ליקוטי עיצות | בושה

בושה היא מידה טובה של יהודי

ליקוטי עיצות

א.

צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְבַּיֵּשׁ מְאֹד לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נֶגֶד רְצוֹנוֹ חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה חֵטְא וְעָווֹן חַס וְשָׁלוֹם, וְהַבּוּשָׁה הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי עִקַּר הַיִּרְאָה הִיא הַבּוּשָׁה. וְאִם לֹא יַמְשִׁיךְ עָלָיו בּוּשָׁה דִּקְדֻשָּׁה בָּעוֹלָם הַזֶּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל יִתְבַּיֵּשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁזֶּה קָשֶׁה מִכָּל הָעֳנָשִׁים, כִּי צַעַר הַבּוּשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא קָשֶׁה מְאֹד מְאֹד וְהוּא קָשֶׁה יוֹתֵר אֲפִלּוּ מִגֵּיהִנֹּם הַמָּר. וַאֲפִלּוּ כָּל צַדִּיק יִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּמַעֲלָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל זֶה: אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה אוֹי לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן אֵיךְ יִתְבַּיְּשׁוּ הַחוֹטְאִים חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה גֹּדֶל הַצַּעַר וְהַמְּרִירוּת שֶׁל הַבּוּשָׁה הַזֹּאת בָּעוֹלָם הַבָּא רַחֲמָנָא לִצְלָן. וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְבוּשָׁה דִּקְדֻשָּׁה לְבַל יֶחֱטָא כַּנַּ”ל, עַל־יְדֵי זֶה זוֹכֶה לִתְפִלָּה וּלְשִׂמְחָה וּלְעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה וּלְהִתְקָרֵב וּלְהִכָּלֵל בְּצַדִּיקֵי אֱמֶת וּלְקַבֵּל מֵהֶם אֱמוּנָה בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת (כב).

ב.

צָרִיךְ לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בֶּאֱמֶת גָּדוֹל, עַד שֶׁיְּעוֹרֵר אֶת לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר בַּחֲמִימוּת שֶׁבַּלֵּב דִּבְרֵי אֱמֶת שֶׁבְּלִבּוֹ בְּהִתְעוֹרְרוּת בִּתְשׁוּבָה, עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּחִיתוּתוֹ וּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא, עַד שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ מְאֹד מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ. כִּי עַד עַכְשָׁו הִשְׁלִיךְ חַטְּאוֹתָיו אַחַר כְּתֵפָיו וְלֹא עִיֵּן בָּהֶם, וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיּוֹדֵעַ אוֹתָם, אֲזַי נִכְנַס בּוֹ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה עַל גֹּדֶל פְּשָׁעָיו כְּנֶגֶד רַב וְשַׁלִּיט עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עַלְמִין. וּבַתְּחִלָּה הַבּוּשָׁה עֲדַיִן אֵינָהּ בְּפֹעַל עַל פָּנָיו, כִּי חַטְּאוֹתָיו מְטַמְטְמִין שִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ עַל־יְדֵי רוּחַ שְׁטוּת שֶׁבְּקִרְבּוֹ. עַל־כֵּן קֹדֶם שֶׁזּוֹכֶה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה אֵין לוֹ דַּעַת כָּל כָּךְ שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ כָּרָאוּי לוֹ לְהִתְבַּיֵּשׁ לְפִי עֹצֶם פְּשָׁעָיו. וּלְפִי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁפָּשַׁע כְּנֶגְדּוֹ. אֲבָל אַחַר כָּךְ כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה וּמֵסִיר מִמֶּנּוּ הַטִּפְּשׁוּת וְנִתּוֹסֵף בּוֹ שֵׂכֶל, אֲזַי הוּא מִתְבַּיֵּשׁ בְּיוֹתֵר וְנִתְגַּלֶּה הַבּוּשָׁה עַל פָּנָיו. וְזֹאת הַבּוּשָׁה הִיא בְּחִינַת אוֹר הַתְּפִלִּין שֶׁהֵם סִימָן עַל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְהִיא בְּחִינַת קֵרוּן אוֹר הַפָּנִים וְעַל־יְדֵי הַבּוּשָׁה הַזֹּאת מוֹחֲלִין לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו וּמְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּעֵץ הַחַיִּים [עַיֵּן דִּבּוּר אוֹת ז’] (לח).

ג.

מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מִצַּדִּיקֵי אֱמֶת וִירֵאִים וּכְשֵׁרִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי וּפוֹגֵם בִּקְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין שֶׁהֵם בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים וּמְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאִילָנָא דְּמוֹתָא, וּמְגָרְשִׁין אוֹתוֹ מֵהַגַּן עֵדֶן וְיוֹרֵד לַגֵּיהִנֹּם. וּכְשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה וּמִתְבַּיֵּשׁ עַל עֲווֹנוֹתָיו, עַל־יְדֵי זֶה מוֹחֲלִין לוֹ מִיָּד, וּמַחֲזִיר לְעַצְמוֹ הַדַּעַת וְהַמֹּחִין וּמְגָרֵשׁ הָרוּחַ שְׁטוּת מִקִּרְבּוֹ וְזוֹכֶה לִבְחִינַת אוֹר הַתְּפִלִּין שֶׁהֵם בְּחִינַת קֵרוּן אוֹר הַפָּנִים בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים וְכוּ’ כַּנַּ”ל (שָׁם ה,ו).

ד.

עִקַּר הַתְּשׁוּבָה עַל־יְדֵי הַבּוּשָׁה. כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּעַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד כִּי עֲבֵרָה הִיא בְּוַדַּאי בּוּשָׁה רַחֲמָנָא לִיצְלָן, כִּי עֲבֵרָה אֵינָהּ שַׁיָּכָה וּרְאוּיָה לְיִשְׂרָאֵל כְּלָל. כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי רָחוֹק בְּשָׁרְשׁוֹ מֵעֲבֵרָה לְגַמְרֵי וּבְוַדַּאי אֵין נָאֶה לְאִישׁ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲבֵרָה חַס וְחָלִילָה. אֲבָל גַּם כְּשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ גַּם כֵּן בּוּשָׁה גְּדוֹלָה, כִּי אֵיזֶה זְכוּת יֵשׁ לוֹ שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה וְאֵיךְ יָעֵז פָּנָיו לִכָּנֵס בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה וִישַֹׁעֵר בְּדַעְתּוֹ לִפְנֵי מִי הוּא עוֹשֶׂה הַמִּצְוָה. וְגַם גֹּדֶל מַעֲלוֹת הַמִּצְוָה, כִּי עֹצֶם יְקַר מַעֲלַת הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ אֵין לָהּ שִׁעוּר. וּבְוַדַּאי רָאוּי שֶׁיִּפֹּל עָלָיו בּוּשָׁה גְּדוֹלָה כְּשֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מִצְוָה, כְּשֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ וְיִרְאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֵין לוֹ שׁוּם זְכוּת לַעֲשׂוֹת מִצְוָה. וְאֵיךְ הוּא בָּא לַחֲטֹף הַתְּפִלִּין שֶׁהֵם כִּתְרֵי דְּמַלְכָּא וּלְהַנִּיחָם פִּתְאֹם עַל הָרֹאשׁ, בְּוַדַּאי רָאוּי שֶׁיִּפֹּל עָלָיו בּוּשָׁה גְּדוֹלָה. וְאִם הָיָה לְהָאָדָם בּוּשָׁה הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ לִקַּח הַמַּאֲכָל לְתוֹךְ פִּיו, כִּי אֵיזֶה זְכוּת יֵשׁ לוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֹכֵל. אַךְ עִקַּר הַבּוּשָׁה זוֹכִין עַל־יְדֵי שֶׁרוֹאִין אֶת עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וְעַל־יְדֵי זֶה זוֹכִין לִתְשׁוּבָה. כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא עַל־יְדֵי הַבּוּשָׁה כַּנַּ”ל וְעַל־יְדֵי זֶה זוֹכִין לַעֲנָוָה אֲמִתִּית שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲנָוָה שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא (ח”ב עב).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *