רבי מנחם מנדל מקוֹצק תקמ"ז-תרי"ט (1787-1859) היה מייסדה של חסידות קוצק, ואחד המיוחדים באדמו"רי החסידות. התפרסם בחריפותו ובהנהגתו התקיפה ויוצאת הדופן.

רבי מנחם מנדל נולד בגוריי שבפולין. אביו, רבי יהודה לייבוש מורגנשטרן היה מתנגד. סבו של רבי לייבוש היה רבי דוד היילפרין מברוד, תלמידו של הבעש"ט. תחילה הלך ללמוד בבית מדרשו של החוזה מלובלין, אולם לא מצא את סיפוקו עד שהגיע לתלמידו של החוזה, היהודי הקדוש מפשיסחה. לאחר פטירת היהודי הקדוש המשיך ללמוד אצל ממלא-מקומו רבי שמחה בונים מפשיסחה, והפך לגדול תלמידיו.

ב-1827 נפטר רבי שמחה בונים מפשיסחה ורוב חסידיו בחרו ברבי מנחם מנדל למנהיגם. תחילה התיישבו רבי מנחם מנדל וחסידיו בעיירה טומשוב, אולם בהמשך, בעקבות חילוקי דעות ומנהגים עם תושבי העיירה, עברו לקוצק.

ב-1830 תמך במרד הפולני יחד עם רבי יצחק מאיר אלתר.

בסוכות ת"ר (1839) פרש ממנו תלמידו רבי מרדכי יוסף ליינר (בעל "מי השילוח") והחל בהנהגת עדה עצמאית. בעקבות אירוע זה התחילה תקופה חדשה בחייו של רבי מנחם מנדל; הוא הפסיק כמעט לחלוטין את הקשר עם חסידיו, והסתגר בחדרו במשך 20 שנה עד לפטירתו. רק מקורבים מעטים הורשו להיכנס אל חדרו. הרבי עצמו כמעט ולא יצא מחדרו. למרות זאת, המשיכו חסידים רבים להגיע לקוצק.

רבי מנחם מנדל נפטר בכ"ב בשבט תרי"ט (1859) ונטמן בעיירה קוצק. לפני מותו אמר: "כל מי שינוח את ראשו בתורה, הנני ערב בעדו שיהיה ממנו בזה ובבא".‏ בלווייתו הספידו אותו תלמידו וחברו הקרוב רבי יצחק מאיר אלתר בפסוק "הצדיק אבד ואין איש שם על לב" (ישעיהו נ"ז, א). אחר פטירתו קיבלו רוב החסידים ובהם בניו וחתנו את הנהגתו של רבי יצחק מאיר, ורק מיעוטם נשארו בקוצק אצל בנו רבי דוד.

הרבי מקוצק לא השאיר אחריו כתבים כלשהם, מלבד מכתב אחד קצר לרבי יצחק מאיר אלתר משנת תקפ"ח (1828).‏ על פי המקובל, לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו. נכדו, רבי ישראל מפילוב, הסביר שאביו וסבו לא השאירו אחריהם חידושים כיון שאת כל כוחם שיקעו בהעמדת תלמידים.

בספר "שם משמואל", שחיבר האדמו"ר השני לשושלת סוכוטשוב רבי שמואל בורנשטיין, נכדו של הרבי מקוצק, משוקעים רבות מאמרותיו של הרבי, והוא מהווה מקור מהימן. אמרות נוספות מובאות בספר "שפת אמת" ובספרי חסידות נוספים שיצאו לאור אחר פטירת הרבי מקוצק. הספר הראשון שיצא וכולל אמרות רבות הוא "אוהל תורה", שנדפס בלובלין בשנת 1909. ספר נוסף שכולל את רוב האמרות הוא הספר "אמת ואמונה", שיצא לאור לראשונה בשנת 1940 על ידי רבי ישראל ארטן וזכה להסכמת האדמו"ר מגור.

החיים בקוצק התנהלו בשיתופיות כבמעין קומונה ובעוני רב מתוך עיקרון.

תפיסתו של ר' מנחם מנדל הייתה רדיקלית, טוטאלית וקיצונית; הוא שנא את הבינוניות, כאמרתו "רק סוסים הולכים באמצע הרחוב, בני אדם הולכים בקצוות", ותבע מחסידיו לבקש את האמת באופן חסר פשרות, אף מתוך התנגשות עם החברה הסובבת. אימרה נוספת המשקפת גישה זו; "מה לי עם כל אלפי החסידים, די לי בשלוש מאות צעירים שיחבשו עלה כרוב לראשם ויחגרו חבל פשוט למתנם, יעלו עמי על הגגות, ונצעקה יחדיו, ה' הוא האלוקים".

גישתו הייתה חריגה בקרב החסידים. בעוד שרוב מובילי החסידות הדגישו את אהבת ישראל, את החדווה והשמחה ואת מידת הרחמים, הרי שהאדמו"ר ר' מנחם מנדל שם דגש על קונפליקט שעל האדם לקיים עם עצמו במטרה להגיע לחקר האמת וכן על מסירות מוחלטת של תלמיד לרבו ועל ציות מוחלט לדברי הרב, בבחינת "כזה ראה וקדש".

הרבי מקוצק עצמו הטיל מרות בתלמידיו, ולא היסס לבקר את עצמו ואת האחרים באופן נוקב וחריף. הוא קבע רף גבוה של תלמיד חכם בתורה כדי ללמוד בקוצק; כך, למשל, מי שלא העלה סברא במשך שלושה ימים הוצא מבית המדרש. הוא מיעט להיפגש עם חסידיו, עוד לפני תקופת ההתבודדות הארוכה שגזר על עצמו לאחר מכן, ולעג באופן ישיר לציפיותיהם שיהיה אדמו"ר ככל האדמו"רים (עושה נסים וכו'). אימרתו הידועה בנושא, "אותות ומופתים באדמת בני חם" (כלומר לא בבית מדרשינו). וכן כשבאו לספר לו על אדמו"ר מפורסם שמרעיש במופתיו אמר נראה אותו הופך יהודי פחות טוב ליותר טוב. כצפוי, גישתו עוררה כעס הן בקרב המתנגדים והן בקרב החסידות הממוסדת יותר (וגם התעניינות שנגמרה באכזבה מטעם קבוצות משכילים, שציפו, לנוכח ההתנגדות אליו, לאפיקורס חדש). בתקופת השיא כללה חסידות קוצק כמה אלפי חסידים.

מקורות: ויקיפדיה