הרב יהודה פתיה

הרב_יהודה_פתיההרב יהודה פתיה | רוחות מספרות.

כ”ז באב ה’תש”ב 1942 יום פטירתו של הרב המקובל רבי יהודה פתיה בעל הספר מנחת יהודה – רוחות מספרות / רבי יהודה פתיה. 

הספר מנחת יהודה – רוחות מספרות למקובל האלוקי ר’ יהודה פתיה זיע”א, מכיל ביאור על פרשיות התורה והנ”ך כפשוטן וכהוויתן. גם מבואר בו עניין החלומות, רמזיהם ופתרונן, ומעשה הרוחות, דינם וגלגולם. ועניין גהינום וימות המשיח ועולם הבא ועניין התשובה. אשר כל אלו נחוצים לכל אדם ללמוד אותם.
בנוסף מופיעות בספר “מנחת יהודה – הרוחות מספרות” שיחות עם דיבוקים וסדר הוצאת דיבוק. סדר תיקון נפטרים, ומעלת תפילת קדיש, ותיקוני נשמות. ותיקון הברית ועוד…

תולדות חייו של המקובל רבי יהודה פתיה זיע”א.

הרב פתיה נולד בבגדד בשנת 1859 ונודע עוד בצעירותו כתלמיד חכם ומקובל מובהק. בצעירותו למד בכמה ישיבות, ובהן גם בית המדרש הנודע לרבנים “בית זילכה”, שבו למדו ולימדו באותן שנים גדולי החכמים של העדה הבבלית. כשהיה בן 23 החליט להקדיש את חייו ללימוד תורת הנסתר ולעיסוק בה, ועד מהרה הוכר כחכם ומקובל שבכוח לימודו ותפילתו ביכולתו לרפא חולים, לגרש שדים ולהביא להגשמת משאלותיהם של ההמונים, שהחלו לצבוא על דלתותיו בכל שעות היום והלילה.
רב המקובל יהודה פתיה, שבית הכנסת “מנחת יהודה” בשכונת מחנה יהודה נושא את שמו, עלה לארץ מבגדד שלוש פעמים. בפעם הראשונה היה זה בשנת 1905, ובשהותו הקצרה בירושלים הספיק להוציא לאור את ספרו הכמוס עד אז, “יין הרקח”, המהווה ביאור לשניים מחלקי הזוהר החשובים ביותר – האידרא רבה והאידרא זוטא. בתחילה, כך מסופר, סירב הרב המקובל לפרסם ברבים את ספרו, ורק מששמע מפי מקובלים אחרים כי רבי שמעון בר יוחאי עצמו מחכה אף הוא בשמים להופעתו – שוכנע להוציא את הדברים אל האור.

אלא שלמרות רצונו לא הצליח הרב פתיה להשתקע בארץ. כך החליט לחזור לבגדד, ובה נשאר עד שנת 1923. באותה שנה שם את פעמיו בשנית לירושלים. לאחר זמן קצר מצא עצמו חוזר פעם נוספת על עקבותיו, וזאת הפעם נותר בבגדד עד שנת 1934. רק בניסיונו השלישי לעלות ארצה צלח הדבר בידו, ובירושלים התגורר עד פטירתו בשנת 1942. הרב פתיה הפך לאחד המקובלים הנודעים והאהובים ביותר על כלל הציבור הירושלמי, וסיפורי המופת המסופרים מדור לדור על גדלותו, על אופיו ועל יכולותיו המיסטיות סובבים בעיקרם סביב בית הכנסת הנושא כיום את שמו.

סיפורים : סיכולה של הגזרה

בירושלים פעלו בראשית המאה העשרים עשרות חכמים מקובלים, וחלקם נודעו אף הם בציבור והפכו למוקדי עלייה לרגל ליהודים בני כל העדות. הנודע שבהם היה הרב חיים שאול דוויק הכהן (השד”ה), ראש ישיבת “רחובות הנהר”, שפעלה עשרות שנים בשכונת הבוכרים. ואולם משעה שעלה לירושלים “הארי מבבל”, כפי שכינו חלק מן המקובלים את הרב יהודה פתיה, פקד את ביתו הקטן שבשכונת מחנה יהודה זרם כמעט בלתי פוסק של תלמידים, חכמים ויהודים מן השורה, שביקשו לזכות ולו במעט מן האור שהפיצה דמותו הקטנה. זכו באותן שנים גם לקמעות מעשה ידיו, ותוך כך המשיכו להיקשר לדמותו סיפורים פלאיים ששיקפו את ההערצה שחשו כלפיו כל יושבי העיר.

ואולם, מה ששבה את דמיונם של רבים, מעבר לכוחותיהם המופלאים של הקמעות שחילק – אשר אחדים מהם ניתן למצוא עד היום בבתי כנסת שונים בירושלים – היה התגייסותו המיוחדת לעצירת התקדמותם של הכוחות הנאציים, שכבשו בסערה את מדבריות צפון אפריקה והתקדמו כמעט ללא הפרעה לכיוון ארץ-ישראל. פעולה מיסטית זו זכתה לתיאורים חוזרים ונשנים. כך למשל תיאר את הדברים הרב הסופר חיים סבתו: “הם עשו זאת בעצת הארי שבחבורה, הצדיק הבגדדי המלומד בנסים הרב פתייה, שאחרי שאלת חלום ציווה לכל אחד מן החבורה ללכת למקום אחר להתפלל” (ח’ סבתו, בואי הרוח, עמ’ 25).

הרב יהודה פתיה ארגן באותה העת קבוצות של מקובלים שיתפללו בקברי צדיקים בכל רחבי הארץ, נשא תפילות בנוסח מיוחד בירושלים, שבהן השתתף מלבדו גם קובץ מקובלים קשישים, ואפילו שכר כלי טיס שאמור היה להקיף את ארץ-ישראל כמה פעמים, תוך שהוא עצמו מתפלל כל העת לשמירת הארץ מן המזיקים. בסופו של דבר, כידוע, נהדף צבאו של רומל בפני הצבא הבריטי ביולי 1942, בקרב אל עלמיין הראשון, וכל זאת חודשים אחדים לפני פטירתו של הרב יהודה פתיה, שהוחזק בעיני רבים כמי שבתפילתו סיכל את רוע הגזירה.

הרב יהודה פתיה נפטר בכ”ז באב ה’תש”ב 1942, ונטמן בנקודה הגבוהה ביותר בחלקה הבבלית בבית הקברות בהר הזיתים.

להורדת הספר של הרב יהודה פתייא ‘רוחות מספרות’ שמספר סיפורן של נשמות ערטליאיות שנכנסו בתוך גוף של חוטאים ומספרות מה קרה להם מאז שנפטרו מהעולם הזה כולל משחיתים שמופקדים על עינוי נשמות החוטאים האלו בתקשור עם המקובל האלוקי הרב יהודה פתייה… אחד הספרים הכי חזקים שמוכיחים שיש עולם הבא, ויש בורא לעולם ותורת משה היא היחידה שהיא אמת מומלץ.

עו”ד ערן בן עזרא

להורדת הספר בלינק הבא http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=34998&pgnum=1

להלן מספר סיפורים נוספים של רוחות מספרות :

נמשיך ונביא עוד סיפורים מדהימים שמוכיחים את אמיתות התורה ,ועוד עובדות עליהן מעיד המקובל הצדיק רבי יהודה פתיה ז”ל בספרו מנחת יהודה בעמ’ 143 וזו לשונו:
רימה בת פרחה
”עוד בשנת תרס”ז, בחזרתי מעיר הקודש ירושלים ת”ו, באה אלי רימה בת פרחה, והיה בה רוח הנקרא יצחק בן כתון, והוא רשע ואהב זימה, ועם הארץ גמור. ויגעתי עמו כמה שנים ולא יצא . ועודנו עד שנה זו שהיא שנת התרצ”ג , בתוך רימה הנזכרת . וסימא את שתי עיניה רחמנא ליצלן עוד בשנת תרע”א בחודש אלול בפליל ישמעאל, ולא הועיל. והיה הרוח מקלל את הפליל ואת אלהיו, והיכה את הפליל על לחיו. והיה הרוח צועק במרה, הוציאו את הטמא הזה מעלי , כי אינני יכול לסבול לראות את הנכרים הטמאים האלו . רק רחמו עלי וקראו אלי את יהודה , ואני שומע לכל אשר יצווה עלי , כי הוא יתקן אותי . ובאו אלי אביו ואמו וכל קרוביו. ובבואי לביתו ראיתיו שהוא מושכב על מטתו , וגלגלי עיניו עולים למעלה ואינו שפוי בדעתו, והרוח מדבר בגרונו. ואמרתי לרוח, מה שמך, ולא רצה להגיד לי שמו. ואחרי כמה יחודים אמר שהוא אפרים בן עאבד נצר אללה)פירוש שמר-יה ( ואמו אסתר אשר הם היו דרים בשכנותינו
)והוא בבית שאני דר בו עכשיו )והוא לא נשא אשה, וימת בן ארבעים שנה.
וסיבת גלגולו הייתה כי מלאכתו הייתה מחמר ומוליך סחורות לכפרים. ופעם אחת הוליך אשה אחת להשתטח על מצבת אדוננו יחזקאל הנביא , עם שיירה גדולה . והוא עיכב עצמו באחורי השיירה ועיקם את הדרך, והפחידה במיתה אם צעוק תצעק ואנס אותה. ולהיות היא אשת חיל אסרה את עצמה על בעלה ונתגרשה מאתו.שוב פעם אחרת בהיותו במדבר מוליך סחורות, רבע את הפרדה שלו. גם ביום שבת קודש בא על הזכור בפרדס של כפר בעקובא. ואחר כמה שנים. נפלה לו קטטה עם חמורים ישמעאלים, ובעת שהיה מוליך סחורה לכפר בעקובא נתקבצו עליו ולא הניחו שום סימן על קברו. ועזבו את חמוריו ומשאם נטושים בדרך ולא לקחו מהם מאומה. ולבסוף הלך שאול אחיו ולקח את העזבון ולא החזיר לבעלים מאומה. גם לא חיפש על גווייתו.

גם לקח את כל המעות ואת כל אשר לו בבית ולא שילם לנושים בו מאומה.
גם לא עשה לו שום נחת רוח כדרך הנוהגים לעשות למתים בתוך השנים-עשר חודש . ולפי שנצטער מאד על זה , לכך גרם לו מכשולים רבים ואיבד את כל הונו , ולבסוף נפטר בענין רע וחולי קשה מאד. ודע, כי במקום שאני קבור שם קבורים גם כן יהודים אחרים. וזה לי שבע-
עשרה שנים משנהרגתי. שאלתי לרוח,האם לא שב בתשובה בעת שנהרג.
אמר לי, כי נבהל מאד ולא עלה על דעתו לעשות תשובה ובפרט שהוא עם הארץ שאינו חושש לתשובה. גם לא הניח ציצית ותפילין כל ימיו רק שלוש פעמים בלבד. גם לא היה מתפלל כי אם ביום הכפורים בלבד ולא זו תחילת ביאתי לעולם, כי תחילת ביאתי היתה באיש אחד מילדי צפת ת”ו, הנקרא שלמה בן יחזקאל. ולפי שהרביתי לחטוא, לכן נגזר עלי להתגלגל בדומם צומח חי ומדבר . ובהיותי מגולגל ברימון אחד , נזדמן שאותו רימון קנה אותו איש זקן וחסיד הנקרא שמעון, ואכלו בסעודת שבת, ובירך עליו בורא פרי העץ, ושהחיינו ועל ידי כך נתקנתי. ואחר כך נתגלגלתי בעיר איזמיר באיש אחד הנקרא חיים אבל לא הוצרך להתגלגל בחי בלתי מדבר כמו שגזרו עליו, יען כי שמעון הזקן, העלה אותו שתי מדרגות, מן הצומח אל חי המדבר. כמבואר בשער הגלגולים הקדמה (דף כ”ב ע”ב יעו”ש) והיה האיש ההוא חומד לאכול חֶלב כי שמע מאנשים בורים, שהֵחֶלב מבריא מאד. והיה מתיך אתה חֶלב ואוכלו בפני עצמו. ובסוף ימיו עלה לירושלים ת”ו, ושם נסגר יומו. אחר כך נתגלגל בי, אני אפרים יליד בבל.
ולא תקנתי מאומה, אלא הוספתי עוון על עווני, וקלקול על קלקולי ומעת פטירת שלמה הנזכר לעיל עד הזמן הזה, יש ארבע-מאות וחמישים שנה מעלה מטה. ובכל זה הזמן, הייתה הנפש מתגלגלת ממקום למקום בענין זה. ואחרי פטירתי, באו עלי חמישה ושלושים מלאכי חבלה, והיו מלקין אותי בכל יום חמש-עשרה שעות ותשע שעות הנשארים מהיום, היו מוליכין אותי למדבר שמם , מלא נחשים ועקרבים , והיו נושכים את בשרי ואוכלים אותו , ואחר כך אחזור להחיות. ונמשך חשבון זה ארבע שנים . ואחר ארבע השנים האלו , היו דנים אותי בגיהנם חמש-עשרה שעות . ושאר היום היו מורידין אותי תוך בור עמוק מאד,חושך אפילה . וסותמים את פי הבור באבן גדולה, ועומדים על האבן. וענין זה היה מתמיד והולך,עד זמן שנתנו לי רשות ליכנס בזה הבחור, לפי שיש בידו חטאת נעורים.

כי בהיותו קטן, הלך עם אביו לכפר בעקובא. ונכנס ביום השבת לאותו הפרדס אשר שם באתי על הזכור ותלש ביום השבת מאותו האילן עצמו אשר תחתיו באתי על הזכור ולא נתנו לי רשות להיכנס בו על היותו קטן . אבל עכשיו היתה לי שליטה עליו מסיבה אחרת , ונתנו לי רשות להיכנס בו. ונכנסתי בו בערב בעת שהיה מתקוטט עם אמו על סעודת הערב. ונכנסתי מקדקודו והרגיש כאילו דקירת מחט עבה של שק נכנס בקדקודו והתחלתי לצער אותו את הצער הזה שאתה רואה ועתה הנני מבקש ממעלתך, לתקן אותי למען השם.

שאלתי לרוח, האם שמע או ראה או ידע מענין נתן העזתי.
האם נכנס לגיהנם, או עודנו בכף הקלע. אמר לי, לא ראיתי בעיני. רק זה תשעה חודשים בהיותי בתוך הבור, שמעתי קול המולה גדולה כמו שמחת חתן וכלה. ושאלתי את פי הממונים עלי, מה קול זה ההמולה. ואמרו לי, כי נתן העזתי היום נגמר דינו מכף הקלע ועכשיו הוא הולך לגיהנום. בתוך דברים אלו, הגישה לו אמו בשר צלי לאכול. ובעת שנטל חתיכה אחת לאכול.
אמר ליושבים, הביטו וראו איך בחתיכה פלונית מגולגלת אשה זקנה בת שמונים ושבע שנים, מסיבת שהייתה סורקת שיער ראשה בחצר, נגד הפתח הפתוח לרשות הרבים. )כלומר שאף על פי שהיתה הולכת תמיד בכיסוי ראש אך היות שבעת סירוק שערה לא היתה מקפידה שהעוברים ברחוב לא יראו את שיער ראשה לפיכך התגלגלה )גם בחתיכת הרימון שבקערה השניה מגולגלת בת אחת. גם בצפור זה היושב על ענף האילן שמצד הימין, מגולגלת בו ריבה אחת בהיותה בת שלושה ימים. וכל זה אני רואה בעיני, ותמה אני עליכם איך אינכם רואים. ולכן צריך שאחד מכם יברך על חתיכות אלו בכוונה וכל העומדים יענו אמן כדי לתקנם. וכן עשינו כדבריו, אמרתי לרוח, האם תבחר לצאת בשופי ובנחת, או בהכרח וחרפה ובוז.
כי על כל פנים, צריך אתה לצאת היום הזה. ואם תקשה לצאת, אני מוציאך בעל כרחך, וקולר שמות הקדושים והשבועות, תלוי על צוארך. אמר לי, הן, אעשה כדבריך, כי גם אני רצוני לצאת.
אמנם לא אצא, כי אם בשעה שתים-עשרה ושליש כעת הכנסי בו אמרתי לו, מן הנמנע הוא זה, יען כי היום הזה הוא ערב שבת וערב ראש השנה, וצריכין אנחנו לעסוק בצרכי שבת וצרכי ראש השנה, ואי אפשר להתעכב אצלך. יותר טוב לצאת עתה שהוא זמן עליית הנשמות לגן עדן, כדי שתזכה לעלות עם הנשמות. השיב הרוח, כל השבת הוא קדש, ואוכל לעלות בכל עת שארצה. והתחלתי להכריחו על ידי היחודים. וצעק בקול מר ואמר, אם כן, אצא בשעה אחת-עשרה וחצי מהיום. אמרתי לו, גם זה לא אוכל שאת, אלא עכשיו תצא. אמר לי, אם כן, לך קנה צרכי שבת, ושוב אלי בשעה שמינית, וירחם ה’ ונראה מה נעשה. אמרתי לו, אם כן, אין לך שום רשות להזיק את אפרים או לעלפו עד שובי אליך, והודה לי בזה. וחזרתי אצלו בשעה שמינית, והתחלתי ליחד עליו, ותקעתי אצל אזנו שנים עשר קולות. והרעים הרוח וצעק ואמר, רצוני לצאת בלא הכרח.
אמרתי לו, מאיזה אבר אתה יוצא אמר לי, מעיניו וגערתי בו שלא יצא מעיניו, יען כי ביציאתו הוא מסמא את עיניו. אמר לי אם כן אצא מפיו. וגערתי בו. אצא משיניו ולא אעקור לו רק את המלתעת שאצא בדרך שם.
וגערתי בו אמר לי,אם כן מאיזה אבר רצונך לצאת,אמרתי לו מאצבע קטנה של רגל שמאלית מבין הציפורן לבשר. השיב כי זהו צער גדול עלי לצאת מסיום הגוף שהוא מקום אחיזת הקליפה ומקום טמא. והכרחתי אותו ביחודים ובהשבעות, ובגזירת נח”ש )נדוי חרם שמיתה,(. שלא יצא כי אם מאצבע הקטנה של רגל שמאלית, ולא יזיקו בשום אבר אפילו באותה אצבע הקטנה שהוא יוצא ממנה ולא יכנס עוד בשום אחד מישראל,ולא יזיק לשום אחד מישראל. ונתרעם מאד ואמר, כי איך אפשר שלא יעקור,או לפחות יבטל את אצבע הקטנה שיוצא ממנה. והוצרכתי לדבר עמו בלשון רכה. כדי שלא יצא בכעס ויזיקהו.
ואמרתי לו כפי הנראה שנשמתך היא גדולה מאד רק מסיבת העוונות הוכרחה להתגלגל. ואתה עניו וביישן ואוהב את התורה ומוקיר רבנן. והואיל וכן, אין רצוני להזיק לבחור זה כלל. כדי שלא תכנס בכלל מ”ש רז”ל זוהר שמות קיח, נשמות הרשעים הם מזיקי עולם, ותהיה גם אתה כאחד מהם.
אז נכנע הרוח והשיב דבריך טובים ונכונים מאוד, ואני מזומן להכריח את עצמי ולהתגבר על מידתי שלא אזיקינו כלל . אבל על כל פנים ישאר חולה חמישה-עשר ימים ואחר כך יבריא. אמרתי לו ,ענין זה לא יתכן להיות יען כי ימים אלו הם נשגבים ויקרים מאד , ורובי המצוות תלויים בהם. שהם ראש השנה, שבת , תקיעה, עשרת ימי תשובה יום הכפורים, סוכה ולולב,
הושענא רבא וסיום התורה. ואתה גורם להפריעו מכל אלו המצוות וגם ממצוות ציצית ותפילין ומן התפילה וזה מוקש לנפשך בעולם הנשמות. אמר, כי זה צער גדול הוא לי אם לא אעשה לו מאומה רע.
אמרתי לו, ראוי לך לסבול הצער הזה לכבוד הקב”ה ולכבוד מצוותיו. אמר הרוח, אוי לי, אם אעשה כדבריך . אבל מוכרח אני לסבול כל זה , לכבוד הקב”ה . ובתוך דברים אלו אמר הרוח, עתה הגיעה שעה עשירית מהיום ואני רוצה לצאת.
בבקשה ממך שתלמוד כדי שתצא נפשי מתוך דברי תורה ותיתקן. והתחלתי ללמוד מזמור יענך ה’ ביום צרה וכו”( תהלים כ’ ב’) יושב בסתר עליון וכו )שם צ”א א’ בקראי ענני וכו’)שם ד’ ב'[. אלפא ביתא שם אפרים בן אסתר . דברי ע נות גברו מני וכו’ ]שם ס”ה ד ‘[, עד קדוש היכלך. מרכבת יחזקאל. מי-אל כמוך וכו’ ]מיכה ז’ י”ח. אדרא רבא מן פתח רבי שמעון ואמר ווי מאן דאושיט וכו’, עד סוף י”ג תיקוני דיקנא. זוהר ויקהל דף רי”ט ע”ב מן רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו יתבי וכו’ עד הקיצו ורננו שוכני עפר. פיטום הקטורת, שמע ישראל. אנא בכוח וכו’ ואחר כך אמרתי יהי רצון וכו ‘ הכתובה לעיל בישעיה סימן ל ‘. ובהיותי לומד אמר הרוח הרי אני יוצא. ואמר שלום עליכם, ויצא – לפי דבריו – מהבחור, ולא עשה לו מאומה רע . ותיכף ישב הנפגע, וחזרה דעתו עליו, כי לא הרגיש מכל הנעשה בו.
ותמה ואמר, על מה קבוצת האנשים והנשים אלה פה, ועל מה אבי ואמי בוכים. אמרו לו, אין דבר כי נתעלף מעט מזער ובאו לבקרו . ותיכף נתפזרו אותם האנשים וילכו איש לדרכו . וניגשו אביו ואמו ונשקוהו , ואמר להם תהילות לאל , שאין בו מאומה רע . ואני כבר הזמנתי קמיע לנפגע, לנושאו עליו אחר יציאת הרוח, כמ”ש האר”י ז”ל. וכן אמר הרוח קודם צאתו כי הממונים אשר עליו אומרים, שצריך להזמין לאפרים קמיע ולכתוב בו ארבעה שמות הנודעים לך ותתלה אותו בצוארו. אמנם לפי דעתי שיערתי שלא יצא הרוח מהבחור רק ערום הערים ונחבא בגופו.
יען, כי לא עשה הנפגע שום תנועה בגופו או ברגליו כנהוג. אבל העלמתי עין. והראיתי את עצמי כאילו גם אני סובר שיצא הרוח לגמרי.יען, כי נטה היום לערוב, וצריך לילך לבית הכנסת. וגם כדי להטעות את הרוח, שיסבור שאנחנו מאמינים שיצא. ועל ידי כך יזהר להסתיר את עצמו בכל יכולתו, ולא יזיק את הנער לפחות בשני ימים של ראש השנה, ואחר כך ירחם ה’. והנה אחרי שני הימים של ראש השנה, התחיל הנער לחלות מעט מעט עד שגילה הרוח את עצמו בשבת שובה, והתחיל לעלפו. ובליל מוצאי שבת ערב יום הכפורים,הלכתי אצלו. ואמרתי לו הוי משקר ומהתל איך אמרת שיצאת בערב ראש השנה ואתה נתעלמת בגוף הנער.
ואמר לי כי כבר הוא יצא בערב ראש השנה. אך לפי שיצא קודם זמן השעה שנכנס בה, מפני זה חזר ונכנס )אלו דברי שגעון )והוא מוכן ומזומן לצאת במוצאי יום הכפורים . ושאל מאביו של הנער, שיסבב ארבעה תרנגולים על ראש אפרים ולשחוט אותם כנהוג. ולא רצה הרוח שיפחתו מארבעה תרנגולים גם לא רצה לומר הטעם ואולי שרצה לסבב שלושה לשלושת גלגולים שלו ואחד לבחור. וכאשר הביאו הארבעה תרנגולים לפניו, תפש אותם בידו ואמר, כי בזה התרנגול מגולגל בו נפש אחד, וחילה פני שאני אשחוט אותו, ולברך עליו על השחיטה ועל כיסוי הדם)כי אני הכותב מוסמך בשחיטת התרנגולים משנת התרמ”ב(, וכן עשיתי והרוח קיים את דיבורו כי במוצאי יום הכפורים כאשר הלך הבחור אל בית הכנסת של משה דהאן הרגיל להתפלל שם, סיפרו לי האנשים שהיו מתפללים שם כי אפרים הנזכר נתעלף בעת תפילת הנעילה וצעק הרוח על האנשים המתפללים בהיכל ההוא שיצאו מההיכל.
והצבור מקצתם יצאו ומקצתם לא יצאו,כי רצו לראות. ואמר להם הרוח אם לא יתרחקו מאצלו הוא יגלה לפני הקהל את כל עוונותם, ואז כולם ברחו מאצלו כי היה חס עליהם לעמוד אצלו פן יפגע בהם בעת צאתו ויוזקו. וצעק על התוקע ואמר לו, שיכוון עליו בעת שיתקע. ובעת התקיעה אמר הרוח לצבור כי עתה ירד מלאך מטטרו”ן לקבל התפילות והתקיעות של כל ישראל ואני הנני יוצא עמו, כדי שאכנס לגן עדן. וצעק הבחור צעקות גדולות, מרוב כאב רגלו. והיכה את רגלו השמאלית על הרצפה הכאות נמרצות וחזקות מאוד . ואחר כך יצא הרוח לגמרי , וישב הבחור שלם בדעתו ובגופו. אמנם לא היה יכול ללכת מרוב כאב רגלו, וישאוהו ויביאוהו לבית, ובבקר נעשה בריא ושלם. עד כאן .המבקש לדעת פרטים הנוגעים לארחותיהן של הרוחות ושל הממונים עליהם, ובית דין של מעלה וכו’ , יעיין ב”מנחת יהודה ” שם בענין הרוח רוזה מעמ’ 148 והלאה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *