עיקר הזיכרון הוא עלמא דאתי
פרשת השבוע יתרו | עלון לשבת
עיקר הזיכרון הוא שיש עולם הבא – עלמא דאתי
נאמר בפרשת יתרו (שמות יח-ג) "ואת שני בניה, אשר שם האחד גרשם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, ושם האחד אליעזר, כי אלקי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה".
הרי שמשה רבינו קרא את שם בניו על שם המאורע,
ואין זה אומר שבדבר הזה יש לנו ללמוד לעשות כמוהו, כי באמת אין לעשות כן למעשה,
וכמ"ש חז"ל (ב"ר, פ' נח, לז-י) על פי (בראשית י-כה) ולעבר יולד שני בנים, שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה הארץ.
רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל בחלקו בדבר :
רבי יוסי אומר הראשונים על ידי שהיו מכירים את יחוסיהם – היו מוציאין שמן על שם המאורע,
(פירוש כי האריכו ימים, וימי חייהם היו כמה מאות שנים והם ידעו והכירו זה את זה, ולא היו צריכים לעשות זכר לאבותיהם בבנים),
אבל אנו שאין אנו מכירים את יחוסנו – אנו מוציאים לשם אבותינו. (דיחוס צידקות האבות עדיף מעל שם המאורע).
רשב"ג אומר, הראשונים על שהיו משתמשים ברוח הקודש – היו מוציאים לשם המאורע,
אבל אנו שאין אנו משתמשים ברוח הקודש – אנו מוציאין לשם אבותינו.
אמר רב יוסי בן חלפתא נביא גדול היה עבר שהוציא לשם המאורע. ע"ש. ע"כ.
משה רבינו
והנה מה שמשה רבינו קרא שם בנו גרשם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, דהיינו במדין שלשם ברח מפני שרצו להרגו במצרים, (ולכן נקרא שמו 'גרשם' עם מ"ם, דהיינו גר-(הייתי) שם, ודלא כשֵם גרשון בן לוי) לא קרא שם בנו כך לזכר המסכנות, אלא להיפך קרא שמו כן, להכרת הטוב ולזכור חסדי ה', שהנה כמעט הרגוהו במצרים והגיע כפליט חסר כל למדיין, וה' זימן לו שם אשה כשרה צנועה צדיקה ויראת שמים וגם נתן לו בן. וכן במה שנוגע לבנו השני, קראו לזכר חסדי וניסי ה' שעשה עמו. וכדי שבהזכרת שמם יזכור תמיד החסדים שה' עשה עמו. ולא תמוש מזכרונו, ולא יסיח דעתו זכרון חסדי ה' שעשה עמו.
סימנים
וכן ראוי לכל ירא שמים, שיעשה לעצמו סימן/סימנים לזכור יסודות חשובים למשך כל החיים, וכעין מה שכתב רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, קמא סי' נד-א) וז"ל כי צריכים לשמור מאד את הזיכרון, שלא יפול לשכחה בחינת מיתת הלב.
עיקר הזיכרון
ועיקר הזיכרון הוא לזכור תמיד (מאד) בעלמא דאתי, שלא יהיה בדעתו חס ושלום שאין עולם אלא אחד.
(כדרך כל העולם שנשאבים לתוך הבלי העולם הזה, ושוכחים על מאי אתינא להאי עלמא שפילא),
וראיתי אברך יקר מקרובי, שרשם בחזית (פרונ"ט) של הפלאפון שלו שתי מילים הנ"ל, דהיינו "עלמא דאתי" באופן שכל פעם שניגש לפאלפון רואה את הנ"ל ונזכר מהנ"ל.
רבינו כותב
אגב, רבינו הקדוש ז"ל כותב שם וז"ל כך ראוי להיות מנהג יראי ה', תיכף בבוקר בהקיצו, קודם שיתחיל שום דבר, יזכור מיד בעלמא דאתי. ע"כ. וע"כ ראוי לומר בסמיכות ל'מודה אני', עכ"פ המילים "עלמא דאתי, עלמא דאתי" בין לפני מודה אני, בין מיד לאחריו. ומה טוב אם יוסיף "ואינני טועה ח"ו לחשוב שיש רק העוה"ז, אלא הנני זוכר ומאמין באמונה שלימה שיש עוד עולם עיקרי, והוא העולם הבא, – עלמא דאתי.
והיסוד הנ"ל מופיע בכמה מצוות
וזה ג"כ בחי' ציצית, שלובשים כל היום, וכמ"ש (במדבר טו-לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', וכנפסק בשו"ע (או"ח סי' כד-א) וז"ל וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוות בכל רגע. ע"כ.
וכן במצוות תפילין שאסור להסיח דעתו מהם (שם לז-ב, לח-ט), ומעיקרא דדינא לבשו אותם כל היום, ובפרשיותיו כתוב יחוד שמו ויציאת מצרים, והם מונחים כנגד הלב והמוח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו ביציאת מצרים, וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במח וגם בלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה – יזכור הבורא וימעיט הנאותיו (ראה כ"ז בשו"ע או"ח סי' כ"ה ס"ה).
וכן במצוות מזוזה – כתוב בקיצור שו"ע – גאנצפריד, סי' יא, סכ"ד, וז"ל המזוזה היא להזכיר יחוד שמו יתברך, לכן כשיצא מפתח ביתו, וכן כשנכנס ינשק אותה. ע"כ.
ואשרי מי שזוכר תמיד יסודות חשובים אלו, וכיוצ"ב.
בברכת התורה וכטו"ס
ראש ישיבת ברסלב "נצח מאיר"
הרב שמעון יוסף הכהן ויזנפלד
