מה עושים כשהשגרה מייבשת אותנו?

כבוד הרב איך אפשר להתפלל כל יום אותה תפילה?
אני צמא! מה עושים כשהשגרה מייבשת אותנו? 💧✨

בכל בוקר מחדש אנחנו פותחים את העיניים לאותו עולם.
אותה דירה, אותו שולחן קפה, אותה עבודה, אותם פקקים.
אותם חדשות עם אותם שגעונות…
הנתונים היבשים לא משתנים.

לפעמים, זה מרגיש קצת מייבש. קצת משעמם.

השגרה

יהודי אחד ניגש פעם לרב שלו עם שאלה שכואבת בלב:

"כבוד הרב, איך אפשר להתפלל כל יום מחדש את אותן המילים?
שחרית, מנחה, ערבית. הסידור הרי לא משתנה, זה לא משעמם?"

הסתכל עליו הרב ושאל:
"תגיד לי, ארוחת בוקר אתה אוכל כל יום?"
"בטח," ענה החסיד.
"ואתה לא אוכל את אותה הביצה?
את אותו הסלט? אותו הלחם?
זה לא משעמם אותך?"

החסיד השתתק, והרב המשיך וחייך:
"תגיד לי את האמת – מתי באמת התפללת את 'אותה התפילה'?
רק כשרצת ועברת על המילים כמו מכונת גריסה.
אבל אם היית מכניס פנימה קצת כוונה, קצת מחשבה על החיים,
על מה שעובר עליך ועל עם ישראל – היית מרגיש שזאת לא אותה תפילה.
המילים הן אמנם אותן מילים, אבל הכוונה בלב היא בכל פעם אחרת לגמרי.
הסידור הוא אותו סידור – אבל אתה לא אותו בנאדם".

הכל תלוי בחיפוש ובכוונה של עומק הלב?

אדם שחי באמת, הוא אדם שהחיים שלו מתחדשים בכל רגע.
אפילו אם לא מוצא את מבוקשו, עצם הרצון לחפש, הכוונה – נותנת אמונה…
אפילו שמבחוץ הכל נראה אותו דבר, אבל ההתחדשות נמצאת…
בפנים !!!

הלב שלנו, מקור החיים, מקבל שפע אלוקי ורוחני חדש בכל יום, בכל נשימה.
אין הלב של אתמול כרוחב הלב של היום.

כדי לטעום את הטעם החדש הזה, כדי להרוות את הצימאון הפנימי שלנו,
אנחנו זקוקים לשני כוחות מנוגדים שקיימים בתוכנו:
המטה והדיבור.

1. כוח המטה: לשלוט ולהילחם ברע ⚔️
כשהיינו תינוקות, היינו בעמדת הכנעה מוחלטת ונצרכות.
ככל שאנחנו גדלים, יצר השליטה שלנו מתפתח.
בחיים היומיומיים, מול האתגרים של החיים והיצר הרע שלנו,
אסור לנו להיות "שלימזלים" וכנועים.
אנחנו צריכים להחזיק במטה – להפגין כוח,
משמעת עצמית, להציב גבולות ולהילחם על הטוב.

2. כוח הדיבור: לבקש ברכות ובהכנעה 🤍
מה קורה כשאנחנו עומדים מול מישהו שנועד להשפיע לנו טוב?
מול בן/בת הזוג, מול חבר שאנו צריכים ממנו עזרה,
או מול ריבונו של עולם כשרוצים לקבל ממנו שפע, דבקות וחיות?
כאן "שרירים" לא יעזרו.
כאן צריך להניח את המטה,
להשתמש בכוח הדיבור, לבוא ברכות, בהכנעה, ולבקש יפה.

במדבר, עם ישראל היה צמא.
לא רק למים פיזיים, אלא למים פנימיים שיחיו את הנפש היבשה.

משה רבינו נצטווה לדבר אל הסלע –
לבקש ברחמים ובהכנעה כדי להמשיך מים חיים של התחדשות.

מתוך רחמנות עצומה על המצוקה של העם,
משה הכה בסלע עם המטה במקום לדבר אליו.
המים אמנם יצאו, אבל התהליך הפנימי והעמוק פוספס.