ליקוטי עיצות – צדיק

ס. צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בְּכָל פַּעַם, וְעַל־יְדֵי שֶׁרָגִיל בְּיוֹתֵר לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ עַל־יְדֵי זֶה יוּכַל לִזְכּוֹת לִבְחִינַת פִּי שְׁנַיִם בָּרוּחַ שֶׁל רַבּוֹ: (שם)

סא. עִקַּר גְּדֻלַּת הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים הַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם יִתְגַּלֶּה רַק לֶעָתִיד בְּיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, כִּי אָז יִרְאוּ הַכֹּל אֶת גְּדֻלָּתָם וְתִפְאַרְתָּם שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם, אַשְׁרֵיהֶם וְאַשְׁרֵי חֶלְקָם, מָה רַב טוּב הַצָּפוּן לָהֶם. וְכֵן לְהֵפֶךְ, יִרְאוּ הַכֹּל אֶת מַפָּלַת הָרְשָׁעִים. כִּי אָז יִהְיֶה יוֹמָא דְּדִינָא רַבָּא, שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִדּוֹן עַל כָּל מַעֲשֶׂה, עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט, וְלֹא יְוַתְּרוּ לוֹ עַל שׁוּם דָּבָר קָטָן, כִּי אֵין שִׁכְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהַכֹּל יִהְיֶה נִזְכָּר לוֹ אָז. וְאָז יִרְאוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, וּבֵין מִי שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב וּלְהִתְחַבֵּר לְצַדִּיקֵי אֱמֶת, וּבֵין מִי שֶׁחָלַק עֲלֵיהֶם. וְאָז יִתְהַפְּכוּ הַכֹּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְיִקְרְאוּ כֻּלָּם בְּשֵׁם ה’. וְעַל־יְדֵי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בֶּאֱמֶת לְהַשֵּׁם לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם פְּנִיָּה בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם, עַל־יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְהַמְשִׁיךְ בְחִינָה זֹאת שֶׁל עוֹלָם הַבָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה מַפָּלָה לָרְשָׁעִים גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה עַד שֶׁיֻּכְרְחוּ כֻּלָּם לָשׁוּב אֶל ה’. וְעַל־יְדֵי זֶה נִשְׁלָם הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה, וְעַל־יְדֵי זֶה זוֹכִין לְהוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, דְּהַיְנוּ לִגְמֹר בְּפֹעַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁחוֹשֵׁק לַעֲשׂוֹת: (שם אות ג’)

סב. עַל־יְדֵי הַצַּדִּיק מַמְשִׁיכִין עַל עַצְמוֹ בְּחִינַת מַיִם קָרִים לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ הָעֲיֵפָה, וְעַל־יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לִבּוֹ בִּבְחִינַת כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה וְכוּ’, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה. וְזֶהוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַצַּדִּיק לְלּוֹמֵד מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר. כִּי כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַצַּדִּיק, אֲזַי מַשְׁפִּיעַ לוֹ בְּחִינַת מַיִם קָרִים לְהַחֲיוֹתוֹ כָּרָאוּי לוֹ לְפִי מַדְרֵגָתוֹ לְפִי מַה שֶּׁנַּפְשׁוֹ עֲיֵפָה, אֲבָל כְּשֶׁלּוֹמֵד מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר, אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ הָעֲיֵפָה כָּרָאוּי לוֹ לְפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּכָל עֵת: (לק”א סי’ ס”ז אות ח’)

סג. הַצַּדִּיק הָאֱמֶת יֵשׁ לוֹ כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ לְהַמְשִׁיךְ כָּל הָעוֹלָם אֵלָיו, לְקָרְבָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְתוֹרָתוֹ. וּמַה שֶּׁרְחוֹקִים מִמֶּנּוּ וְאֵין הַכֹּל נִמְשָׁכִים אֵלָיו, זֶה הוּא עַל־יְדֵי כֹּחַ הַמַּכְרִיחַ שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ שֶׁל הַצַּדִּיק. כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁעַל־יְדֵי דִּבּוּרֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם [הֵם] מַפְסִיקִין וּמַכְרִיחִין לְהִתְרַחֵק מֵהַצַּדִּיק הָאֱמֶת. וְעִקַּר הִתְגַּבְּרוּת כֹּחַ הַמַּכְרִיחַ הוּא עַל־יְדֵי גֵּאוּת וְגַסּוּת הָרוּחַ וְכָבוֹד, שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁיִּהְיֶה נִפְחָת כְּבוֹדוֹ וְיִתְבַּזֶּה כְּשֶׁיִּתְקָרֵב אֶל הָאֱמֶת. עַל־כֵּן כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לֵידַע הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ בֶּאֱמֶת, וְיִזְכֹּר פְּחִיתוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ בֶּאֱמֶת, [וְכָל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו מֵעוֹדוֹ. וּכְשֶׁיַּרְגִּישׁ שִׁפְלוּתוֹ בֶּאֱמֶת], אָז בְּוַדַּאי יִתְגַּלֶּה לוֹ הָאֱמֶת, וְיִתְגַּבֵּר כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ עַל כֹּחַ הַמַּכְרִיחַ, וְיִהְיֶה נִמְשָׁךְ בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת: (לק”א סי’ ע’)

סד. כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר, יֵשׁ לוֹ כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ בְּיוֹתֵר, דְּהַיְנוּ לִמְשֹׁךְ שְׁכִינַת אֱלֹקוּתוֹ לְמַטָּה, שֶׁיִּשְׁכֹּן עִמָּנוּ הוּא יִתְבָּרַךְ, וְכֵן לְהַמְשִׁיךְ אֲנָשִׁים אֵלָיו לְקָרְבָם לַעֲבֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכֵן לְהַמְשִׁיךְ הַשְׁפָּעוֹת וּבְרָכוֹת לְיִשְׂרָאֵל. וּכְמוֹ כֵן הוּא קָרוֹב וְסָמוּךְ בְּיוֹתֵר לְהַכֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת: (שם)

סה. כְּשֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה לְהַצַּדִּיק שֶׁהוּא עָנָו גָּדוֹל, הוּא מִתְבָּרֵךְ מִיָּד: (שם)

סו. קָשֶׁה מְאֹד לִהְיוֹת מְפֻרְסָם (עַיֵּן כָּבוֹד סִימָן כ”א [וְסִימָן ל’]): (לק”א סי’ ע”א)

סז. יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמְּקַבְּלִין מֵעַצְמָן עֲלֵיהֶם הַיִּסּוּרִין בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַל־יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְשֶׁפַע רוּחָנִיּוּת גָּבוֹהַּ מְאֹד: (שם)

סח. צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, כִּי אֲפִלּוּ מִי שֶׁלּוֹמֵד וְעוֹבֵד עֲבוֹדָתוֹ תָּמִיד, אֵין יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בַּעֲבוֹדָתוֹ בְּלֹא הַצַּדִּיק: (לק”א סי’ ע”ו)

סט. מַה שֶּׁהַצַּדִּיק מְדַבֵּר עִם הָעוֹלָם לִפְעָמִים שִׂיחַת חֻלִּין, הוּא טוֹבָה גְּדוֹלָה לָהֶם. כִּי דַּיְקָא עַל־יְדֵי זֶה [הוּא] מְקַשֵּׁר אוֹתָם אַל הַדַּעַת, שֶׁהוּא הַתּוֹרָה. כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁרְחוֹקִים מֵהַתּוֹרָה מְאֹד, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָרְבָם עַל־יְדֵי דִּבְרֵי תּוֹרָה כִּי אִם עַל־יְדֵי שִׂיחַת חֻלִּין דַּיְקָא, שֶׁהַצַּדִּיק מַלְבִּישׁ בָּהֶם אֶת הַתּוֹרָה. גַּם לִפְעָמִים הוּא טוֹבָה לְהַצַּדִּיק, שֶׁצָּרִיךְ לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ [עַל־יְדֵי] שִׂיחָה זֹאת, וּמִמֵּילָא מַגִּיעַ טוֹבָה גְּדוֹלָה לְזֶה הָאִישׁ, שֶׁמְּדַבֵּר עִם הַצַּדִּיק שִׂיחַת חֻלִּין וּמְחַיֶּה אוֹתוֹ: (לק”א סי’ פ”א)

העמוד הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12העמוד הבא

מאמר מקושר

כתיבת תגובה