מי שיש לו אמונה בהשם יתברך ראוי שיהי שמח כל היום

מי שיש לו אמונה שלמה בהשם יתברך, בודאי ראוי לשמח תמיד בהשם יתברך.

וזה הדבר אי אפשר לבאר בכתב,
כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלבה,
וכן לשמח בשמחת המצוות בחינת פקודי השם ישרים משמחי לב,
כי בודאי אין שמחה בעולם כשמחה זו,
כי זה כל אדם יכול להבין, שבעולם הזה – אין שום שמחה בעולם,
כי מה יתרון לו לאדם שיעמול תחת השמש וכו’,
וימינו כצל עובר, ואחרית שמחה – תוגה, (וכל הזמן יש צרות מחלות וכדו’)

ועל כן באמת המחקרים והכופרים, רחמנא לצלן,
אין להם שום שמחה אמתית כלל,
וכל ימיהם הם מלאים עצבות ויגון ואנחה,
כי מאחר שכופרים [באמונה שהכל בהשגחה פשטית ותולים הכל בטבע, כאילו הקורונה זה מקרי הטבע ולא בהשגחתו לעורר ולהוריד את האף של כל הרופאים ומהנדסי גנטיקה וכל החכמים למיניהם שלא יודעים כלום וכל הצבאות הכי גדולים לא יכולים להלחם עם שליח השם קטן ומיקרוסקופי ובטח לא דברים יותר רוחניים ועליונים] [וכופרים גם] בתורתו הקדושה ובעשית מצוותיו יתברך
ובודים מלבם טעמים של הבל ושטות על עשית המצוות כאלו הם נימוסיות, חס ושלום,
אם כן מהיכן יקבלו חיות ושמחה?

ועל כן עיקר הקטרוג וההתגרות של הסטרא אחרא שמתגרין בישראל,
העיקר הוא בשמחה של המצוות, כי על גוף המצוה הם יכולין לומר שהיא נימוסיות, חס ושלום,
כשאר נימוסי נימוסי העמים, חס ושלום,
אך כשרואים שישראל שמחים כל כך בעשית המצוות ומוסרין נפשם עליהם
על זה הם מתקנאים ומתגרים בנו מאד,
ועל כן עקר הכנעת הסטרא אחרא היא דיקא על ידי עשית המצוה בשמחה.

וזה ההבדל בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם!

עקר הפגם של עץ הדעת טוב ורע היה, שלא כללו בחינת למדן וצדיק, יחד,
שזהו בחינת הפגם של הלומדים החולקים על הצדיקים,
שאומרים, שעקר הוא רק הלימוד בעצמו [מצד השכל ולא מצד הצדקות ומעשים טובים ומידות טובות],
ואין צריכים להתקרב להצדיקים ולתקן מעשיהם כלל,
ולבסוף זה וזה לא עלתה בידם, כי אחר כך משליכין גם למוד התורה אחרי גום,
כמצוי, בעוונותינו הרבים, בכמה אנשים, שבימי נעוריהם עסקו בתורה קצת
ואחר כך פרקו על תורה לגמרי וגם קלקלו מעשיהם יותר מעמי הארץ,
וכל זה – מחמת שלא השגיחו על תיקון מעשיהם כלל ולא השתדלו להתקרב לצדיקי אמת
ואמרו שעיקר הוא הלמוד, ולבסוף זה וזה לא נתקימו בידם,
כי באמת עיקר תיקון למוד התורה הוא על ידי בחינת צדיק,
ומי שמפריד בחינת למדן מבחינת צדיק הוא בחינת אחר, שקצץ בנטיעות,
כי תכלית תורה – תשובה ומעשים טובים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה,
וכשהלמדן כפוף להצדיק, אזי זוכה לציר אותיות התורה לטוב על ידי כח הצדיק, שהוא הרב האמת, כמבאר בפנים,
אבל כשאינו כפוף תחתיו, ומכל שכן כשחולק עליו, חס ושלום, אזי: לא זכה – נעשית לו סם מות [עצבות ומרה שחורה במשך חייו],
כי מציר אותיות התורה להפך, להפך, חס ושלום, על ידי שמפריד בין בחינת למדן לבחינת צדיק,
כי עקר ציור אותיות התורה לטוב, שיהיו בבחינת סם חיים,
הוא רק על ידי הצדיק האמת, שזכה לשמירת הברית בתכלית השלמות ו
אפילו מי שאינו זוכה לזה שיהיה הוא בעצמו בבחינת צדיק בשלמות,
אף על פי כן אם הוא מכניע את עצמו על כל פנים תחת הצדיק כעבד תחת אדוניו,
אזי כל תורתו ולימודו וכל מעשיו מקבלים תיקון על ידי הצדיק האמת, שמציר הכל לטוב,
ואזי נאמר עליו גם כן: זכה – נעשית לו סם חיים ושמחת חיים, על ידי כח הצדיק. (הלכות אמנין, הלכה ד’, אות כג):

פדיון נפש מסוגל להמתקת הדינים מעל האדם - כנסו הייעוץ חינם

מאמר מקושר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *