מְעַט מְעַט בְּכַוָּנָה !
וְשָׁמַעְתִּי, שֶׁהָיָה [ר’ נחמן] מְדַבֵּר עִם אִישׁ פָּשׁוּט אֶחָד מֵעִנְיַן תְּפִלָּה,
שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל, וְנָתַן לוֹ עֵצָה וְאָמַר לוֹ,
שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל כִּי אִם עַד “בָּרוּךְ שֶׁאָמַר”,
כִּי אוּלַי הוּא צָרִיךְ בְּגִלְגּוּל זֶה לְתַקֵּן רַק חֵלֶק זֶה מֵהַתְּפִלָּה, כִּי אוּלַי בַּגִּלְגּוּל הָרִאשׁוֹן כְּבָר הִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה שְׁאָר חֶלְקֵי הַתְּפִלָּה,
רַק חֵלֶק זֶה עַד “בָּרוּךְ שֶׁאָמַר” הוּא צָרִיךְ עַכְשָׁו בְּגִלְגּוּל זֶה לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה,
וְעַל-כֵּן יַכְנִיס כָּל כֹּחוֹ בְּזֶה הַמְעַט לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה עַד “בָּרוּךְ שֶׁאָמַר”.
וְאַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְ”בָרוּךְ שֶׁאָמַר” יַחְשֹׁב: אוּלַי צָרִיךְ לְתַקֵּן חֵלֶק זֶה, כְּגוֹן מִ”בָּרוּךְ שֶׁאָמַר” עַד “וַיְבָרֶךְ דָּוִד”,
וְיִתְפַּלֵּל עוֹד אוֹתוֹ הַחֵלֶק בְּכַוָּנָה, וְכֵן לְהַלָּן.
וְהַכְּלָל – שֶׁלֹּא יְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ בַּתְּחִלָּה בְּכָל הַתְּפִלָּה, כִּי יִהְיֶה קָשֶׁה וְכָבֵד עָלָיו,
רַק יִתְאַמֵּץ בְּכָל פַּעַם לוֹמַר מְעַט מְעַט בְּכַוָּנָה,
כִּי מְעַט יְכוֹלִין לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְאַחַר-כָּךְ עוֹד מְעַט וְכוּ’, כַּנַּ”ל.
(ליקוטי מוהר”ן תנינא, תורה קכ”א)
