סיפור על מצוות קמחא דפסחא

קמחא דפסחא

נקדים כמה הלכות לפני הסיפור המרגש של מצוות הצדקה של פסח !

שׁוֹאֲלִים בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קֹדֶם פֶּסַח שְׁלשִׁים יוֹם (שׁוּ”ע או”ח תכט א).

הַגַּ”הּ: וּמִנְהָג לִקְנוֹת חִטִּים לְחַלְּקָן לַעֲנִיִּים לְצֹרֶךְ פֶּסַח.

כָּתַב הָרַמְבַּ”ם [בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב]: כְּשֶׁהוּא [האדם] אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים,

אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת בֵּיתוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ, אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ, וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר ”זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אוֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם”,

וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר ”וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם”. וּבַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מַפְלִיג מְאֹד בְּעֹנֶשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לְעָנִי מִסְּעוּדָתוֹ בְּיוֹם טוֹב, רַחֲמָנָא לִצְלַן. (מִשְׁנָה בְּרוּרָה סִימָן תקכט ס”ק יז)

בְּחַג הַפֶּסַח נוֹהֲגִים לָתֵת מָעוֹת וּמִצְרָכִים לַעֲנִיִּים, וּבָרוּךְ ה’ אָנוּ עֵדִים לַחֶסֶד הַגָּדוֹל שֶׁעוֹשִׂים כְּדֵי לְסַיֵּעַ לְמִשְׁפָּחוֹת שֶׁקָּשֶׁה לָהֶן לִקְנוֹת מִצְרָכִים, בִּגּוּד וְכָל מַה שֶּׁנִּצְרָךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְלֵיל הַסֵּדֶר כְּפִי שֶׁצָּרִיךְ.

וּבָרוּךְ ה’ עַם יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן בְּיָד רְחָבָה וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה וּמִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת לְלֹא סִיּוּעַ זֶה יִקְשֶׁה עֲלֵיהֶן לִשְׂמֹחַ בְּלֵיל הַסֵּדֶר.

לְעִתִּים לֹא כָּל מִשְׁפָּחָה יְכוֹלָה לְהִכָּנֵס לָרְשִׁימָה שֶׁל מְקַבְּלֵי הַמָּזוֹן, דַּוְקָא אִרְגּוּנִים קְטַנִּים יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לְאוֹתָן מִשְׁפָּחוֹת ”שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנֵס לָרְשִׁימָה” אוֹ שֶׁנִּשְׁאָרוֹת בְּסוֹף הָרְשִׁימָה. מסירת קמחא דפסחא לעניים הגונים !

מַעֲשֶׂה שֶׁסִּפֵּר הַגְּרִ”י זִילְבֶּרְשְׁטֵיין שְׁלִיטָ”א, על מצוות קמחא דפסחא:

בְּלֵיל הַסֵּדֶר שֶׁל שְׁנַת תַּשְׁסָ”ה הִתְרַחֵשׁ אֵרוּעַ מְצַעֵר בְּבֵיתָהּ שֶׁל אַחַת הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּכְבָּדוֹת בִּבְנֵי בְּרַק. רַק הִתְחִילוּ אֶת הַסֵּדֶר, וְאַחַת מִבְּנוֹת הַמִּשְׁפָּחָה נָפְלָה אַרְצָה מִתְעַלֶּפֶת. לְמוֹתָר לְצַיֵּן אֶת עָגְמַת הַנֶּפֶשׁ הָרַבָּה שֶׁנִּגְרְמָה לַמִּשְׁפָּחָה, כַּאֲשֶׁר לְבַד מֵעֶצֶם הַהִתְעַלְּפוּת שֶׁעִרְעֲרָה אֶת הַרְגָּשָׁתָם שֶׁל בְּנֵי הַבַּיִת, הֲרֵי שֶׁבּוֹאָם שֶׁל הָאַמְבּוּלַנְס וְצִוְתֵי הָרְפוּאָה וְהַ’הַצָּלָה’, בְּלֵיל הַסֵּדֶר, עוֹרֵר רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרְחוֹב כֻּלּוֹ, מַה שֶּׁלֹּא מוֹסִיף, כַּיָּדוּעַ, לַהַרְגָּשָׁה הַטּוֹבָה שֶׁל בְּנֵי הַבַּיִת…

הַבַּת הֻבְהֲלָה לְבֵית הַחוֹלִים, וְאֶחָד מֵאַחֶיהָ הַגְּדוֹלִים הִצְטָרֵף אַף הוּא לַנְּסִיעָה. אֶפְשָׁר רַק לְתָאֵר בְּאֵיזוֹ הַרְגָּשָׁה עָבַר לֵיל הַסֵּדֶר עַל יֶתֶר בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁנּוֹתְרוּ בַּבַּיִת, וְלֹא יָדְעוּ מַה מַּצָּבָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה, וְהַאִם הָיְתָה זוֹ הִתְעַלְּפוּת סְתָמִית, שֶׁנִּגְרְמָה בְּשֶׁל חֻלְשָׁה, אוֹ שֶׁמָּא עַתָּה יִתְגַּלֶּה חָלִילָה שֶׁהִיא לוֹקָה בְּ’אֶפִּילֶפְּסְיָה’ (מַחֲלַת הַנְּפִילָה), וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה תִּכָּנֵס לְסִחְרוּר.

עַל מָה וְלָמָּה עָשָׂה הָאֱלֹקִים כָּכָה?

בְּתֹם הַ’סֵּדֶר’ הַמְזֹרָז מִהֵר הָאַבָּא לְבֵית הַחוֹלִים, וְכֵיוָן שֶׁמְּדֻבָּר בְּאָדָם נִכְבָּד מְאֹד, תַּלְמִיד חָכָם וִירֵא אֱלֹקִים, הֲרֵי שֶׁכְּבָר בְּעוֹדוֹ בַּדֶּרֶךְ הֵחֵל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל מָה וְלָמָּה עָשָׂה לוֹ הָאֱלֹקִים כָּזֹאת. הֲלֹא דָּבָר הוּא!

הֲרֵי מְדֻבָּר בְּיַלְדָּה בְּרִיאָה לַחֲלוּטִין, וּמַה קָּרָה שֶׁלְּפֶתַע הִיא מִתְעַלֶּפֶת?!

בְּהַגִּיעוֹ לְבֵית הַחוֹלִים הִתְבַּשֵּׂר הָאָב שֶׁמַּצָּבָהּ שֶׁל בִּתּוֹ שַׁפִּיר, וְלֹא הִתְגַּלּוּ כָּל סִימָנִים מַדְאִיגִים עַל מַחֲלוֹת כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרוֹת. אֲבָל דַּוְקָא עַתָּה, לְאַחַר הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה, מִשֶּׁשָּׁבָה אֵלָיו נַפְשׁוֹ, עָשָׂה אֶת חֶשְׁבּוֹן נַפְשׁוֹ בְּצוּרָה יוֹתֵר מַעֲמִיקָה, וְאָכֵן עַד מְהֵרָה הִגִּיעַ לְמַסְקָנָה בְּשֶׁל מָה אֵרַע הָאֵרוּעַ הַמְצַעֵר.

יְהוּדִי זֶה הוּא אֶחָד מֵחֲשׁוּבֵי הַשְּׁכוּנָה בָּהּ הוּא מִתְגּוֹרֵר, וּלְבַד מִכָּךְ שֶׁהוּא מַרְבִּיץ תּוֹרָה לָרַבִּים, מִתְעַסֵּק גַּם בְּעִנְיְנֵי חֶסֶד. מִיָּד לְאַחַר פּוּרִים, וְעַד לְחַג הַפֶּסַח, הוּא נוֹהֵג – בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת – לְהִסְתּוֹבֵב עִם יָדִיד נוֹסָף בְּבָתֵּי הַדַּיָּרִים וְלֶאֱסֹף כְּסָפִים עֲבוּר אַלְמָנוֹת.

בַּתְּקוּפָה שֶׁלִּפְנֵי הֶחָג, הוּא מַעֲבִיר מִדֵּי שָׁנָה סְכוּמֵי כֶּסֶף נִכְבָּדִים לְאַלְמָנוֹת, הַמִּסְתַּיְּעוֹת בְּכָךְ בְּצוּרָה מַשְׁמָעוּתִית בִּקְנִיַּת צָרְכֵי הֶחָג.

בְּשָׁנָה זוֹ הִתְעוֹרְרוּ אַנְשֵׁי וַעַד הַקְּהִלָּה לְמַסֵּד אֶת פְּעִילוּת הַחֶסֶד בַּשְּׁכוּנָה, וּלְבַצְּעָהּ בְּצוּרָה מְאֻרְגֶּנֶת, תַּחַת קוֹרַת גַּג אַחַת, וְזֹאת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֶפְשָׁרוּת לֶאֱסֹף סְכוּמֵי כֶּסֶף יוֹתֵר גְּדוֹלִים, וּלְחַלְּקָם לְפִי הַצֹּרֶךְ.

הַוַּעַד הֶעֱבִיר הוֹדָעָה לְכָל הָעוֹסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר וְגַבָּאֵי הַצְּדָקָה בַּשְּׁכוּנָה, לְבַל יַאַסְפוּ עוֹד כְּסָפִים בְּצוּרָה עַצְמָאִית, וְיַחְדְּלוּ מִמַּגְבִּיּוֹתֵיהֶם הַפְּרָטִיּוֹת, לְמַעַן טוֹבַת הַמַּגְבִּית הַכְּלָלִית, וְהִדְגִּישׁוּ שֶׁהַמַּגְבִּית הַשְּׁכוּנָתִית תִּדְאַג לְהַגִּיעַ לְכָל הַמְּקוֹמוֹת, וּלְחַלֵּק כֶּסֶף לְכָל סוּגֵי הַנִּצְרָכִים שֶׁקִּבְּלוּ עַד הַיּוֹם אֶת הַתְּמִיכָה מֵהַגּוּפִים הַפְּרָטִיִּים.

מְיֻדָּעֵנוּ הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד הַהוֹרָאָה, וְטָעַן שֶׁיִּקְשֶׁה עָלָיו לְצַיֵּת לָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ שֶׁאַחֲרֵי הַכֹּל וְעִם כָּל רְצוֹנָם הַטּוֹב שֶׁל אַנְשֵׁי הַוַּעַד, וְכַוָּנוֹתֵיהֶם הַטּוֹבוֹת, הֲרֵי כַּאֲשֶׁר תִּתְאַרְגֵּן הַמַּגְבִּית בְּצוּרָתָהּ הַחֲדָשָׁה, הָאַלְמָנוֹת שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַכֶּסֶף מִדֵּי שָׁנָה, לֹא תְּקַבֵּלְנָה אוֹתוֹ עַכְשָׁו בַּמּוֹעֵד וּבַכַּמּוּת הָרְגִילָה, וְהֵן עֲלוּלוֹת לְהִפָּגַע מִכָּךְ, ‘וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לַחְשֹׁב מֶה עָלוּל לִקְרוֹת כַּאֲשֶׁר פּוֹגְעִים בְּאַלְמָנָה’, אָמַר.

אַנְשֵׁי הַוַּעַד הִרְגִּיעוּ אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ שֶׁאֵין לוֹ מַה לַּחְשׁשׁ, וְכָל הָאַלְמָנוֹת שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַכֶּסֶף יְקַבְּלוּ אוֹתוֹ גַּם עַכְשָׁו בָּאֹפֶן הַמְכֻבָּד בְּיוֹתֵר, וּבַמּוֹעֵד הָרָאוּי, וְהַכֹּל יִפְעַל עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר.

בְּשָׁמְעוֹ אֶת זֹאת, נֵאוֹת בַּעַל הַחֶסֶד לַהַצָּעָה, וְלֹא אָסַף כְּמִדֵּי שָׁנָה אֶת הַכֶּסֶף עֲבוּר הָאַלְמָנוֹת.

בְּעֵת אֲפִיַּת הַמַּצּוֹת, בְּעֶרֶב חַג הַפֶּסַח, נִגַּשׁ אֵלָיו בְּנָהּ שֶׁל אַחַת הָאַלְמָנוֹת, וְשָׁאַל בְּשֵׁם אִמּוֹ מַדּוּעַ לֹא קִבְּלוּ הַשָּׁנָה אֶת הַתְּמִיכָה הַקְּבוּעָה…

הָאִישׁ נִדְהַם עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ, וְהֵבִין עַל אֲתַר שֶׁהַחֲשָׁשׁוֹת שֶׁהֶעֱלָה בִּפְנֵי הַוַּעַד הִתְבָּרְרוּ כְּמֻצְדָּקִים וּנְכוֹנִים. הוּא פָּנָה מִיָּד אֶל הַוַּעַד, וְטַעֲנָתוֹ בְּפִיו: ‘הֲרֵי הִבְטַחְתֶּם לִי מְפֹרָשׁוֹת לְהַעֲבִיר אֶת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁל הָאַלְמָנוֹת?’

אַנְשֵׁי הַוַּעַד הֵשִׁיבוּ לוֹ, שֶׁאָכֵן כֵּן, הֵם הִתְכּוֹנְנוּ לְקַיֵּם אֶת הַהַבְטָחָה, אֶלָּא שֶׁלִּפְנֵי שֶׁחִלְּקוּ אֶת הַכְּסָפִים שֶׁנֶּאֶסְפוּ, דֵּרְגוּ אֶת רְשִׁימַת הַנִּצְרָכִים בִּרְשִׁימָה אַחַת גְּדוֹלָה, וְכֵיוָן שֶׁהָאַלְמָנָה הַזּוֹ שֶׁהוּא מְדַבֵּר עָלֶיהָ הָיְתָה בְּסוֹף הָרְשִׁימָה, לֹא הִסְפִּיק הַכֶּסֶף…!

הַדָּבָר הִכְאִיב לוֹ עַד מְאֹד, וְהוּא בָּא בִּטְרוּנְיָה אֶל אַנְשֵׁי הַוַּעַד מַדּוּעַ לְפָחוֹת לֹא טָרְחוּ לְהוֹדִיעוֹ עַל כָּךְ, ‘וְאָז הָיִיתִי עוֹשֶׂה מַאֲמַצִּים אִישִׁיִּים עַל מְנָת לְהַעֲבִיר לָאַלְמָנָה אֶת הַכֶּסֶף, אוֹ לְפָחוֹת אֶת חֶלְקוֹ’.

הַדָּבָר הָיָה כָּאָמוּר בְּעֶרֶב חַג הַפֶּסַח, לְאַחַר חֲצוֹת… לַמְרוֹת הַזְּמַן הַקָּצָר שֶׁעָמַד לִרְשׁוּתוֹ, קִבֵּל הָאִישׁ עַל עַצְמוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲבִיר אֶת הַכֶּסֶף עַד כְּנִיסַת הֶחָג, אוּלָם טִרְדוֹת הַהֲכָנָה לֶחָג, וַאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת, הִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַדָּבָר לַחֲלוּטִין, וּכְשֶׁנִּזְכַּר בְּכָל זֶה – הָיָה כְּבָר לְיַד מִטַּת בִּתּוֹ בְּבֵית הַחוֹלִים.

הַהִתְעַלְּפוּת הָיְתָה, כָּאָמוּר, בִּתְחִלַּת לֵיל הַסֵּדֶר, וְלַמָּחֳרָת, בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, נִגַּשׁ אֵלָיו בֵּן אַחֵר שֶׁל אוֹתָהּ אַלְמָנָה, וְאָמַר לוֹ:

”בִּרְצוֹנִי לְסַפֵּר לְךָ מֶה הָיָה אֶמֶשׁ בְּבֵיתֵנוּ בִּתְחִלַּת לֵיל הַסֵּדֶר. כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ ‘הֵא לַחְמָא עַנְיָא’, וְהִגַּעְנוּ לַמִּלִּים ‘כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל’, פָּרְצָה אִמִּי בִּבְכִי, וְאָמְרָה ‘רְאוּ, רְאוּ אֵיךְ שָׁכְחוּ מִמֶּנִּי הַשָּׁנָה… נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, וְאַף אֶחָד גַּם לֹא זָכַר אֶת כָּל הַטּוֹבוֹת וְהַמִּפְעָלִים שֶׁבַּעְלִי עָשָׂה כָּאן בַּשְּׁכוּנָה, וְהֵיטִיב עִם הַרְבֵּה תּוֹשָׁבִים; שָׁכְחוּ אוֹתִי לְגַמְרֵי’…”

אִישׁ הַחֶסֶד שָׁאַל אֶת בֶּן הָאַלְמָנָה הַאִם הוּא יָכוֹל לְהִזָּכֵר מֶה הָיְתָה הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ פָּרְצָה אִמּוֹ בִּבְכִי. הַבֵּן כִּוֵּן אֶת הַשָּׁעָה, וְהִתְבָּרֵר שֶׁהָיָה זֶה בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁבּוֹ הִתְעַלְּפָה הַנַּעֲרָה, וְהִשְׁבִּיתָה אֶת הַשִּׂמְחָה גַּם בְּקֶרֶב בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ!!!

 מצוות החסד של חג הפסח – היא חסד שאדם עושה עם עצמו !

‘אִם אַתָּה מְשַׂמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי, אֲנִי מְשַׂמֵּחַ אֶת שֶׁלְּךָ’. וְאִם לֹא עוֹשִׂים כָּךְ, וּמַשְׁבִּיתִים אֶת הַשִּׂמְחָה מִבֵּיתָן שֶׁל הָאַלְמָנוֹת, אֲזַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹרֵם לְהַשְׁבָּתַת הַשִּׂמְחָה בְּבָתֵּיהֶם שֶׁל מִי שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לְסַיֵּעַ.

וַהֲגַם שֶׁבְּמִקְרֶה זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲשִׁים אֶת בַּעַל הַחֶסֶד, שֶׁכֵּן הוּא דָּאַג אֶת דַּאֲגָתָהּ שֶׁל הָאַלְמָנָה, וּבַתְּחִלָּה אַף סֵרַב לְהֵעָנוֹת לְהַצָּעָתָם שֶׁל אַנְשֵׁי הַוַּעַד, אֲבָל אַחֲרֵי הַכֹּל הָאַלְמָנוֹת שֶׁהָיוּ רְגִילוֹת לְקַבֵּל אֶת הַכֶּסֶף מִמֶּנּוּ, לֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ הַשָּׁנָה, וְנִגְרַם לָהֶן צַעַר.

לשמח עניים הגונים ולזכות לישועות ולפעול רחמים משמים שיתקבלו תפילותינו ברצון ! 

מסירת קמחא דפסחא לעניים הגונים !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *