פרשת השבוע ויקרא תשע”ג

בסד

(ויקרא אא) “ויקרא אל משה, וידבר האליו

לכאורה היצריך להיות כתוב ויקרא האל משה, או וידבר האל משה, ולמה איפה שמופיע הלא מופיע משה, ואיפה שמופיע משה לא מופיע ה‘. אלא הכל לרמז על גודל ענוות משה רבינו עכ משה רבינו הפרידם למעט בכבודו. ו

כעין שפירש המהרם מרוטנבורג זצל על פסוק זה, וזל לפי שמשה היה גדול ועניו ורצה לכתוב ויקרלשון מקרה, כאילו לא דיבר עמו הקבה אלא במקרה ובחלום, והקבה אמר לו תכתוב ויקרא“, ומשה לא רצה לכותבה בפירוש מחמת ענוותנותו. אמר אכתבנה קטנה יותר משאר אלפין שבתורה. עכל. ודפחח.

והענין, כי ספר ויקרא, הלא הוא ספר תורת כהנים, אשר רבבות הלכות נמצאים בו, דינים הנוגעים בכל התורה כולה, ובפרט בעניני קדשים וטהרות, וכל דבר חמור, עכ רצה הכתוב לרמז שאי אפשר להגיע להשגת התורה כי אם על ידי ענוה, כעין מה שנהג משה רבינו, ועכ גם הקדים הלימוד והרמז הזה, לפני כל דיני קדשים וכו‘, ושאר דיני התורה. ללמדך שאי אפשר לזכות לתורה באמת, כא עי ענוה. וכמש חזל (עירובין יג) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו.

ואמרו (שם כד.) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בותלמודו מתקיים בידו, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו. ואמרו (תענית ז.) מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי התורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה (שזה בחי‘ (ישעיה כא) הוי כל צמא לכו למים, עייש). ואמרו (מוק טז) דוד בשעה שהיושב בישיבה – לא הייושב על גבי כרים וכסתות, אלא עג קרקע. ואמרו (נדרים עי: ) אין הקבה משרה שכינתו, אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו, וכולם ממשה.

ואמרו (סוטה ה.) ואת דכא ושפל רוח (ישעיהו נז), רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא (ופרשי אני מגביהו עד ששוכן אצלי), וחד אמר אני את דכא (ופרשי ואני מרכין שכינתי אצלו), ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקבה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני [ ולא גבה הר סיני למעלה]. ואר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו כנל. ואמרו (שם כא: ) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמו שאינו. ואמרו במסאבות (פו מה) שבלעדי ענוה – לא יזכה לקנות תורה בשלימות, וענוה היא אממח קנינים שהתורה נקנית בהם.

ואמרו (כלה רבתי ג) דרך של תלמיד חכם להיות עניו ושפל רוח. וענוה משמרת את התורה, ואמרו (שם) ענוה סייג לחכמה. ואמרו (דרך ארץ זוטא, ה) הדר חכמה – ענוה. ואמרו (שם ח) כל המשפיל עצמו מכוון את שמועתו. ואיתא במדרש עשרת הדיברות. וזל מפני מה זכה משה להיות נותן תורה? עקב ענוה ויראה שהיו בו. בשעה שאל הקבה למשה לך תגאל את ישראל אמר מרוב ענוה שהיתה בו מי אנכי כי אלך“, יש במשפחה גדולים ממני, עייש.

ואמרו (מדרש אותיות דרבי עקיבא ב) מפני מה זכה הר סיני לכל זאת? מפני שהשפיל את עצמו, לפיכך ראה הקבה בשפלותו והשרה שכינתו עליו. ואמרו (שם) כל המבקש ללמוד תורה – צריך שיהינמוך מכל הבריות שנאמר (משלי כט, כג) ושפל רוח – יתמוך כבוד.

ועוד יש לומר שמה שהסמיך ענות משה לפרשיות הקורבנות ללמדך, שכל מי שדעתו שפילה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם. וכעין מה שאמרו חזל כן (במססנהדרין מג: ), ולמדוהו מהפסוק (תהלים נא) זבחי אלקים – רוח נשברה. ומסיים שם ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר (שם) לב נשבר ונדכה. אלקים לא תבזה. אכיר.

בברכת התורה וכטוס

שמעון יוסף הכהן ויזנפלד

 

השאר תגובה / או שמות לברכה