פרשת השבוע לילדים נשא

פרשת השבוע לילדים נשא

הרבה חומרים יקרים חסרו לבניית המשכן, ולמרות שהיו במדבר היה מהיכן להשיג: מתרומת בני ישראל הנדיבים.

ולא רק שנתנו ביד רחבה, אלא הזדרזו ודחפו זה את זה כדי להיות מאלה שיזכו לתרום. תוך זמן קצר נשלמה המכסה ולא היו צריכים עוד חומרים.

מי שהפסיד מכך היו נשיאי השבטים. הם חשבו שהעם יזדרז כל כך לתרום מאוצרותיו, לכן חשבו להשלים את החסר אחר כך.

הצטערו הנשיאים מאוד, ובדקו היטב אם בכל אופן חסר דבר, וגילו שאכן – חסרות האבנים היקרות לאפוד של הכהן הגדול, אותן השלימו הם.

“מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה”

למדנו עד כמה צריכים להזדרז למצווה שמא יקדים אחר ויעשה אותה – זריזין מקדימין למצוות!

הסיפור שלי על פרשת השבוע נשא

 

שלום, שמי נתנאל. ילד רגיל שגר בירושלים.

מכירים את התחושה הזאת של החמצה? דבר שתכננתם לעשות ולבסוף פספסתם אותו ברגע. זו אחת ההרגשות המדכדכות שעד לא מזמן קרתה לי הרבה.

אתן לכם דוגמה: מפעם לפעם מארגנת סבתא שלי ערבים לנכדים. בפעם אחת כזו, כשהייתי בעיצומו של משחק עם בן דוד, שאלה סבתא מי יוכל לעשות לה טובה ולהוציא את שקית האשפה למיכל בחוץ. “אני!” הכרזתי מיד. חשוב מאוד לעזור לסבתא שלאחרונה היא כבר בכלל לא צעירה, זו מצווה גדולה. וחוץ מזה אני חייב לה הרבה תודה על המפגשים הנחמדים האלה.

לאחר חצי שעה, כשהייתי אחרי המשחק ניגשתי לפח שעמד מטבח, ולהפתעתי הוא היה ריק.

“מי רוקן את הפח?” שאלתי את סבתא שעמדה וטגנה לנו חביתות.

“מה נראה לך, שהפח יעמוד בפינה וימתין לך בסבלנות?” ענתה דווקא יעלי מעם השולחן. “אתה מכיר את האמרה ‘זריזין מקדימין למצוות’? אתה לא הזדרזת ופשוט הפסדת!”

הוצאתי ליעלי לשון אפילו שידעתי שהיא צודקת. הייתי עצבני לא רק על אחותי הקטנה שיודעת לחנך, אלא בעיקר על עצמי שתמיד דוחה דברים ומפסיד.

הפעם האחרונה שלי היתה כשאמא בקשה ממני לעזור לשכנים שהיו לקראת מעבר דירה לחו”ל. היו להם ארבעה פצפונים בבית שדרשו את מירב תשומת הלב מההורים. השכנה סיפרה לאמא שהילדים התחילו לעשות בעיות ולא מסכימים שהבייביסיטר תשמור עליהם או תוציא אותם מהבית, לכן חשבה שאנחנו נעזור להעסיק אותם.

יעלי הצדיקה מיד הציעה את עצמה לעזרה. הילדים שכבר מכירים אותה היטב שמחו מאוד. וזה הקל מאוד על השכנים.

גם אני רציתי בכל מאודי לעזור. אהבתי להשתעשע איתם ורציתי להוסיף לי עוד זכויות. אבל הייתי עסוק. ואולי רק חשבתי. כל הזמן חשבתי לעצמי: מחר אשמור על הקטנים. אבל כשהגיע מחר כבר נהיה מאוחר ואז זה נדחה למחר של מחר.

סוף-סוף הגיע היום בו הייתי פנוי ומוכן להתנדב. נקשתי על דלת השכנים נרגש. דפקתי ודפקתי, אך לא היה מענה. לאחר רבע שעה התייאשתי וחזרתי הביתה.

בבית סיפרתי לאמא שהשכנים לא ענו לי. “עד כדי כך אתה מנותק?” צחקה אמא, “היום בבוקר הם עזבו!”

“מהההה?”

“מה ששמעת”.

“זה לא יכול להיות!” ההחמצה היתה גדולה. שוב פספסתי מצווה. ומי יודע מתי אפגוש אותם שוב?

במשך יומיים התהלכתי אחוז סערה. החלטתי שאני לא מוותר יותר. מהיום אהיה זריז לכל הצעת מצווה.

מאז, כששואלים מי רוצה להתנדב או לעשות איזו מצווה – אני המתנדב הראשון, ולא שוכח גם לקיים את הכרזתי… תאמינו לי שזה בכלל לא קשה, וההרגשה נפלאה!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *