מי שהוא גבה לב הוא שפל ומי שפל הוא גבוה | פרשת מצורע
בס"ד. ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר מצורע | לכבוד… אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע
(ויקרא יד, ד) "וציוה הכהן ולקח למטהר עץ ארז ושני תולעת, ואזוב". אמרו חז"ל (מדרש תנחומא כאן-ג)
עץ ארז – הארז הזה אין גבוה ממנו, ולפי שהגביה עצמו כארז, באה עליו הצרעת דאמר רבי שמעון בן אלעזר, על גסות הרוח הצרעת באה, שכן את מוצא בעוזיהו, כתיב (דברי הימים ב,כו-טז) וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וכתיב (שם-יט) ובצרפו עם הכהנים, והצרעת זרחה במצחו.
ואזוב – האזוב הזה אין באילנות שפל ממנו, ולפי שהשפיל עצמו, לפיכך נתרפא על ידי אזוב ע"כ.
כלומר לפיכך ציותה התורה על עץ ארז ואזוב, שיתן אל לבו שהצרעת באה לו מצד גבהותו, ועתה שמתחרט על גבהותו ונכנע ומשפיל עצמו – ושב ורפא לו.
מי שהוא גבה לב הוא שפל ומי שפל הוא גבוה
וקיצור הנ"ל הובא כאן בפרש"י, עיי"ש – וכיוצא בזה איתא במדרש הגדול כאן, מפני שהגבהת עצמך כארז הזה, השפילך הקב"ה כאזוב הזה שהכל דורכים עליו, הרי הוא אומר (ישעיה נז-יח) דרכיו ראיתי וארפאהו, ואנחהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו. מהו לאבליו? אלו בני משפחתו שהיו מתגנים בו, והיו אבלים עליו. ע"כ.
והנה כתיב (סידור-מקורו בפסוקים) משפיל גאים ומגביה שפלים, כלומר מי שמרגיש את עצמו שפל – הוא הגבוה, ומי שמרגיש את עצמו גבוה – הוא השפל (ע' שפ"א).
הנה ניתן ללמוד מההיקש של עץ ארז, ואזוב גם ההיפך, דהיינו שאם מבקשים ממנו לעזור לאחרים, והוא רואה את עצמו כאזוב שאינו מסוגל לעזור לאחרים, אזי יתגבר ויתאמץ ויראה את עצמו כארז לפעול לטובת אחרים כארז. וכן בכל דבר ודבר (ע' ח"י הרו"מ).
וזה בחי' (יואל ד-י) החלש יאמר "גיבור אני". כי כל אדם יש לו כוחות ויכולות טמונים, והכוחות הם אדירים.
וכמעשה שהי' בארה"ב לפני מעל ששים שנה, שאשה תקנה את פנצ'ר גלגל ריכבה ע"י זֶ'ק, ותינוקה שיחק וזחל מתחת לרכב, והנה בבת אחת הרכב נחת והאֵם בראותה סכנה לתינוקה הצליחה להחזיק את הרכב בכוחות עצמה, בכוחות לכאורה לא לה, שהתגלו בשעת המעשה.
ולהבדיל דוד המלך כשהלך להלחם עם גלית ידע גם ידע שיחסי הכוחות נוטים בודאי לטובת גלית, אלא חיזק כוחותיו בבטחון עצום לה'.
וזה בחי' מה שנפסק בסעיף הראשון של השו"ע (או"ח סי' א-א) יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו. כי יש ביד כל אחד להתאמץ מעל כוחותיו, ועי"ז יזכה לסייעתא דשמייא מעל הטבע.
וזה ג"כ כלול בבחי' (דה"י ב, יד,ו) ויגבה לבו בדרכי ה', ויאמין שביכולתו להתאמץ יותר מהרגלו, ויחגור מתניו להצליח בעבודת ה' יותר מכוחו.
ומורגל אצל הכשרים לומר "מען דארף ניט אויפטאן, מען דארף טאן" כלומר לא חייבים להצליח בפועל, חייבים לעשות חובת השתדלות, וה' הטוב בעיניו יעשה,
ואפילו מי שאין לו שום יכולות מעשיות לעזור ולהשתדל מכל מקום יתפלל לה' ואל יתייאש, ויקוה לטוב.
וכבר אמרו חז"ל (מנחות קי, א) ונפסק להלכה (עיין בשו"ע או"ח סי א, במשנ"ב ס"ק יב), אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים, ונותנים שכר לעני המביא מנחת סולת, בדיוק כמי שמביא קרבן של בהמה גסה.
ולפעמים מקבל שכר יותר, וכידוע מ"ש רבינו הקדוש על מלמד עני ומרוד שביטל פרנסת המלמדות של הזמן של הלימוד, כדי שיוכל להיות אצל רבינו ז"ל בזמנים הקבועים, ורבינו אמר שהעני הזה נתן הרבה יותר מתרומת העשיר.
וזה ג"כ מה שהיה בחנוכה וכמ"ש "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".
וכן השבוע ביקשתי ממישהו שיעזור לאחיו, וענה לי שאין ביכולתו ושה' יעזור, אמרתי לו, כשמגיע עני רעב וצמא – אסור לומר ה' יעזור, אלא צריכים להתאמץ לתת לו עכ"פ פרוסת לחם וכוס מים. והשי"ת יעזור לכולנו מעל הטבע.
בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת נצח מאיר
