למה לברוח מן הכבוד ?
בס"ד. ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר תצוה | לכבוד... אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע
(שמות כט-מג) "ונקדש בכבודי". איתא בדברי רבינו הקדוש ז"ל מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קמא-סי' קלא) שצריך להתירא ולפחוד מן הכבוד
(כלומר אדם שמחלקים ונותנים לו כבוד, אל התנהג כדרך רוב העולם הטיפשים ששמח מאד ומתנפח ומתגאה עקב כך, אלא אדרבא ידאג ויפחד והתירא מכך. ולמה?)
כי הכבוד הוא סכנה גדולה, סכנת נפשות (עד כדי כך!! נורא ואיום. ולמה?) כי הוא (פי' הכבוד) דן את כל הדינים (כלומר הכבוד פוסק ומטיל כל העונשים על כל הנבראים. ולמה?
כי הכבוד הוא בחי' מלכות הדן את הכל, כי בסמכות וכח המלך לדון ולשפוט, כל מי שתחתיו. ואזי כשאדם לוקח לעצמו את הכבוד, וטוען לכתר מלכות, היכול לדון ולשפוט כרצונו והבנתו, הכל חוקרים ושואלים "מי הוא זה מלך הכבוד", אם הוא ראוי לזה. כי הכבוד שניתן לו, ניתן, כדי שיעבירנו לה' שרק לו יאה באמת הכבוד, וע"י הכבוד שניתן לו – יצמח כבוד ה',
אבל אדם שלוקח לעצמו הכבוד, מעורר על עצמו דינים. וזה שכתוב (שמות כט-מג) ונקדש בכבודי, אל תקרי בכבודי, אלא במכובדי (זבחים קטו:), דהיינו כדי להראות לכל העולם כולו, כיצד הוא מדקדק עם הקרובים אליו (מקודשיו) ובכך מתקדש שם שמים, כי אנשים יאמרו:
אם ה' מדקדק כל כך עם הצדיקים, ומעניש אותם אפי' על חטא בודד, על אחת כמה וכמה שיעניש את הרשעים על כל מעשיהם הרעים, ובכך ילמדו ליראה את ה'. כי על ידי הכבוד יוכל לגרום מיתה ח"ו.
וכמשמעות הפשוטה של 'ונקדש בכבודי' – במכובדי, שהמכובדים המשיכו מיתה לעצמם. ואזי כשמשפיעים כבוד לאדם הוא נשקל במאזניים, אם ח"ו יפגום בהכבוד כחוט השערה ויקחנו לעצמו, שלא יקבלו כמו שצריך אזי ח"ו כף חובה מכרעת.
וזה נקרא (ויקרא לט) מאזני צדק, כי 'צדק' מלכותא קדישא, שהיא בחי' כבוד, מלך הכבוד כנ"ל. והיינו "מאזני צדק" כי אז נשקל במאזנים אם יעבור וינווט את הכבוד לכבוד ה', הרי עשה המתבקש, ועמד בנסיון, ויקבל שכר על כך,
ואם ח"ו לקח הכבוד לעצמו, ח"ו – אזי מכניס את עצמו לסכנה גדולה. הכל כדברי רבינו הקדוש ז"ל לעיל.
והנה הבעל גאוה הרוצה 'כבוד', מחשיב את עצמו בעצמו, ונדמה לו כי לו נאוה תהילה, בחשבו שהוא בעל שכל חריף וכשרוני, או שמחשיב עצמו ליפה ונאה, או נכבד, או גדול בתורה או בממון, או חכם המבין הכל.
ובאמת במה יתגאה האדם, הלא הוא מלא חסרונות, גם מצד טבעו, גם מצד משפחתו, גם מרוב טעויותיו וכישלונות, ואם יש לו מעלה כל שהיא, הכל מתנת ה' היא, ובין רגע יכול לאבד מעלתו ברצות ה'.
וכבר אמרו חז"ל (עירובין יג:) כל המגביה עצמו – הקב"ה משפילו,
ושוב אמרו (שם נד.) שאם מגיס לבו – הקב"ה משפילו.
ואמרו (פסחים סו:) כל המתיהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו.
ואמרו (תענית ח.) המגיס דעתו עליו – מביא אף [לעולם].
ואמרו (מגילה יג:) המגיס דעתו – הקב"ה משפילו.
ואמרו (שם כט.) היהיר – בעל מום הוא.
ואמרו (נדרים ס:) רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?!
ואמרו (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח – ראוי לגדעו כאשירה.
ואמרו (שם ט:) אבשלום נתגאה בשערו – לפיכך נתלה בשערו.
ואמרו (ב"ב י:) כל המתיהר נופל בגיהנום.
ואמרו (סנהדרין קא.) גסות הרוח שהיתה בירבעם טרדתו מן העולם.
ואמרו (ויק"ר ז) כל המתגאה אינו נידון אלא באש.
ואמרו (תנחומא בשלח-יב) כל המתגאים במה שהן מתגאים בו נפרע מהם.
ואמרו (אותיות דרבי עקיבא) אפי' יש בו תורה וחכמה כמשה רבינו, ויש בו גסות הרוח לא נקה מדינה של גיהנום.
ומידה טובה מרובה לענוי ארץ.
בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת נצח מאיר
