פרשת ויגש | ימינו כצל עובר

יהי רצון שנזכה להתעורר

פרשת ויגש | ימינו כצל עובר.

יש לזכור את התכלית שעבורה באנו לעולם הזה, ובשביל לזכור ולא לשכוח תקנו חכמינו פיוטים,
וחזרו ושיננו את התכלית כמו שמובא בספר קהלת שוב ושוב.. ויהי רצון שנזכה להתעורר!

בס”ד.
ירושלים עיה”ק תו”ת בב”א, יום ו’ עש”ק לסדר פרשת ויגש
לכבוד… אחדשה”ט!
בעזרת השי”ת אכתוב לך משהו, הקשור עם פרשת השבוע,
וזהו (בראשית מז-ט) “ויאמר יעקב..ימי שני מגורי..מעט ורעים היו ימי שני חיי”.

היה ראוי להעתיק את כל ספר קהלת להזכירנו שוב ושוב,
כי כל חיי הבלי העולם הזה הכל הבל הבלים,
אלא כיון שמצוי בכל בית, לך נא ראה שמה, הפוך בו והפוך בו,

וזה מה שאנו אומרים בסליחות של ערב ראש השנה וז”ל :

אדם איך יזכה, בכל יום למות מחכה.
בשר מה ידבר, והוא מובל לקבר.
גויו לבור נופל, למקום חושך ואופל.
דמיונו להבל דמה, וגם נמשל כבהמות נדמה.
הלא כל ימיו מעט ורעים,
וכל מעשיו עוונות ופשעים, ובלבבו יבין ושב, ורפא לו לקולו כיוקשב.
זכות ומישור אם יעשה, בהם ימצא מנוס ומחסה.
חייו כאין חשוב, וסופו לעפר ישוב.
טוב לו שלא נברא, משנברא ליום צרה ועברה,
ימיו כלים בעוני ועלבון, ואחריתו ליתן דין וחשבון.
כעבד ישאף צֵל, ומיד שאול לא ינצל.
למה מרחם יצא, והוא שמור לריב ומצה.
מה יועילו רוב הונו, וליום עברה מַכְהָה עינו.
נשמתו ממנו תופרד, בשעת מיתתו למאד יחרד.
סופה וסערה יבעתוהו, חבלי מות יסובבוהו.
ערום יצא מבטן אמו, וערום ישוב לבית עולמו.
פתאום ילכד במצודה רעה, ואין מי אותו לפודעה.
צרה וצלמות ירש, מביתו ומהונו יופרש.
קרב קיצו, ונהפך סיברו, רקה נרו ואבד זכרו.
רימה תורישנו, תולעה תשלטנו.
שומע זאת יבכה וידאג, בבכי ובתחנונים כלביא ישאג,
תפילה וצדקה ירבה, אולי מיסורין יחבא. עד כאן.

וכמו שאומרים בתפילת מוסף של ראש השנה:

כי הם בשר ודם, אדם יסודו מעפר וסופו לעפר משול כחרס הנשבר,
כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף ע”כ.

וכמו שאומרים בסליחות ליום רביעי של עשי”ת, וז”ל:

שוממתי ברוב יגוני, ליום יפקד זדונִי, מה אומר לאדונִי:
אומללתי ונאלמתי. בזכרי אשר אשמתי.
בושתי וגם נכלמתי, בהבל כלו ימי, מפני בושת עלומי, אין שלום בעצמי:
גחלתי בי קודחת, כי מגילה נמתחת, והנושה בא לקחת:
דבקתי במחשכי, ונפשי לא ידעה כי גר ותושב אנכי:
הוי כי יבא יומי, אזי איקץ מחלומִי ואשובה אל מקומי:
ועל חטאי אשר עבר, ועל פשעי אשר גבר, מה אשיב שולחי דבר:
זדון ליבי השיאני, ועל עוון אשר הלאני, מבטן קראני:
חושב בנפשו נבל כעץ שתול על היובל, והוא לקברות יובל:
טפל שקר בתוכו, ונמס ממַהַלְכוֹ, ויפן כֹה וכֹה:
יושלך כאבן דומה, ולא ישא לבית מהומה, מכל אשר לו מאומה:
כוחו לא סמכתהוּ, עת נפשו נשָאַתהוּ, אף כי אש אכלתהו:
לכדתני אשמתי הלא זה דבר נשמתי, עד היותי על אדמתי:
לזאת נפשי נשמה, כאיש שוכב בכלימה, ערום אשוב שמה,
משוגתי נשאתי, ובלבבי קראתי, אנכי חטאתי:
נכוחה לא חשקתי, ובשרירות לבי דבקתי, מה לך כי נזעקתי:
שֹאי נפשי אשמתֵך, ראי חטאתֵך לעומתֵך, גם את שֹאי כלימתֵך:
עת אדאג לעווני, השיבני רעיוני, נפלה נא ביד אד-ני: ע”כ.

ובפיוטי שחרית של יוה”כ איתא, וז”ל:

ומה יעצור כח ילוד אשה, נוצר מטיפה באושה… ומחיתו עליו קשה, ודרכו מעוקשה ונתיבתו נתוסה ונתושה,
וחטאתו על לוח חרושה, חקוקה ומפורשה, וגז ועף בחישה, וגוֹוֵע ומת בחלושה,
וגוויתו בגיא נטושה, בתחתית ארץ רטושה, באישון חושך רפושה,
באשמנים רפושה, בטמון חפושה, כמישה ויבושה נמסה ועבשה ביבשת מיובשה, וכולו מלא בושה..
ומאז הכל צפוי לפניך, ואין להסתר מעיניך, ואין להחבא מפניך כי בכל משוטטות עיניך ע”כ.

וכן אנו אומרים בכל יום בתפילת שחרית (וביוה”כ גם בתפילת נעילה):

מה אנו, מה חיינו מה חסדנו מה צדקתינו מה ישועתנו מה כוחנו מה גבורתנו..
הלא כל הגבורים כאַין לפניך ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, נבונים כבלי השכל,
כי רוב מעשינו תוהו וימי חיינו הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה-אָין, כי הכל הבל.

וזה הנאמר בפרשת השבוע ויגש

“מעט ורעים”. מעט – כי (תהלים קמד, ד. דברי הימים כט-טו) ימינו כצל עובר,
‘מעט ורעים’ – כי (תהלים צ) ימי שנותינו שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון,
כי אז חיש ונעופה, כי כל ימינו פנו בעברתך, כילינו שנינו כמו הגה (שם).

ויהי רצון שנזכה להתעורר עכ”פ מעכשיו.

בברכת התורה וכטו”ס

ראש ישיבת ברסלב “נצח מאיר”

הרב שמעון יוסף הכהן ויזנפלד

הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *