איך לא לבזבז את החופש הגדול? איך לאגור כוחות בחופש נעים וחכם

איך לא לבזבז את החופש ? איך לאגור כוחות בחופש נעים וחכם? בשביל זה צריך לראות את הנולד בתוך הלב, ותפילה לפני שמתחילים לתכן ולצאת לפעולה…

איך לא לבזבז את החופש על "פעולה מהבטן"

הכול מוכן. התוכניות לחופש כבר סגורות, הילדים (או אנחנו) בציפייה,
והנה זה מגיע – החופש הגדול. זמן שאמור להיות סעודה גדולה ומפנקת של מנוחה, אגירת כוחות ושמחה.

אבל אז, ממש כמו בסיפור הידוע, משהו משתבש. פתאום מגיעה שיחת טלפון מעצבנת,
הילדים מתווכחים ברעש נוראי, התוכניות משתנות ברגע האחרון, או שהעייפות המצטברת מציפה אותנו.

ברגע אחד, "השונא הכי גדול שלנו" – הבלבול, הכעס והמידות הרעות – מתיישב אצלנו בסלון
ואוכל לנו את האנרגיה ששילמנו עליה ביוקר כל השנה.

מה אנחנו עושים במצב כזה?

לפעמים, בדיוק כמו בסיפור של קמצא ובר קמצא, אנחנו פועלים מהבטן. לא רוצים לחשוב, מתעצבנים, צועקים, וזורקים את יישוב הדעת שלנו מכל המדרגות. התוצאה? פגיעות הדדיות, רגשות סוערים, חרטה וריקנות. עוד יום של חופש יורד לטמיון.

איפה הראייה שלך?

הסיפור של קמצא ובר קמצא התחיל בכך ששני אנשים פעלו מהבטן:

בלי לחשוב על ההשלכות.

בלי לנתח את התוצאות.

בלי לראות את הנולד.

השפת אמת מסביר ש"שבת חזון" נקראת כך מלשון חזון – ראיית הנולד.
אילו קמצא ובר קמצא היו עוצרים לרגע, מפעילים את יישוב הדעת ורואים את הנולד – שבית המקדש הפנימי והחיצוני ייחרב כתוצאה מהאינטראקציה הזו – הם היו בוחרים לפעול אחרת לחלוטין.

כשאנחנו יוצאים לחופש בלי הכנה פנימית, בלי תפילה ויישוב הדעת, אנחנו נכנסים לטריטוריה של בלבול. בחופש אין מסגרת קבועה, הגבולות מטושטשים, והרצונות הבוערים של הרגע עלולים לנהל אותנו. בלי "חזון" פנימי, אנחנו עלולים לגלות בסוף החופש שלא רק שלא אגרנו כוחות, אלא שנשארנו מרוקנים ופגועים מעצמנו ומהסובבים אותנו.

"לווה רשע ולא ישלם" – הגרסה הרוחנית
חז"ל אומרים: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (אבות ב', ט').
באופן פשוט, אדם שאינו רואה את הנולד לווה כספים בלי לדעת מאיפה ישלם אותם. אבל יש לזה גם גרסה רוחנית-נפשית:

לצאת לחופש בצורה בלתי מתוכננת בנפש, בלי "תקציב" של סבלנות, בלי לדעת מאיפה נגייס כוחות לעומס הנפשי, ובלי להכין את הלב לקראת הימים האלו…

זה בדיוק ההיפך מלראות את הנולד!

להגיד "יהיה בסדר, נזרום", ואז להתרגז מכל שטות, לאבד את הסבלנות לילדים או לבן/בת הזוג, ולשקוע בעצלות או במידות רעות שיגרמו לנו להרגיש רע עם עצמנו…
זה בדיוק ההיפך מלראות את הנולד! אנחנו "לווים" רגעים של שקט מדומה על חשבון כעס והתפרצויות, ומחר נצטרך לשלם על כך בריבית דריבית של רגשות אשם וריחוק.

הדרך שפועלת – תפילה ויישוב הדעת כעוגן לחופש

אז איך עוברים את החופש הזה בשמחה, מתוך אגירת כוחות אמיתית?
התשובה נמצאת בשני כלים פשוטים ועוצמתיים: יישוב הדעת ותפילה.

1. יישוב הדעת (התכנון הפנימי)

לפני שהחופש מתחיל, ואפילו בכל בוקר מחדש במהלך החופש – קחו לעצמכם 10 דקות של שקט.

צפו את הנולד: תשאלו את עצמכם – איפה הנקודות שבהן אני בדרך כלל מאבד את זה? מתי הבלבול והכעס נוטים להיכנס?

החליטו מראש: "היום, גם אם התוכנית תשתבש, אני בוחר בנשימה עמוקה ולא פועל מהבטן". עצם המחשבה המוקדמת בונה בתוכנו מרחב של בחירה ומגינה עלינו מפני תגובות אוטומטיות.

2. תפילה (השגת הכוחות)

התפילה היא הכלי להוריד את יישוב הדעת אל הלב. אל תיכנסו לחופש "על עיוור". קחו תפילה קצרה ואישית להשם יתברך לפני שמתחילים:

"ריבונו של עולם, הנה אני נכנס לתקופה של חופש ושינוי שגרה. אנא, תן לי יישוב הדעת. שמור עליי שלא אפעל מהבטן ומתוך רגשות סוערים. תן לי סבלנות, שמחה ועין טובה לראות את הנולד. עזור לי לנצל את הימים האלו לאגור כוחות מחודשים לעבודתך, מתוך בריאות הנפש והגוף, ומתוך שלום ואהבה עם כל הסובבים אותי."

השורה התחתונה

חופש אמיתי הוא לא חופש מפריקת עול ומבלאגן פנימי, אלא חופש שבו הדעת שלנו מיושבת עלינו.

כשנגיע לחופש עם הכנה, תפילה וראיית הנולד, נגלה שאפשר לעבור את התקופה הזו בלי חובות רגשיים, בלי מידות רעות ובלי חרטות – אלא בשמחה, בכיף, ובמילוי מצברים אמיתי שיעניק לנו כוח לכל השנה כולה!