“קְחוּ” !
כְּלַל הַדְּבָרִים, שֶׁעִקַּר הַהִתְרַחֲקוּת מֵהַתְּשׁוּבָה הוּא
מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין שֶׁאָנוּ נִתְעוֹרֵר לָשׁוּב אֵלָיו,
וְהַהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי קָשָׁה מְאֹד,
וּבִפְרָט לְמִי שֶׁכְּבָר נִתְרַחֵק וְעָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה;
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הַכֹּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ –
אַךְ קָשֶׁה וְכָבֵד לָהֶם לְהִתְעוֹרֵר,
וְכֻלָּם רוֹצִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְעוֹרֵר אוֹתָם וְיַחֲזִירֵם לַמּוּטָב.
אֲבָל [העצה] כְּשֶׁיּוֹדְעִים וּמַאֲמִינִים בְּהָאֱמֶת,
שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹחֵר בָּזֶה בְּעַצְמוֹ – שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנֵנוּ וְחֶפְצֵנוּ תָּמִיד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו,
וְשֶׁאֵין אָנוּ צְרִיכִין רַק לִיקַח דְּבָרִים וְלָשׁוּב אֵלָיו,
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (הוֹשֵׁעַ י”ד) “קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'”,
וְדָרְשׁוּ רז”ל “אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא דְּבָרִים”;
וּבֶאֱמֶת –
גּם הַדִּבּוּרִים בְּעַצְמָם מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ,
רַק שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לְהִשְׁתַּדֵּל לִיקַח אוֹתָם עִמָּנוּ וּלְדַבֵּר בָּהֶם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ,
וְזֶהוּ “קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים” – “קְחוּ” דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁהַדְּבָרִים כְּבָר מוּכָנִים מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ,
וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְבַקֵּשׁ שֶׁנִּקַּח אוֹתָם עִמָּנוּ לָשׁוּב אֵלָיו עַל-יְדֵי זֶה!!
(ליקוטי הלכות, קריאת שמע ה’, אות י”ח)
