשון ספר המקומות ומאין יתודע לאדם סימנים הללו? אך אף על פי כן נראה בעיניה, שזה השני הוא בן גילה, מאחר שראתה בו, שספר כסדר וכו', כנ"ל, והראשון, אפשר על פי חכמת השיר בא לו זאת, שהזכיר אלו המקומות, אך נשארה עומדת:

והבחור הנ"ל, כששלחו השני, חרה לו גם כן, והלך אל השלישי וספר לו גם כן כנ"ל, ומסר לו עוד יותר סימנים מובהקים ביותר. ולפני השלישי ספר כל לבו באשר שהיה לו כתב, שהיה מצויר בו המקומות כנ"ל, בכן יציר לעצמו גם כן על ניר כל אותן המקומות ויביא אליה. והשלישי נתישב גם כן כנ"ל, שאין טוב לפניו, שיביא אותה לכאן, וזה הבחור יהיה כאן ושלח גם כן את הבחור עוד למרחוק יותר מאתים פרסאות:

וזה המלך השלישי רץ גם כן לשם (דהינו לקח את היפת תאר) ובא לשם, והגידו לו, שכבר יש כאן שני הנ"ל, והשיב: אף על פי כן, כי יש לו דבר, שבודאי יפעל. והעולם לא היו יודעים כלל מפני מה היא נתרצה לאלו יותר מאחרים. ובא גם השלישי והגיד שירו בסימנים מובהקים יותר, והראה הכתב עם ציור המקומות ונבהלה מאד, אך לא יכלה לעשות דבר מחמת שגם הראשון נראה שזהו ואחר כך השני, על כן אמרה, שלא תאמין, עד שיביאו לה כתב ידה בעצמו:

אחר כך נתישב בדעתו הבחור הנ"ל: עד מתי יהיו משלחין אותו בכל פעם להלן יותר? על כן ישב עצמו, שהוא בעצמו יניח עצמו לילך לשם, אולי יפעל הוא. והיה הולך וסובב, עד שבא לשם ואמר, שהוא יש לו דבר וכו'. ובא והגיד שירו ונתן עוד יותר ויותר סימנים מובהקים, והזכיר אותה, שלמד עמה בחדר אחד וכיוצא בזה, וספר לה הכל שהוא שלח המלכים הנ"ל ושטמן הכתב באילן וכל מה שעבר עליו אבל היא לא השגיחה כלל על זה. (ובודאי גם הראשונים המלכים הנ"ל אמרו איזה טעמים על מה שאין בידם הכתב) ולהכיר אותו בודאי אי אפשר, כי כבר עבר זמן רב, ולא רצתה להשגיח עוד על סימנים כלל, עד שיביאו לה הכתב, כי גם על הראשון סברה שזהו בודאי וכן על השני וכו', על כן לא רצתה וכו', כנ"ל:

ונתישב הבחור, שכאן אי אפשר לעשות שהיות כלל, ונתישב לשוב ולחזר למקומו, אל המדבר שהיה בו, ושם יבלה ימי חייו. והיה הולך וסובב להגיע למדבר הנ"ל, והגיע לשם, אל המדבר הנ"ל. בתוך כל הנ"ל עברו בין כך ובין כך כמה שנים, ונסכם אצל הבחור הנ"ל שישב שם במדבר, ויבלה שם ימי חייו כפי מה שערך בדעתו חיות האדם בעולם הזה נחקר בדעתו, שטוב לבלות כאן מספר ימיו, וישב שם ואכל וכו' כנ"ל:

ועל הים היה רוצח. והרוצח שמע, שנמצא יפת תאר כזו בעולם, וחשב לתפסה, אף שהוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס, אך חשק לתפסה כדי למכרה לאיזה מלך ויקח בעדה הון רב, והתחיל להשתדל בזה. והרוצח הוא מופקר, והפקיר עצמו: אם יפעל יפעל, ואם לאו לאו; ומה יפסיד? כי הוא מופקר כדרך הרוצח. והלך הרוצח וקנה סחורות רבות מאד מאד רבוי מופלג מאד. גם עשה צפרים של זהב, והיו נעשים באמנות, שנדמה, שהם חיים ממש (נאטירליך). גם עשה שבלים של זהב, והיו הצפרים עומדים על השבלים, וזה היה בעצמו נדמה לחדוש, שהצפרים עומדים על שבלים, ואין השבלים נשברים, כי היו צפרים גדולים (על כן היה חדוש). גם עשה בתחבולות שנדמה, שהם מנגנים, ואחת היתה מכה ומקשקשת בלשונה, (שקורין גיקנאקט), ואחת היתה מצלצלת בפיה, (שקורין גישוישטשיט), ואחת היתה מזמרת והכל היה בתחבולות, שהיו בני אדם עומדים שם בתוך חדר, שהיה על הספינה מאחורי הצפרים, ועשו כל הנ"ל אותן הבני אדם, ונדמה, שהצפרים בעצמן מנגנים, כי היו עשויים עם דראטין באמנות, עד שנדמה, שהם בעצמן עושין כל הנ"ל:

ונסע הרוצח עם כל הנ"ל למדינה, שהייתה שם בת הקיסר הנ"ל. ובא אל העיר, שהייתה שם, ועמד עם ספינתו בים, ושלשל האנקירש ועכבה (שקורין גיאנקירט), ודמה עצמו לסוחר גדול, והיו נכנסים ובאים שם לקנות אצלו סחורות רבות יקרות. ועמד שם איזה זמן רבע שנה ויותר והיו נושאים ממנו סחורות יפות שקנו אצלו. וחשקה גם בת הקיסר לקנות סחורה ממנו, ושלחה אליו, שישא סחורה אצלה, ושלח לה, שאינו צריך לזה לשאת סחורה לבית הקונה אף על פי שהיא בת הקיסר, ומי שצריך סחורה, יבוא אצלו, ולסוחר אין מי שיכריח אותו על זה:

וישבה עצמה בת הקיסר, שתלך אצלו. ודרכה היה, כשהלכה בשוק, היתה תולה מכסה על פניה כדי שלא יסתכלו בה, כי יוכלו בני אדם לפל וכו' מחמת יפיה, כנ"ל, על כן היתה מכסה פניה, כנ"ל. והלכה בת הקיסר וכסתה את פניה ולקחה גם רעותיה עמה וחיל, (שקורין וואך), הלך אחריה. ובאתה אל הסוחר הנ"ל (הינו הרוצח, שנדמה לסוחר) וקנתה שם סחורות אצלו, והלכה לה. ואמר לה הסוחר. אם תבוא עוד הפעם, אראה לך עוד דברים יפים מזה, שהם נפלאים מאד; ושבה לביתה. שוב פעם אחרת באתה וקנתה והלכה לה. ועמד שם (הרוצח הזה) איזה זמן; בתוך כך נעשית (הבת קיסר הנ"ל) רגילה אצלו, נכנסת ויוצאת:

פעם אחת באתה אצלו, והלך ופתח לה החדר, שהיו עומדים שם הצפרים של זהב וכו', וראתה, שהוא חדוש נפלא. ורצו גם האחרים, הינו החיל לכנס, ואמר: לאו לאו! זה איני מראה לשום אדם, רק אליך שאת בת הקיסר, אבל לאחרים איני רוצה כלל. ונכנסה היא בעצמה. והלך גם הוא אל החדר ונעל הדלת, ועשה כפשוטו, שלקח שק והניחה בעל כרחה בתוך השק, ופשט ממנה מלבושיה והלבישם את מאטראס אחד וכסה פניו ודחפו לחוץ ואמר לו: לך! והמאטראס הזה הוא אינו יודע כלל מה נעשה עמו, ותכף שיצא לחוץ ופניו מכוסה, והחיל לא ידעו, והתחילו לילך עמו מיד, כמדומה להם שזאת היא הבת הקיסר. והוא (הינו המאטראס) הולך עם החיל שהוליכוהו, ולא ידע היכן הוא כלל, עד שבא לשם, לחדר שהייתה הבת קיסר יושבת שם, וגלו פניו וראו שהוא מאטראס. ונעשה רעש גדול (ואת המאטראס טפחו על פניו היטב היטב ודחפוהו, כי הוא אינו חיב, כי לא ידע כלל):

והרוצח לקח את הבת הקיסר וידע, שבודאי ירדפו אחריו. והלך מן הספינה וטמן עצמו עמה בבור שהיה בו מי גשמים, עד שיעבר הרעש, ואת המאטראסין של הספינה צוה, שתכף ומיד יחתכו האנקירס ויברחו מיד, כי בודאי ירדפו אחריהם, ובודאי לא יהיו רובים אל הספינה מחמת הבת קיסר, שהם סבורים, שהיא שם בספינה, רק שירדפו אתכם, ועל כן תברחו מיד. ואם ישיגו אתכם ישיגו, מה בזה? כדרך הרוצחים, שאינם משגיחין על עצמן כלל. וכן היה, שנעשה רעש, ורדפו תכף אחריהם, אך לא מצאוה שם:

והרוצח החביא עצמו עמה בבור של מי גשמים, והיו מונחים שם. והיה מפחיד אותה, שלא תצעק, שלא ישמעו בני אדם, והיה אומר לה: אני מסרתי נפשי בשבילך כדי לתפסך, ואם אפסיד אותך, אין חיי נחשבים אצלי כלום מאחר שכבר את בידי, אם אחזר ואפסיד אותך ותומנעי ממני, אין חיי נחשבים אצלי מאומה כלל, על כן תכף שתתני צעקה, אחנק אותך מיד, ויעבר עלי מה, כי איני שוה בעיני כלום. ותירא לנפשה מפניו (הינו הבת קיסר היתה יראה לצעק מפני אימת הרוצח). אחר כך יצא משם עמה והוליך אותה בעיר, והיו הולכים והולכים, ובאו למקום אחר, והבין, שגם שם מחפשים, והחביא עצמו עמה עוד במקוה, וכן יצא משם, והלך והחביא עמה עוד במקום אחר, עד שהיה מחביא עצמו עמה בכל השבעה מקומות, שהחביא הבערגיר עם אמה, כנ"ל, שהם השבעה עדים הנ"ל (הינו שבעה מיני מים, שהם בור ומקוה ומעין וכו' כנ"ל) עד אשר בא אל הים. וחפש שם למצוא על כל פנים ספינה קטנה של צידי דגים כדי לעבר עמה, ומצא ספינה, ולקח את בת הקיסר. והוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס כנ"ל, אך היה רוצה למכרה לאיזה מלך, והיה מתירא פן יתפסו אותה ממנו. והלך והלביש אותה בבגדי מאטראס, ונדמית לזכר. ועבר עמו בים. (מכאן ולהלאה נדבר על הבת קיסר בלשון זכר, כי בלשון זה ספר רבנו, זכרונו לברכה, מחמת שהרוצח הלביש אותה כמו זכר). ובא רוח סערה ונשא הספינה אל הספר ושבר את הספינה, ובאו אל אותו הספר שהיה מדבר הנ"ל, שהיה שם הבחור הנ"ל:

בבואם לשם, והגזלן היה בקי בדרכים כדרכם וידע, שכאן הוא מקום מדבר, שאין מגיעים הספינות לכאן, על כן לא היה מתירא כאן משום אדם, והניחה והלכו (הינו הרוצח ובת הקיסר) זה לכאן וזה לכאן לבקש להם אכל, ונתרחק מן הגזלן, והגזלן הלך בדרכו וראה, והנה אינה אצלו. והתחיל לצעק אליה, והיא ישבה עצמה, ולא השיבה לו. (כי אמרה) מאחר שסופי יהיה, שימכר אותי למה לי להשיב לו? ואם יחזר ויגיע אצלי, אשיב לו, שלא שמעתי, בפרט כי אין רצונו להרגני, כי הוא צריך למכר אותי; ולא השיבה אותו, והלכה להלן. והוא, הגזלן, מחפש אנה ואנה, ולא מצאה, והלך להלן, ולא מצאה, ומן הסתם אכלוהו חיות רעות:

והיא הלכה להלן להלן, והיתה מוצאת לה איזה אכל. והלכה, עד שהגיעה אל המקום, שהיה יושב שם הבחור הנ"ל. וכבר נתגדלה בשערות וגם היתה לבושה כמו זכר בבגדי מאטראס, כנ"ל, ולא הכירו זה את זה. ותכף בבואה בא לו שמחה שבא עוד אדם. ושאל אותו: מאין באת לכאן? השיבה: הייתי עם איזה סוחר בים וכו'. שאלה אותו: מאין באת אתה לכאן? השיב לה: גם כן על ידי איזה סוחר וכו'. וישבו שם שניהם. (אין הלשון מדוקדק, כי פעם היא נקראת בלשון זכר, ופעם בלשון נקבה):

ואחר שנלקחה בת הקיסר מן הקיסר, כנ"ל, היתה הקיסרית מקוננת ומכה ראשה בכתל על אבדת בתה, והיתה מצערת בדברים מאד את הקיסר, שעל ידי גסותו אבד את הבחור הנ"ל, ועתה אבד בתם (ואמרה): הלא היא היתה כל המזל והצלחה שלנו, ואבדנו אותה ומה יש לי עוד היום? והיתה מצערת אותו מאד. ובודאי גם אליו בעצמו היה צר מאד על אבידת בתו, ועוד היתה הקיסרית מצערת ומכעסת אותו מאד, ונעשו קטטות וכעסים ביניהם. והיתה מדברת לו דברים רעים, עד שהכעיסה אותו מאד, עד אשר אמר לשלחה. והושיב דינים, ופסקו לשלחה, ושלחוה, (שקורין פאר שיקט):

אחר כך היה הקיסר שולח למלחמה, ולא היה מצליח, והיה תולה הדבר באיזה יעדניראל, שבשביל שעשית כך על ידי זה אבדת המלחמה. ושלח אותו. אחר כך שלח עוד למלחמה, ולא הצליח. ושלח עוד יעדניראלין (הינו פר שיקט), וכן שלח כמה יעדניראלין. וראו בני המדינה, שעושה דברים זרים: בתחלה שלח הקיסרית, אחר כך יעדניראלין, וישבו עצמן: אפשר להפך: לשלח אחר הקיסרית, ואותו ישלחו, והקיסרית תנהג המדינה. וכן עשו. ושלחו את הקיסר, והשיבו את הקיסרית, והיא נהגה המדינה:

והקיסרית שלחה תכף להחזיר את הברגיר עם אשתו הבערגירין והכניסה אותו בפלטין שלה. והקיסר, כשהיה נשלח, עמד ובקש מהמוליכים אותו שיניחוהו, כי אף על פי כן הייתי קיסר שלכם, ובודאי עשיתי לכם טובות, עתה חנוני נא בזאת והניחו אותי לילך, כי בודאי לא אשוב אל המדינה עוד, ואין לכם להתירא. הניחו לי ואלך ואהיה על כל פנים חפשי ימי חיי שיש לי לחיות. והניחו אותו. והיה הולך והולך. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, והיה הולך והולך הקיסר ובא על הים. ונשא גם כן הרוח את הספינה ובא גם כן אל המדבר הנ"ל, עד שבא אל המקום שיושבים שם אלו השנים הנ"ל (הינו הבחור בן הבערגיר ובתו היפת תאר, שלבושה בבגדי זכר, כנ"ל). ולא הכירו זה את זה, כי כבר נתגדל הקיסר בשערות וכבר עברו כמה שנים. וכן הם גם כן כבר נתגדלו בשערות, כנ"ל. ושאלו אותו: מאין באת לכאן? והשיב להם: על ידי סוחר וכו', וכן הם השיבו לו וכו'. וישבו שם אלו הנ"ל יחד, והיו אוכלים ושותים, כנ"ל. והיו מנגנים בכלי שיר, כי כולם היו יכולים לנגן, כי זה קיסר, וכן הם יכלו גם כן לנגן, כנ"ל:

והוא, הבחור הנ"ל, היה הבריה ביניהם, כי כבר היה שם מכבר. והיה מביא להם בשר ואכלו והיו שורפים שם עצים, שהיו יקרים מן זהב בישוב, והיה אותו הבחור הנ"ל מוכיח להם (לשון הוכחה וברור דברים), שכאן טוב לבלות ימי חייהם כפי הטוב שיש לבני אדם בעולם בישוב, טוב לפניהם לישב כאן לבלות כאן ימי חייהם. שאלו אותו:

מה טוב היה לך, שאתה אומר, שכאן טוב יותר לפניך? השיב להם וספר לפניהם מה שעבר עליו שהיה בן בערגיר וכו', עד שבא לכאן, ומה היה לו בזה שהוא בן בערגיר, שהיה לו כל טוב, גם כאן יש לו כל טוב. והוכיח להם, שטוב לבלות כאן ימי חייהם:

שאלו הקיסר הזה הנ"ל: השמעת מאותו הקיסר? השיב לו ששמע. שאל אותו על היפת תאר, אם שמע ממנה. השיב לו גם כן: הן. והתחיל הבחור להתרגז ואמר: זה הרוצח! (הינו אותו הקיסר הנ"ל שדברו ממנו, כי הוא לא ידע, שזה שמדבר עמו הוא הוא הקיסר בעצמו. והיה הבחור אומר בכעס כחורק בשניו עליו ואמר בכעס זה הרוצח). ושאלו (הינו זה הקיסר, שנדמה לאיש אחר, שאל להבחור): מפני מה הוא רוצח? השיב לו: בשביל אכזריות שלו וגסותו באתי לכאן. שאלו: ואיך? וישב עצמו הבחור, שבכאן אין לו ממי להתירא, והגיד לו וספר לו כל אותו המארע שעבר עליו. (נראין הדברים, שבתחלה לא ספר לו גוף המעשה, רק שהיה בן בערגיר) שאלו: אם היה זה הקיסר בא לידך היית נוקם בו עכשו? השיב לו: לאו. (כי הוא היה רחמן) אדרבא! הייתי מפרנסו כמו שאני מפרנס אותך:

שוב התחיל הקיסר להתאנח ולגנח: כמה שיבה רעה ומרה להקיסר הזה, כי שמע, שהיפת תאר שלו נאבדה, והוא נשלח! ויאמר, עוד אותו הבחור: בשביל אכזריותו וגדלות שלו אבד את עצמו ואת בתו, ואני נשלכתי לכאן; הכל על ידו! שאלו עוד (הינו הקיסר להבחור): אם היה בא לידך היית נוקם בו? השיב לו: לאו! אדרבא! הייתי מפרנסו ממש כמו שאני מפרנס אותך. ויתודע הקיסר אליו והודיעו, שהוא בעצמו הוא הקיסר הנ"ל, ומה שעבר עליו וכו'. ונפל עליו (הבחור הנ"ל) וחבקו ונשקו. והיא (הינו היפת תאר, שהייתה גם כן שם, רק שהייתה נדמית לזכר) שמעה כל זאת, מה שאלו מדברים זה לזה:

והבחור הנ"ל היה דרכו לילך בכל יום ועשה לו סימן בשלשה אילנות, כי היה שם אלפי אלפים אילנות, ובקש שם הכתב הנ"ל (הינו בשלשה אילנות מהם) ועשה בהם סימן כדי שלמחר לא יצטרך לבדק ולחפש באלו השלשה אילנות. כולי האי ואולי ימצא אותו הכתב הנ"ל. וכשהיה חוזר משם, היה בא עם עינים בכויות מחמת שהיה בוכה, כשבקש ולא מצא. שאלו אותו: מה אתה מבקש באלו האילנות, כנ"ל, ואחר כך אתה חוזר ועיניך בכויות? השיב להם וספר להם כל אותו המעשה, שבת הקיסר שלחה לו כתב וכו', וטמן אותו באלו אילנות, ובא רוח סערה וכו', כנ"ל, ועתה הוא מבקש אולי ימצא. אמרו לו: למחר, כשתלך לבקש, נלך גם כן עמך, אולי נמצא אנחנו אותו הכתב. וכן היה, והלכו הם עמו גם כן, ומצאה הבת קיסר את אותו הכתב באילן, ופתחה אותו וראתה, שהוא כתב ידה ממש:

חשבה בדעתה: אם תגיד לו תכף שהיא היא, כשתחזר ותפשט אלו המלבושים ותחזר ליפיה ותהיה שוב יפת תאר כמקדם יוכל לפל ולגוע, והיא רוצה שיהיה בכשרות כדת. והלכה והחזירה לו הכתב, ואמרה לו, שמצאה הכתב. ותכף נפל חלשות. והחיו והבריאו אותו, והיה ביניהם שמחה גדולה:

אחר כך אמר אותו הבחור: למה לי הכתב? היכן אמצאה? כי בהכרח היא עכשו אצל איזה מלך, ולמה לי זאת? אבלה כאן ימי חיי! והשיב לה הכתב ואמר לה: הא לך הכתב ותלך ותשאנה (כי היא נדמית לזכר, כנ"ל) ורצתה לילך. ובקשה ממנו, שילך עמה גם כן, כי הוא בודאי יקח אותה, והיה הטוב ההוא, אשר יהיה לי, אתן לך חלק גם כן (הינו שהבת קיסר, שנדמית לזכר, אמרה אל הבחור, שלא ידע שהיא בעצמה היא היפת תאר הנ"ל, שילך עמו גם כן, והוא בודאי יקח את היפת תאר וייטב עם הבחור גם כן). והבחור ראה, שהוא איש חכם (הינו הבת קיסר, שאנו מדברים עליה בלשון זכר כנ"ל), ובודאי ישיג ויקח אותה, ונתרצה לילך עמו והקיסר הנ"ל היה נשאר לבדו, כי הוא היה ירא לשוב אל המדינה, ובקשה ממנו שילך גם כן, כי מאחר שהוא ישוב ויקח היפת תאר, אין לו אימה עוד (כי יוחזר המזל) ויוכל להשיבו גם כן:

והלכו אלו השלשה יחד, ושכרו להם ספינה. ובאו אל המדינה, שיושבת שם הקיסרית, ובאו אל אותו העיר, שהיא יושבת שם, והעמידו הספינה, וישבה עצמה (בת הקיסר):

אם תודיע תכף לאמה, שבאתה תוכל לגוע. ושלחה אצלה באשר שנמצא איש, שיודע ידיעה מבתה. אחר כך הלכה בעצמה וספרה להקיסרית כל מה שעבר על בתה, וספרה לה כל המעשה, ולבסוף אמרה לה: והיא גם כן בכאן. אחר כך אמרה לה האמת: אני אני היא, והודיעה לה, שגם החתן שלה, בן הבערגיר, הוא גם כן בכאן, אך אמרה לה, שאינה רוצה באפן אחר, רק שישיבו את אביה הקיסר למקומו, ואמה לא היתה מרוצית לזה כלל, כי חרה לה עליו מאד על שבשבילו היה כל הנ"ל, אך אף על פי כן הוכרחה למלאות רצון בתה. ורצו להשיבו ויבקשו והנה אין הקיסר נמצא כלל. והגידה לה בתה, שגם הוא בכאן, והיתה החתונה. והשמחה בשלימות, והמלוכה והקיסרית קיבלו הזוג הזה ומלכו בכיפה.

גם אחר כך לא היה להקיסר הזקן גדולה, כי הכל היה על ידו. המאטראס טפחו אותו על פניו ודחפוהו. הבערגיר היה לו גדולה מאד (כי הוא) אבי הקיסר, שהוא העיקר.

תגים