זכר לחורבן – מהקיצור שולחן ערוך
הגלות והחורבן בטח מורגש אצליכם בלב על אובדן והרג, אבל הרגש צריך להמשך ולהיות יותר עמוק ולהשאיר סימן בלב יום ויום אצל כולנו 2,000 שנות גלות רצח ורדיפות אין סופיות של עם ישראל והיהדות ע"י הגויים ושונאי ישראל.
על כן ראוי וצריך כל אחד לקבל על עצמו קבלה קטנה, גם אם היא לא הכי נוחה, ע"י שיראה בעינו ויזכר ליבו בכל יום על החורבן והגלות שאנו עדיין נמצאים בו !!
על כן הבאנו לפניכם כמה הלכות זכר לחורבן הבית מהקיצור שולחן ערוך, כמה הלכות ומנהגים כללים ופשוטים שכל אחד יכול לקבל על עצמו – זכר לחורבן .
קיצור שולחן ערוך
סימן קכו – לעשות זכר לחרבן ובו ד' סעיפים:
סעיף א'
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ תִּקְּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁבְּכָל שִׂמְחָה יְהֵא בָּהּ זֵכֶר לַחֻרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ' אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".
וְגָזְרוּ שֶׁלֹּא יִבְנֶה לוֹ יִשְֹרָאֵל בִּנְיָן מְסֻיָּד וּמְצֻיָּר כְּבִנְיָן הַמְּלָכִים. וְלֹא יְסַיֵּד אֶת כָּל בֵּיתוֹ בְּסִיד, אֶלָּא טָח בֵּיתוֹ בְּטִיט וְסָד בְּסִיד, וּמַנִּיחַ בּוֹ אַמָּה עַל אַמָּה כְּנֶגֶד הַפֶּתַח בְּלֹא סִיד, כְּדֵי לִזְכֹּר הַחֻרְבָּן. (דבר פשוט להשאיר סימן – בכל בית יהודי שומר תורה ומסורת !!).
וּמַה שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵן עַתָּה, לֹא יָדַעְנוּ טַעַם בָּרוּר.
סעיף ב'
וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לְאוֹרְחִים, אֲפִלּוּ סְעוּדַת מִצְוָה, לֹא יִתֵּן כָּל הַתַּבְשִׁילִין הָרְאוּיִין לַסְּעוּדָה,
וְכֵן הָאִשָּׁה לֹא תִּתְקַשֵּׁט בְּכָל תַּכְשִׁיטֶיהָ בְּפַעַם אֶחָת.
וְהֶחָתָן קֹדֶם חֻפָּתוֹ, נוֹתְנִים אֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ בִּמְקוֹם הַנָּחַת תְּפִלִּין.
וְהַמִּכְסֶה שֶׁמְכַסִּים בָּהּ אֶת הַכַּלָּה, לֹא יִהְיוּ בוֹ חוּטֵי כֶסֶף אוֹ זָהָב.
גַּם נוֹהֲגִין שֶׁבִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַתְּנָאִין, אַחַר קְרִיאָתָן, שׁוֹבְרִין קְדֵרָה לַעֲשׂוֹת זֵכֶר לַחֻרְבָּן, אֲבָל יֵשׁ לִקַּח קְדֵרָה שְׁבוּרָה.
וְתַחַת הַחֻפָּה שׁוֹבֵר הֶחָתָן כְּלִי זְכוּכִית, וְזֶה יָכוֹל לִהְיוֹת כּוֹס שָׁלֵם.
סעיף ד'
הִשָּׁמֵר לְךָ מִלִּרְאוֹת קְנִיגְנָאוֹת (*תרגום: צֵיד חַיּוֹת) שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכֵן מְחוֹלָתָם אוֹ שׁוּם דָּבָר עַל שִׂמְחָתָם.
וְאִם תִּשְׁמַע קוֹלָם שְׂמֵחִים, תֵּאָנַח וְתִצְטַעֵר עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם, וְתִתְפַּלֵּל לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֶיהָ,
וַאֲפִלּוּ לַקְּנִיגְנָאוֹת שֶׁל יִשְֹרָאֵל, אָסוּר לָלֶכֶת, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מוֹשַׁב לֵצִים (ב"ח חיי"א כלל סג)…
אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה, מֻתָּר. בֵּין בְּשִׁיר בַּפֶּה, בֵּין בְּכֵלִים, וְגַם אֵין לִשְׂמֹחַ בְּיוֹתֵר.
וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה.., שֶׁנֶּאֱמַר, אָז יִמָּלֵא שְחוֹק פִּינוּ (סִימָן תקס ובחיי"א).
והשם הטוב יראה ללבב כל אחד במה שיכול לקבל על עצמו
ועי"ז ידון השם אלוקינו – אותנו לכף זכות ויראה בעוניינו ויביא לנו משיח צידקנו במהרה בימינו אמן ואמן !!
לעשות זכר לחרבן, קיצור שולחן ערוך סימן תקס – ובו ה' סעיפים.
א מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁאֵין בּוֹנִים לְעוֹלָם בִּנְיָן מְסֻיָּד וּמְכֻיָּר כְּבִנְיַן הַמְּלָכִים, אֶלָּא טָח בֵּיתוֹ בַּטִּיט, וְסַד בַּסִיד וּמְשַׁיֵּר מָקוֹם אַמָּה עַל אַמָּה כְּנֶגֶד הַפֶּתַח בְּלֹא סִיד; וְהַלּוֹקֵחַ חָצֵר מְסֻיֶּדֶת וּמְכֻיֶּרֶת, הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ, וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִקְלֹף בַּכְּתָלִים.
ב וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לְאוֹרְחִים, מְחַסֵר מִמֶּנּוּ מְעַט] וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם; וּכְשֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה תַּכְשִׁיטֵי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, מְשַׁיְּרָה מִין מִמִּינֵי הַתַּכְשִׁיט שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּכְשִׁיט שָׁלֵם. וּכְשֶׁהֶחָתָן נוֹשֵׂא אִשָּׁה, לוֹקֵחַ אֵפֶר מַקְלֶה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין. הגה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְשַׁבֵּר כּוֹס בִּשְׁעַת חֻפָּה, אוֹ לָשׂוּם מַפָּה שְׁחוֹרָה אוֹ שְׁאָר דִּבְרֵי אֲבֵלוּת בְּרֹאשׁ הֶחָתָן (כָּל בּוֹ). וְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם וְגו' אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תְּהִלִּים קלז, ו).
ג וְכֵן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר וְכָל מִינֵי זֶמֶר וְכָל מַשְׁמִיעֵי קוֹל שֶׁל שִׁיר לְשַׂמֵּחַ בָּהֶם; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא מִי שֶׁרָגִיל בָּהֶם, כְּגוֹן הַמְּלָכִים שֶׁעוֹמְדִים וְשׁוֹכְבִים בִּכְלֵי שִׁיר אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה (טוּר), וְאָסוּר לְשָׁמְעָם מִפְּנֵי הַחֻרְבָּן; וַאֲפִלּוּ שִׁיר בַּפֶּה עַל הַיַּיִן, אֲסוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (יְשַׁעְיָה כד, ט) וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר דִּבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת אוֹ שִׁיר שֶׁל הוֹדָאוֹת וְזִכְרוֹן חַסְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל הַיַּיִן. הגה: וְכֵן לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן, בְּבֵית חָתָן וְכַלָּה, הַכֹּל שָׁרֵי (תּוֹסָפוֹת וּסְמַ"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
ד וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ כְּלָל, וְשֶׁלֹּא יָנִיחַ הֶחָתָן בְּרֹאשׁוֹ שׁוּם כָּלִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יְחֶזְקֵאל כא, לא); וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת הַכַּלָּה, אִם הִיא שֶׁל כֶּסֶף, אֲבָל שֶׁל גְּדִיל מֻתָּר לַכַּלָּה; וְדַוְקָא לְחָתָן וְכַלָּה, אֲבָל בִּשְׁאָר כָּל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לֹא גָּזְרוּ.
ה אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא פִּיו שְׂחוֹק בָּעוֹלָם הַזֶּה. (לא סוטר את דיברי רבינו נחמן מברסלב – כי למלא פיו זה לצחוק בקול רם ופה מלא, ללא גבול מידה ודעת, אבל שמחה (וחיוך תמידי) היא מצווה והיא עיקר ויסוד חשוב בעבודת השם).
סימן תקסא – דין הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחרבנן, ובו ה' סעיפים
א הָרוֹאֶה עָרֵי יְהוּדָה (א) בְּחֻרְבָּנָן אוֹמֵר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר, וְקוֹרֵעַ וְאֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ סָמוּךְ לָהֶם כְּמִן הַצּוֹפִים לִירוּשָׁלַיִם (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (א) בחורבנן. אפי' יושבים בהם ישראל, כיון שהעכו"ם מושלים עליהם מקרי חורבן. ב"י:
ב הָרוֹאֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ, אוֹמֵר: "צִיּוֹן הָיְתָה מִדְבַּר שְׁמָמָה" וְקוֹרֵע; וּכְשֶׁרוֹאֶה (ב) בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אוֹמֵר: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ (בּוֹ) אֲבוֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחְמָדֵנוּ הָיָה לְחָרְבָּה", (ג) וְקוֹרֵעַ. וּמֵהֵיכָן חַיָּב לִקְרֹעַ, מִן הַצּוֹפִים; וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּרְאֶה הַמִּקְדָּשׁ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר, וְכָל קְרִיעָה טֶפַח; וְאִם בָּא דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, שֶׁאָז רוֹאֶה הַמִּקְדָּשׁ תְּחִלָּה, קוֹרֵעַ עַל הַמִּקְדָּשׁ, טֶפַח, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם מוֹסִיף עַל קֶרַע רִאשׁוֹן כָּל שֶׁהוּא.
באר היטב (ב) בית המקדש. והנכנס עתה למקום מקדש חייב כרת שכלנו טמאי מתים (אמר המעתיק : ויש מחמירים גם לא להכניס אצבעות בתוך הכותל המערבי באבנים – כי ביאה מקצת שמא ביאה !) . מ"א ע"ש: (ג) וקורע. עב"ח שחייב להשתחות ולקרוע ולבכות ולקונן ולומר מזמור "אלהים באו גוים" עד סוף, וכשקורע מברך ברוך דיין אמת, כי כל משפטיו אמת, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וכו':
ג אִם קָרַע עַל אַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה, אֵינוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ כְּשֶׁיִּרְאֶה שְׁאָר עָרֵי יְהוּדָה; חוּץ מִירוּשָׁלַיִם, שֶׁחוֹזֵר וְקוֹרֵעַ עָלֶיהָ קֶרַע אַחֵר בִּפְנֵי עַצְמוֹ; וְאִם קָרַע עַל יְרוּשָׁלַיִם תְּחִלָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרֹעַ עַל שְׁאָר עָרֵי יְהוּדָה.
ד כָּל הַקְּרָעִים הָאֵלּוּ בְּיָדוֹ וּמְעֻמָּד, וְקוֹרֵעַ כָּל כְּסוּתוֹ שֶׁעָלָיו עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ, וְאֵינוֹ (ד) מְאַחֶה קְרָעִים אֵלּוּ לְעוֹלָם; אֲבָל רַשַּׁאי לְשָׁלְלָן, לְמָלְלָן, לְלַקְּטָן וּלְתָפְרָן כְּמִין סֻלָּמוֹת.
באר היטב (ד) מאחה. פירוש תפירה מיושרת:
ה הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא (ה) לִירוּשָׁלַיִם, הוֹלֵךְ וּבָא תּוֹךְ ל' יוֹם, אֵינוֹ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר; וְאִם לְאַחַר ל' יוֹם, חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ וְהוּא הַדִּין בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבַמִּקְדָּשׁ.
באר היטב (ה) לירושלים. נ"ל דהרואה ירושלים תוך למ"ד יום אעפ"י שלא קרע כגון שדר בתוכו א"צ לקרוע על ערי יהודה. ומי שנולד בירושלים אפי' הגדיל א"צ (לברך) [לקרוע] דבקטנותו פטור וכשהגדיל א"צ (לברך) [לקרוע] דהא ראה אותן תוך ל' יום. מ"א:
וכדאי הוא בית אלוקינו לקרוע עליו, למי שלא מקפיד על הלכה זו – לפחות פעם אחת.