ליקוטי מוהר”ן ה

בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני וכו' (תהלים צ"ח)

ליקוטי מוהר”ן ה | בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני וכו’ (תהלים צ”ח) 

א כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז.). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם. ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם. וענין התפלה הן בשני פנים. הינו קדם גזר דין מתפללין כסדר התפלה, ואין צריך להלביש התפלה, אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה, כדי שלא יבינו המלאכים העומדים לשמאל, ולא יקטרגו. כמו שכתוב (דניאל ד): “בגזרת עירין פתגמין”, הינו לאחר גזר דין, אזי “במאמר קדישין שאלתין”, אזי הצדיקים מלבישים שאלתם במאמר:

ב אבל איך ידעינן בין קדם גזר דין בין לאחר גזר דין – על ידי המצוות שאנו עושים, יכולין אנחנו לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין. ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (אבות ד): ‘שכר מצוה מצוה’, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה. וזהו החלוק שבין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר נביאים, כפרוש רש”י: “וידבר משה אל ראשי המטות וכו’ זה הדבר אשר צוה ה'” (במדבר ל), פרש רש”י: כל הנביאים נתנבאו ב”כה אמר ה'”, נוסף עליהם משה, שהתנבא: ב”זה הדבר”. כי בחינת “כה” הוא אספקלריא שאינה מאירה, ו”זה הדבר” הוא בחינת אספקלריא המאירה. ואלו השתי בחינות נביאות יש בעבודת הבורא. יש אדם העושה המצוה בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצוה בעצמה, אלו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה, לא היה עושה אותה, וזה בחינת “כה”, אספקלריא שאינה מאירה. כמו אדם שרואה איזה דבר מרחוק (עיין זוהר ויחי ק”ך), כן הוא עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, הינו אחר עולם הזה. ושלום שכר נקרא בשם נביא, כי ראשי תבות של: יבא ברנה נשא אלמותיו, ושם בפסוק הזה נרמז על שלום שכר (תהלים קכ”ו): “הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע”, שמצטער בעשיתה, “בא יבא ברנה נשא אלמותיו”, שישמח לעתיד, כשיקבל שכר המצוות. ראשי תבות של יבא ברנה נשא אלמותיו, ראשי תבות נביא. אבל נביא שמתנבא ב”זה הדבר”, שאינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצוה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשיתה, עד שממאס בכל מין שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה. וזה בחינת נביא, הינו שלום שכר, בבחינת: “זה הדבר”, בבחינת אספקלריא המאירה, כמו אדם הרואה דבר מקרוב בראיה יפה וברה, כמו כן הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ושכרו נגד עיניו. ומי שהוא במדרגה הזאת, שעושה המצוה בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא בשבילה, הוא יכול לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין. כי המצוות הם קומה שלמה, והם מחיין את כל הקומות, הן קומת אדם, הן קומת עולם, הן קומת שנה, כי עולם שנה נפש, הן מקבלין החיות מהמצוות, כמו שכתוב (תהלים ל”ג): “וכל מעשהו באמונה”, וכתיב (שם קי”ט): “כל מצותיך אמונה”. והקדוש ברוך הוא, הוא אחדות פשוט עם המצוות. וכשמעשה הקדוש ברוך הוא כתקונן וכסדרן, אזי הקדוש ברוך הוא משמח בהם ומתענג בהם, כמו שכתוב (שם ק”ד): “ישמח ה’ במעשיו”. כמו בעל מלאכה, שעושה איזה כלי, והכלי הוא יפה, אזי הוא מתענג בה, והשמחה של הקדוש ברוך הוא היא מלבשת בהמצוות, כי הם אחדותו. ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצוה, הוא נכנס בשמחת הקדוש ברוך הוא, שמשמח במעשיו, וזה בחינת (שם קמ”ט): “ישמח ישראל בעושיו”. נמצא כשיש איזה צער ודין בעולם שנה נפש, אזי בודאי נגרע משמחת הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (בראשית ו): “ויתעצב אל לבו”, וכמו שכתוב (סנהדרין מו.): ‘שכינה מה אומרת – קלני מראשי’ וכו’. וזה שנכנס בתוך השמחה. יכול בודאי לידע לפי ענין השמחה אם הוא קדם גזר דין, אם הוא לאחר גזר דין. גם יכול לידע על איזהו חלק מהקומה נגזר הדין, כי יודע לפי קומת המצוות. אם אין יכול לעשות בשמחה ראשי המצוות, הינו מצוות התלויים בראש, ידע שהדין נגזר על ראשי עולם שנה נפש, וכן בשאר קומת המצוות. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מכילתא; ועין ביצה טז.): ‘בשבת – זכרהו מאחד בשבת’, הינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצוות, שבהם נבראו עולם שנה נפש. [וזהו] (דברים כ”ד): “ביומו תתן שכרו”, שיהא שכרו מהמצוות בעצמן, “ולא תבוא עליו השמש”, שלא יעשה המצוות בשכר עולם הבא, שהיא אחר ביאת שמשו אחר מותו:

ג ועקר השמחה הוא בלב, כמו שכתוב (תהלים ד): “נתת שמחה בלבי”. ואי אפשר ללב לשמח, אלא עד שיסיר עקמומיות שבלבו, שיהא לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמו שכתוב (שם צ”ז): “ולישרי לב שמחה”. ועקמומיות שבלב מפשיטין על ידי רעמים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נט.): ‘לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימיות שבלב’, ורעמים הוא בחינת קול שאדם מוציא בכח בתפלתו, ומזה נעשה רעמים. כי איתא בזהר (פינחס רלה:) ‘כד קלא נפיק ואערא בעבי מטרא אשתמע קלא לבריתא ודא אינון רעמים’, ועקר הרעמים הם מגבורות, כמו שכתוב (איוב כ”ו): “ורעם גבורותיו מי יתבונן”. ובשביל זה אנו מברכין: שכחו וגבורתו וכו’. והגבורות הם בחינת כח וגבורה, שאדם מוציא את הקול בכח גדול, והקול הזה פוגע בעבי מטרא, הינו בחינת מחין, שמשם יורדין טפין טפין, כמו שכתוב בזהר (פינחס רלה:): “באר מים חיים ונוזלים מן לבנון” – ‘מן לבונא דמחא’. וכשפוגע בעבי מטרא, אזי אשתמע קלא לבריתא, הינו בחינת רעמים, וזהו (תהלים ע”ז): “קול רעמך בגלגל”, הינו בגלגלתא דמחא, כד אערא בגלגלתא דמחא, נעשה מהקול רעמים, ונשמע לבריתא. וזה (שם מ”ט): “פי ידבר חכמות”, הינו הדבור היוצא מפי פוגע בחכמה, הינו בגלגלתא דמחא, ועל ידי זה: “והגות לבי” וכו’, הינו (עי”ז שנתעורר הרעם (כצ”ל). שנתעורר על ידי זה הרעם, נתעורר הלב, כמו שאמרו: ‘קול מעורר הכונה’ עיין ברכות כ”ד: ובהרא”ש ורבינו יונה שם ובש”ע סי’ ק”א. [ובסי’ ס”א סעיף ד’]. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו:) ‘מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין’, כי מי שיש בו יראה, קולו נעשה רעמים, כי רעם מסטרא דיצחק, כמו שכתוב: “ורעם גבורותיו”, ועל ידי זה דבריו נשמעין, הינו משתמע קלא לבריתא, כי תמן תליא שמיעה (זוהר פנחס ר”ל. ובתיקון ע), כמו שנאמר (חבקוק ג): “ה’, שמעתי שמעך יראתי”. וזה פרוש (תהלים ק”ג): “גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו”. איתא בזהר (לך צ.): ‘זכין למשמע קלין מלעילא’, הינו על ידי הגבורות נעשה רעמים, ועל ידי זה הלב שומע, והינו: “והגות לבי תבונות”, וכמו שכתוב (מלכים א’ ג): “ונתת לעבדך לב שומע”, וגם דבריו נשמעין לבריתא, וזהו: “לשמע בקול דברו”. וזה בחינת קול השופר, דא שופר של איל, אילו של יצחק (זוהר פנחס רל”ה:) בחינת: “ורעם גבורותיו”. וזהו (תהלים פ”ט): “אשרי העם יודעי תרועה”, ‘יודעי’ דיקא, שיפגע הקול במח, בחינות עבי מטרא, ויהיה בבחינת רעמים, ומי ששומע תקיעת שופר מאיש ירא וחרד, בודאי לא ידאג כל השנה מרעמים, כמו שכתוב: “בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת”, שבקול השופר הופיע עליהם מקולות וברקים:

ד אבל צריך לפנות את המחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות. מחמץ שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות, כדי כשיוציא את הקול ויפגע במחו, יתעבד ממנו רעם, אבל כשגלגלתא דמחא אטום בטמאה, כמו שכתוב (ויקרא י”א): “ונטמתם בם”, אזי אין קולו נשמע. גם ישמר יראתו, שממנו תוצאות הקול, כמו שכתוב: “ורעם גבורותיו”, שלא יהיה לו יראה חיצונית, וזה (אבות פרק ג): ‘אם אין חכמה אין יראה’; אם אין יראה אין חכמה. וזהו (שבת נו: ובסנהדרין כא:): ‘ירד גבריאל ונעץ קנה בים’. פרוש: מהשתלשלות הגבורות, הינו יראה חיצונית, נעץ קנה בים החכמה. קנה דא בחינת קול היוצא מהקנה (ברכות ס”א. ועיין זוהר פנחס רל”ד.) הינו על ידי השתלשלות הגבורות, שהיא בחינת סוספיתא דדהבא, יראה חיצונית, נשאר הקול נעוץ באטימת השכל, ולא ישתמע לבריתא. ועקר לשמר מחו שלא יחמיץ, וזהו (תהלים ס”ח): “גער חית קנה”, כדאיתא בזהר (פינחס רנ”ב): קנה חי”ת תשבר ותעשה ממנה ה”א, ותעשה מאותיות חמץ – מצה, הינו שלא תחמיץ חכמתך. וזהו לשון גער – לשון מריבה, כי מצה – לשון מריבה. דצדיקיא עבדין מצותא בסטרין אחרנין, דלא יתקריבו למשכנא דקדשה. הינו כשתשמר את חכמתך שלא יכנס בו חכמות חיצוניות, שלא תהרהר בהרהורים רעים, שהם בחינת קנה דסטרא אחרא, כנגד ‘קנה חכמה קנה בינה’ דקדשה, על ידי זה תנצל מבחינת חמץ, שהיא סטרא דמותא, כדאיתא מחמצת, תמן סטרא דמותא. ותאמין, כי כל מצותא ומריבה שיש בין הצדיקים השלמים, אין זה אלא כדי שיגרשו סטרין אחרנין, וזה פרוש (משלי ט”ו): “אזן שמעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין” – לשון תלונה ומריבה (ועיין זוהר חדש ס’ ויצא וילן שם כד”א וילונו העם). כשאתה שומע מריבות שבין הצדיקים תדע, שזה משמיעין אותך תוכחה, על שפגמת בטפי מחך, שעל זה נאמר (משלי ב): “כל באיה לא ישובון, ולא ישיגו ארחות חיים”, שאתה דבוק בסטרא דמותא, בחינת חמץ, בחינת ירד גבריאל וכו’, ותדע שנעץ קנה, הינו חכמות חיצוניות נעוצים בים חכמתך, ובודאי אם לא היה נפגם מחך, לא היה נשמע לך מריבות שבין הצדיקים, ואין המריבה אלא בשבילך, כדי שתשוב ממות לחיים, מחמץ למצה, מחי”ת לה”א, ותשוב מיראה רעה, מקול פגום, מחכמה פגומה ליראה טובה, לקול טוב, לחכמה טובה. וכשתשמר את מחך מבחינת חמץ, שלא יהיה אטום, אזי יפגע קולך בגלגלתך, ויתעבד רעם, ויתפשט עקמומיות שבלבך, ואז תזכה לשמחה, כמו שכתוב: “ולישרי לב שמחה”, וזה פרוש (תהלים פ”א): “אענך בסתר רעם, אבחנך על מי מריבה סלה”, ‘מי מריבה’ זה בחינת מצה, בחינת מחין. על ידי זה נעשה רעמים:

ה ותדע, שצריך לשתף הגבורות בחסדים, שמאלא בימינא, כמו שכתוב (תהלים כ): “בגבורות ישע ימינו”, כי עקר התגלות על ידי החסדים, כמו שכתוב (שם ק”י): “שב לימיני”. וכן צריך לשתף האהבה עם היראה כדי שיתעבד רעמים, וזה מסטרא דימינא, מחא חורא ככספא (תקון ע). וזה “וישב הים”, הינו ים החכמה, “לפנות בקר” דא בקר דאברהם (עיין זוהר תרומה ק”ע:) בחינת: “אברהם אוהבי” (ישעיהו מ”א). “לאיתנו” דא גבורות הינו בחינת: “קול רעמך בגלגל”. וזהו (שיר השירים ח): “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה”, כי עקר התגברות על ידי האהבה כמו שכתוב: “שב לימיני” וכו’. וזהו פרוש (תהלים כ”ט): “אל הכבוד” ‘אל’ דא חסד. ‘כבוד’ דא חכמה, כמו שכתוב (משלי ג): “כבוד חכמים ינחלו”. ‘הרעים’ דא בחינת רעמים, הינו הגבורות בחינת רעמים צריך לשתף עמהם אהבה כדי שיפגעו בכבוד, בבחינת חכמה שיתעבד מהם רעמים, ותתגבר על אויביך כמו שכתוב: “שב לימיני” וכו’:

וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא, וסגאי ספינתא בין שיצא לשיצא דכורא תלתא יומא ותלתא לילותא, איהו בזקיפו ואנן בשפולי. וכי תימא, לא מסגי ספינתא טובא? כי אתא רב דימי אמר כמיחם קמקומא דמיא מסגי שתין פרסי, ושדי פרשא גירא וקדמה ליה איהי. ואמר רב אשי ההוא גילדנא דימא הואי, דאית ליה תרי שיצא (בבא בתרא עג:).

רשב”ם:

שיצא סנפיר: בין שיצא לשיצא סנפירין בגב הדג, אחד לצד הראש ואחד לצד הזנב: איהו בזקיפו שהיה הולך כנגד הרוח: ואנן אזלינן בשפולי כמו שהרוח הולך, דמים של ים אינם נובעין, אלא על ידי רוח הולכין בהן: כמיחם קמקומא דמיא כשיעור שמחממים קמקומא של מים חמין: ושדיא פרשא גירא כשהיה שום אדם יורה בחץ ובקשת על שפת הים לארץ, הוי חזינן דקדמה לה ספינתא לחץ:

ספינתא – לשון חשיבות, דא בחינת גבורה יראה, כמו שכתוב (ישעיהו ל”ג): “יראת ה’ היא אוצרו”, שהיא עקר החשיבות. שיצא – לשון צרה, כמו שכתוב (במדבר ט”ז) “ואכלה אתם כרגע”, ותרגומו: ‘ואשצי יתהון’. תלתא יומא ולילותא – דא בחינת מצוות, שיש בהם משכלות ומקבלות וחקות, וכתיב בהם (יהושע א): “והגית בו יומם ולילה”. איהו בזקיפו ואנן בשפולי – זה בחינת: “ישמח ה’ במעשיו, ישמח ישראל בעושיו”. כמיחם קמקומא דמיא – דא מחא, כמו שכתוב (שיר השירים ד): “ונוזלים מן לבנון”. מסגא שתין פרסי – דא בחינת גבורות, ששים גבורים, ורעם גבורותיו. וכי שדי פרשא גירא – ‘פרשא’: דא בחינת חסד, שהוא מוציא לאור תעלומות, דברים המצמצמין הוא מפרש אותם. גירא – דא (תהלים קמ”ד): “שלח חצך ותהמם”, דא בחינת: “שב לימיני” וכו’. קדמה ליה איהי – דא בחינת יראה שהיא קדם, שהיראה היא קודמת, כמו שכתוב (שם קי”א): “ראשית חכמה” וכו’. שרבה בר בר חנא ספר, שהלך כל כך במדת היראה, וראה גדל כח היראה, עד שיכול להבין על ידה בין קדם גזר דין לאחר גזר דין, וזהו בין שיצא וכו’. והדר מפרש איך יכול להבין, הינו על ידי המצוות, שהם בחינת תלתא יומא וכו’, יכול להבין. ודוקא כשעושין אותן בשמחה, ועל ידי שמחת המצוות יכול להבין. כי הקדוש ברוך הוא משמח במעשיו, והשמחה היא מלבשת במצוות, כנ”ל, ואנחנו משמחין למטה גם כן בהקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: “ישמח ישראל בעושיו”, ואין רצוננו בשום שכר, אפלו שכר עולם הבא, כנ”ל. וזה, ‘איהו בזקיפו ואנן בשפולי’, לפי שמחתו כן שמחתנו, ועל ידי זה אנחנו יכולין להבין. והדר מפרש איך להשיג בחינת שמחה, על ידי בחינת רעם. וזהו: כי אתא רב דימי אמר: כמיחם קמקומא דמיא וכו’, הינו בחינת: קול רעמך בגלגל. שיתין זה בחינת גבורות, הפוגעין בגלגלתא, ונעשה ממנו רעמים. ואשתמע קלא: זה בחינת הקול מעורר הכונה, בחינת: לא נבראו רעמים וכו’. והדר אמר, שעקר התגברות הגבורות אינו אלא על ידי חסדים. וצריך לאכללא שמאלא בימינא, כנ”ל, ואף על פי כן צריך לאקדמא את היראה (עיין תקונים בהקדמה), כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה [קדושין ב:]: ‘דרכו של איש לחזר אחר אשה. משל לאדם, שאבדה לו אבדה’ וכו’. פרוש: כי אהבה הוא בחינת איש ויראה היא בחינת אשה, כידוע. ועל כן צריך להקדים את היראה, כי אז תבוא אליו האהבה ממילא, כי האהבה הולכת ומחזרת אחר היראה תמיד, כי בעל אבדה מחזיר אחר אבדתו כנ”ל; כך שמעתי מפיו הקדוש בפרוש). וזהו בחינת: וכי שדא פרשא גירא וכו’ ואמר רב אשי: האי גלדנא דימא וכו’ ג’י’ל’דנ’א הוא בחינת שם אג”לא שהוא בחינת גבורות, כי הוא ראשי תבות: א’תה ג’בור ל’עולם א’דני, כמובא (ז”ח פר’ תרומה), כי גלדנא הוא אותיות אג”ל, ושם אדנ”י בשלמות הינו שם אגל”א, כנ”ל.

וזה פרוש: בחצצרות וקול שופר – וכו’, היינו על ידי בחינת קול דנפיק, כנ”ל, על ידי זה ירעם הים וכו’, נעשה בחינת רעמים, בחינת: “קול רעמך בגלגל”. תבל וישבי בה – דא בחינת לבא וערקין דילה, כמו שאמרו: לא נבראו רעמים וכו’, כי תבל – אותיות תיו לב. תיו – לשון רשימה, כמו שכתוב (יחזקאל ט): “והתוית תו”, שנרשם הקול בלב, כמו שנאמר: לא נבראו רעמים וכו’. ועל ידי זה: נהרות ימחאו כף – בחינת שמחה, כנ”ל, “ולישרי לב שמחה”. ועל ידי השמחה יחד הרים ירננו – רנה: לשון תפלה, כמו שכתוב (מלכים א’ ח): “לשמע אל הרנה” וכו’. הרים בחינת צדיקים (עיין מ”ר בא פ’ ט”ו). הינו על ידי שמחת הלב יכולין להתפלל ולהלביש את תפלתן במאמר, כשיבינו כי נגזר הדין, וזה פרוש יחד, שמלבישים תפלתם בספורים יחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *