כי תצא למלחמה פרשת השבוע כי תצא

בס"ד. ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר כי תצא | לכבוד... אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע

וזהו (דברים כא-י) “כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה’ אלקיך בידך”.

כלל גדול אמרו חז”ל בעבודת ה’ ובדרכי חיים (אפילו בעניני עוה”ז) תפסת מרובה – לא תפסת, תפסת מועט תפסת. (ראש השנה, ד. חגיגה יז. וש”נ. תורת כהנים ויקרא טו-כה).

ובהיותי ילד סיפרה לי אמי ע”ה, מעשה מאדם שראה שמוכרים ביצים בזול, וקנה הרבה מאד תבניות והעמיס על עצמו כל הביצים שקנה וסחבם בבת אחת, ובדרך חשב כמה ירוויח ממכירת הביצים והמשיך לחשוב שמהכסף שירוויח יקנה עופות וימכור ביצים וכו’, ומהרווח יקנה כבשים, וימכור חלב וגבינה וגיזה ובשרם וכו’ וראה במחשבתו איך בונה בנינים ומשכיר ומוכר, ונהי’ מיליונר, ופתאום מעד ונפלו ונשברו כל הביצים ויתנפצו כל החלומות והדמיונות.

(וכעבור שנים ראיתי סיפור זה כיוצ”ב בספר נפלאים מעשיך לבא”ח זצ”ל, ואין הספר הנ”ל תח”י כעת. ואף שיש בסיפור הזה לימודי לקח נוספים, מ”מ קשור גם לענינינו).

ומי שמתפשט להרבה מאד תחומים, בסופו של דבר לא יודע ולא מומחה לשום אחד מהם כמו שצריך באמת, וכמ”ש החכם “בערך – אין לו ערך”. וכמ”ש חז”ל (סנהדרין צט. וע’ תוספתא פרה פ”ז) הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר.

ואמרו (תוספתא אוהלות פ”ד ה”ד סנהדרין שם) הלומד תורה ומשכחה – דומה לאשה שיולדת וקוברת.
ואמרו (עירובין נד:) אמר רב שיזבי משום רבי אלעזר בן עזריה, מאי דכתיב (משלי יב) לא יחרוך רמיה צידו? לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי (פרש”י שמרבה בגריסא ואינו חוזר עליה). רב ששת אמר צייד הרמאי יחרוך, כי אתא רב דימי אמר משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון משבר כנפיו – משתמר, ואם לאו – אין משתמר. ופרש”י ורב ששת אמר אין זה ‘רמאי’ אלא ‘שוטה’, והקובץ על יד הוא הרמאי וערום [וחכם] בדבר, והוא ‘יחרוך’ כלומר יתקיים בידו כצייד הרמאי [והחכם] שמשבר גף ראשון, כשהוא לוכדו שלא יברח, [לבסוף] הוא חורך [צולה] עופות ואוכלן, וקרא אתמוהי ויתמה [וכי] לא יחרוך, לא יצלה ויאוכל?!, ע”כ פרש”י. אמר ר’ סחורה, אמר ר’ הונא, מאי דכתיב (משלי יג-יא) הון מהבל – ימעט, וקובץ על יד – ירבה? אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות – מתמעט, ואם לאו – קובץ על יד – ירבה. אמר רבא ידעי רבנן להא מילתא, ועברי עלה – אמר ר’ נחמן בר יצחק אנא עבידתה ואיקיים בידאי. פרש”י אני קיימתיה לקבוץ על יד, וחזרתי עליה, עד שהחזקתי בה, ואח”כ חזרתי ושמעתי [שמועה] אחרת. ע”כ.

וכן הוא במציאות כמו שרואים לעינינו שחשמלאי בערך – הוא לא חשמלאי, ונגר בערך – הוא לא נגר ראוי, וסנדלר בערך – הוא לא סנדלר. וגנן בערך – הוא לא גנן, וכן כיוצ”ב. וכמ”ש חכמינו (רמב”ם-כמובא בתשבץ סי’ עב, בסופו שכך אמר הרמב”ם על הראב”ד, וכגירסת בעל שלשלת הקבלה “בעל מלאכה” ולא “בעל חכמה”) מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת.

וכל מי שנכשל בענין של ‘תפסת מרובה’, נכנס לדברים שהם מעל יכולתיו וכוחותיו וגם מאבד שפיות ויישוב דעתו ולוקה בפיזור הנפש, והתוצאות – בהתאם.

וזה בחי’ “כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה’ אלקיך בידך”. כי לכאורה קשה ותמוה, שהרי “אויביך” לשון רבים הוא. ואילו “ונתנו בידך” משמע אויב אחד בלבד, והוא לשון יחיד. אלא דקרמיז לן קרא דתפסת מרובה לא תפסת, תפסת מיעוט תפסת. וכל מצביא צבא דגול יודע שעדיף לנהל מלחמות ומערכות אחת אחת, ולא להתפרס בו זמנית ולנהל כמה מלחמות בכמה חזיתות בו זמנית. וכן הוא במלחמות היצר, ועבודת ה’.

ואשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה’ (תהלים קיט)

בברכת התורה וכטו”ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת נצח מאיר

הראה עוד

מאמר מקושר

כתיבת תגובה