חידוש לימי אלול לע”נ שלום בן ר’ ידידיה יאמין ע”ה

שלום וברכה, אנו מאוד מאוד רוצים לפרסם חידוש לעילוי נשמת אבי מורי, שהסתלק לא מזמן. שלום בן ר’ ידידיה יאמין ע”ה, הריני כפרת מישכבו. מתוך ליקוטי מוהר”ן קמא.

אנחנו בימי אלול הקדושים, בתוך הים הרחמים הגדול, בימים שמסוגלים להיתעוררות הלב לתשובה וחרטה, אך יש יצר רע שמכניס באדם רדיפה עצמית ובושה דסטרא אחרא, כדי למנוע ממנו מלהיתרפק על בורא עולם.

בתורה כ”ה מגלה רבינו שצריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה, ולעלות אל השכל.

והרי רבינו הוא היסוד, הוא צדיק יסוד עולם, ונישמתו הקדושה ירדה לעולם בעיקר כדי לתקן את היסוד. כי כשהיסוד מתוקן הכל מתוקן, אך כשהיסוד חלילה פגום, כל הבניין פגום.

מובא שלפני שנישמת רבינו ירדה לעולם, הביל דבר היזדעק וניסה למנוע זאת, כשטען שאם נישמת רבינו תרד לעולם, כבר לא יוכל לעשות שום דבר. וכשרבינו אמר שהענין שלו זה תיקון היסוד, אמר לו הבעל דבר שיקח הכל (שיכניס בעם ישראל כל הקדושות כולם) אך לא ימנע ממנו לפגום בבריתם.

אך נישמת רבינו בעיקשות מופלאה טענה כנגדו: קח אתה הכל (שייכשלו בהכל) רק לא ביסוד!

בתורה כ”ה רבינו מביא כשאדם נמשך אחרי המדמה- זה בחינת שרירות לב, וכשמשבר ליבו האבן- זה בחינת ‘שמיר’ שמשבר ליבו האבן, ואינו הולך אחר תאוות המדומיות, והולך אחר השכל, וכשמשתמש בשכל בפועל, זה בחינת ‘נופת צופים’ (הדיבור..).

בייאושנו הרב באמצע התבודדות, ברחמי ה’ עלינו היתחדש לנו שפגם הברית הוא הרבה הרבה לפני המעשה של הפגם, ובעצם בשורש הוא הנזק האמיתי. ומה הוא?

הדמיון שמי שנימשך אל הפגם זה האדם עצמו.

זה דמיון גמור. ועיקר תיקון הברית זה לעלות אל השכל שמברר לאדם שמי שהוא – זה עצם השמחה- ובאמת מי שהוא – זה שומר הברית. רק התאוות המדומיות שבלב מדמות לאדם כאילו הוא הוא החפץ בהם, ואז בבואו להתחרט ולעשות תשובה, ממלאים את ליבו בהלקאה עצמית ובבושה דסטרא אחרא, ומונעים ממנו לדבר.

שהרי אם אני המיתאווה אל הרע, אז מה שייך לבקש טוב?

אך אם אני מיתאווה רק אל הטוב, ויש בי חלק דמיוני שהוא לא אני, שהוא מיתאווה אל הרע, אז אני יכול להפריד ולבקש עזרה.

זה מאוד עמוק. כי כשהבעל דבר ראה שרבינו נחוש בדעתו לתקן את היסוד, הוא הלך ולקח לעצמו עיצה שיחלקו על רבינו, ורק אז נחה דעתו שנישמת רבינו תרד אל העולם..

ומהי המחלוקת?

שהבעל דבר מכניס בליבנו כאילו רבינו הוא עוד “וורטים יפים..”, כשלמעשה כל ענין רבינו זה בחינת יוסף הצדיק זה לעלות את השכל דקדושה, זה לדעת שאני זה השכל דקדושה, הנשמה הקדושה, ולא התאוות.

ורק כשיש את הדעת הזו, שזה בחינת שמיר, היא מבדילה ביני לבין החלק בי שהוא אשלייה, וההבדלה הזו שומרת עלי- ומכניסה בי כוחות מבראשית בכל רגע, לצעוק כחיות הנוהמות ביער- כי אני יודע שאני=טוב. ורק כשאדם יודע שהוא הטוב שבו ולא הרע שבו, אז יש לו כוחות אדירים לצעוק ולבקש להינצל!

שניזכה. אמן ואמן.

הראה עוד

מאמר מקושר

כתיבת תגובה