אסור לצער שום ישראל
בס"ד. ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר בהר | לכבוד… אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע
(ויקרא כה, יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך – אל תונו איש את אחיו".
ובהמשך (שם,יז) "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך".
אסור לצער שום ישראל | פרשת בהר
הפסוק הראשון מדבר מאיסור הונאת ממון, במקח וממכר.
והפסוק השני מדבר מאונאת דברים שאסור לצער שום ישראל בדיבור. שלא יאמר אדם לחבירו דברים שיכעיסוהו ויבהלוהו, ולא יעשה ויגרום לו שום צער בדיבורו.
ויש בדבר הרבה בחינות של גרימת ועשיית בושות, כי צער הבושות רב הוא כעין רציחה, ויש מציצת דמו וגרימת צער גדול, ויש בדבר אין סוף פרטים, וכל אחד צריך לשים לב לדברים, כי כמעט כל העולם נכשל בדבר החמור הזה, אשר גם מצד ההגיון והמוסר האנושי יש להזהר,
וכמ"ש חז"ל (שבת לא, א) "מה דעלך סני לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך אל תעשה לחבירך), ק"ו בן בנו של ק"ו שאיסור גמור דאורייתא הוא.
וכמ"ש הרמב"ם בספר המצוות (לאוין רנא),
וכמ"ש בספר החינוך מצוה שמא, שלא להונות אחד מישראל דברים, שיכאיבוהו ויצערוהו, ואין לו כח להעזר מהם.
ובפירוש אמרו חז"ל (תורת כהנים-ספרא, בהר פ"ד-כ) כיצד?
אם היה בעל תשובה – לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים,
היו חלאים באים עליו – לא יאמר כדרך שאמרו חבריו לאיוב, הלא יראתך כסלתך (איוב ד-ו),
ראה חמרים מבקשים תבואה – לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו,
ולא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח,
וע"ז נאמר (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו.
ומשרשי המצווה זו – הוא כדי לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם (ויקרא רבא ט-ט) וקשה המחלוקת (בראשית רבא, סוף פר' צו), וכמה קללות וכמה תקלות תלויות בו. ע"כ.
ועוד משורשי המצווה: שאדם יהי' בן אדם בעל דרך ארץ ובעל מידות טובות, ולא יהי' רשע ואכזר לזולתו, ומציק ומרשיע, כדרך הרשעים.
ואמרו חז"ל (במ' נח, ב) גדולה הונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר "ויראת מאלקיך", ועוד זה ניתן להשבון, וזה לא ניתן להשבון.
והוסיף בס' החינוך ולא היה באפשר לכתוב ולפרט כל הדברים שיש בהם צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי ה' ברוך הוא, יודע כל פסיעותיו, וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב (ש"א טז-ז),
וכ"כ רש"י עה"ת, וז"ל: ולא תונו איש את עמיתו, כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט את חבירו, ולא ישאנו עצה שאינה הוגנת לו.
לפי דרכו והנאתו של היועץ,
וא"ת מי יודע אם נתכוונתי לרעה?
לכך נאמר ויראת מאלקיך, היודע מחשבות הוא יודע, כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו "ויראת מאלקיך" (ת"פ שם).
ואמרו (ב"מ נח:) כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים, וחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא.
ואמרו כל היורדים לגיהנום עולים, חוץ משלושה שיורדים ואינם עולים, ואלו הן:
הבא על אשת איש,
והמלבין פני חבירו ברבים,
והמכנה שם רע לחבירו.
ואמרו נוח לו לאדם שיפול עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
ואמרו מאי דכתיב לא תונו איש את "עמיתו"?
עם שאתך בתורה ובמצוות – אל תונהו.
אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה – אונאתה קרובה. ופרש"י אונאת אשתו. אונאת דברים לצערה. ע"כ.
ואמרו אמר ר' אלעזר מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפילה, ואע"פ ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו,
ואמר ר' חסדא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה,
ואמר ר' אלעזר הכל נפרע ביד שליח חוץ מאונאה,
ואמרו ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם (פרש"י עד שיפרע) ואחד מהן אונאה.
ומידה טובה מרובה, ואשרי המעודד ומחזק ומחמיא לחבירו, ובפרט למי שממש צריך לכך, בבחי' (תהלים מא-ב) אשרי משכיל אל דל.
בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת נצח מאיר
