צום תענית אסתר – כי בצרה גדולה אנחנו… הצום כהכנה לשמחה ואור הנשמה !
י"ג אדר חל צום "תענית אסתר" היא לא סתם עוד יום בלוח השנה, היא השער שדרכו אנחנו נכנסים לשמחת הפורים. בשונה מצומות אחרים שמנציחים חורבן (כמו תשעה באב), התענית הזו מזכירה לנו לחזור בתשובה אל ה', לעזוב את הגשמיות, ולחזק את הכוח של התפילה והאחדות של עם ישראל ברגעים הכי חשוכים.
בימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים בי"ג אדר לעמוד על נפשם מפני שונאיהם,
והיו צריכים וזקוקים לרחמים רבים על כן עמדו בתפילה ובתחנונים.
כשם שמשה רבנו ביום שנלחם עם עמלק – עמד בתענית ובתפילה.
והשי"ת אלקי אבותינו שמע תחינתם וקיבל תשובתם ותעניתם ברצון,
כי לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה 'צבאות.
על כן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה זכר לזעקות והתפילות שעוררו רחמי שמיים ונתהפך הכל לטובה.
זמן התענית הוא מעלות השחר של י"ג באדר, ועד צאת הכוכבים מי שיכול עד אחרי קריאת המגילה.
יש נשים שלא צמות ויש נשים שכן צמות. שכל אחת תעשה שאלת רב.
בשונה משאר הצומות, בתענית אסתר מותר להתקלח, להסתפר.
הסיבה שבגינה אנחנו צמים ביום זה, לזכור ש"אין כוחנו אלא בפה", וביום התענית הפה הופך לכלי קדוש יותר.
וכדי שנזכור שכשעם ישראל נמצא בצרה, צמים ושבים בתשובה – הקדוש ברוך הוא מרחם עלינו ומבטל את כל הגזרות הקשות.
בשביל מה – צמים בתענית אסתר?
אמרה אסתר "צומו עלי" וזה היה בפסח.
הצום שאנו צמים בי"ג באדר אינו "צום אבל",
אלא זכר למה שקרה בשושן הבירה.
רבי נחמן אומר ש"התפילה היא למעלה מהטבע".
בתענית אסתר, כשאנחנו מביטים על מפת האיומים, על הרדיפות שרפדו את עם ישראל,
את הטילים והאיומים ועל שנאת הגויים, הציטוטים הללו מזכירים לנו:
אנחנו "עם ישראל" לא נמדדים לפי האסטרטגיה וכוחניות,
אלא לפי עומק הצעקה והתפילה מעומק הלב לעורר רחמים לפני השם יתברך!
כשהיהודים היו צריכים לצאת למלחמה נגד שונאיהם שרצו להשמידם, הם צמו.
המסר הוא שהמלחמה היהודית היא לא רק בחרבות ובחניתות, אלא קודם כל ברוח.
רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שעיקר הגלות היא נפילת הדעת.
כשאדם מרגיש ייאוש מהמצב הביטחוני או מהצרות האישיות, שם נמצאת הגלות האמיתית.
אנחנו צמים כדי לחזור בתשובה
ועל ידי כך אנו מזכירים לעצמנו שגם כשאנחנו יוצאים לפעולה,
עיקר ההצלחה בפעולה אינה בדרך הטבע,
אלא בכוח הרוחני של האמונה כשהעיניים והלב שלנו נשואות לשמיים,
בביטחון שיעזרו וירחמו וישגיחו עלינו ברחמים!
המילה "אסתר" מגיעה מלשון "הסתר".
גם היום, בשנת 2026, אנחנו מרגישים בתוך "הסתר פנים".
הגלות היא לא רק גיאוגרפית, היא תודעתית. האיום הפרסי באופן מצמרר,
האויב של פורים הוא אותו אויב של היום – פרס (איראן) ועוד…
האיומים בטילים והצהרות ההשמדה הם הגלגול המודרני של גזירת המן.
כמו אז, גם היום אנחנו מרגישים מוקפים ב"גויים" (מבית ומחוץ)
שמנסים להחליש את רוח התורה והמצוות ועבודת ה'.
הצום מזכיר לנו שגם כשהטילים מאיימים, יש בעל הבית לעולם.
על כן עבודת הנפש ברוח ברסלב היא להפוך את יום תענית אסתר,
את ה"צום" לצעקה וזעקה מעומק הלב למען עם ישראל,
ולמען דורותינו ואנחנו בעצמנו כל אחד ומה שעובר עליו.
והתפילה היא תחילת הגאולה הכללית והאישית.
טוב לומר היום פרק כ"ב בתהלים
"לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר"לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד:
אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי:
אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי:
וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל:בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ:
אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ:וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם:
כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ:
גֹּל אֶל יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ:
כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי:
עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה:
אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה כִּי אֵין עוֹזֵר:
סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי:
פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג:
כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי:
יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי:
כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי:
אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי:
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל:וְאַתָּה יְהוָה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה:
הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי:
הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי:
אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ:יִרְאֵי יְהוָה הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל:
כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ:
מֵאִתְּךָ תְהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו:
יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ יְהוָה דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד:
יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְהוָה כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם:
כִּי לַיהוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם:
אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה:
זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר:
יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה:
"אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך."
תענית אסתר היא תענית ציבור, למרות שכל אחד מתענה לעצמו.
הערבות ההדדית של אסתר היא אולי הביטוי העוצמתי ביותר במגילה להקרבה אישית למען הכלל.
כשמרדכי מבקש ממנה לגשת למלך אחשוורוש ולהתחנן על עמה,
אסתר ניצבת בפני דילמה גורלית.
היא יודעת שהחוק הפרסי קובע שמי שייגש למלך בלי שיוזמן – דינו מוות.
באותם רגעים, אסתר יכלה לבחור בביטחון האישי שלה.
היא הרי מלכה, מוגנת בארמון, ואיש לא יודע שהיא יהודייה.
היא יכלה לחכות שהסערה תחלוף.
אך מרדכי אומר לה משפט שמשנה הכל:
"וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
באותו רגע אסתר עוברת מהפך.
היא מבינה שהמעמד שלה הוא לא "זכות" אישית,
אלא "שליחות" עבור הכלל.
היא עונה למרדכי: "וּכְאַשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי".
אסתר מלמדת אותנו שערבות הדדית אמיתית פירושה,
להיות מוכן להסתכן או לוותר על נוחות אישית כשהאחים שלנו בצרה.
ערבות הדדית של כולנו היא היכולת להרגיש את החוסר של השני.
כשאנחנו צמים בתענית אסתר, אנחנו מוותרים על הנוחות האישית שלנו,
כדי להתחבר לכאב ולתפילה של הכלל.
הנס בפורים קרה רק ברגע שהיהודים הפסיקו להיות "מפוזרים ומפורדים",
והפכו לגוף אחד שמרגיש זה את זה.
בימים אלו במיוחד צריכים אנחנו להיות קשובים אחד כלפי השני,
להיות הגוף אחד ובלב אחד.
וכשאנחנו יחד לא יכולים עלינו…("חיזוק יומי" – רונן קרתא)
יום טוב, צום קל ומועיל בשורות טובות.
לגאולת והצלחת עם ישראל ברחמים רבים. אמן!
העבודה שלנו היום היא לא לשקוע בקושי של הצום,
אלא למצוא את השם – דווקא בתוך האיום הקיומי של עם ישראל בגלות,
במתקפת האיראנים ובתוך הפחד.
במגילה כתוב: "וזעקה גדולה ומרה". רבי נחמן מלמד שהצעקה אל השם היא הנשק הכי חזק שלנו.
בתענית הזו, העבודה היא התבודדות:
לדבר עם השם על הפחד מהטילים, על הכאב של הגלות, ולבקש ממנו שיגלה את מלכותו.
השינוי מתחיל מבפנים. כשאנחנו צמים ומכניעים את ה"אני" שלנו,
אנחנו מבטלים את "המן" שבלב – את הגאווה והפירוד.
ברגע שיש אחדות ("לך כנוס את כל היהודים"), שום טיל ושום אויב לא יכולים לנו.
לסיכום תענית אסתר היא הזדמנות לעצור את רעשי המלחמה ולזכור שהישועה יכולה לבוא כהרף עין.
אנחנו לא צמים כי אנחנו חלשים, אנחנו צמים כדי להתחבר למקור הכוח האמיתי.
"וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" – דווקא מתוך הצרה עצמה, צומחת הישועה.
הצום הזה הוא לא רק זיכרון היסטורי, אלא כוח רוחני של אמונה אקטיבית לשינוי המציאות:
צום תענית אסתר מגדולי ישראל
המהר"ל מפראג כותב בספרו שהצום הוא לא חולשה, אלא התנתקות מהחומר כדי להתחבר לכוח האלוקי על ידי ביטול הגוף… וכאשר תאוות ורצונות הגוף בטלים, אז הכוח האלוקי הנפשי והרוחני מתחזק אצל האדם. ה"בני יששכר" (רבי צבי אלימלך מדינוב) בספרו מגלה סוד עצום על היום הזה "קבלה בידינו שיום תענית אסתר הוא עת רצון גדולה בשמים, כמו יום הכיפורים… וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר, יבקש ביום הזה." ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה לייב מגור) מדגיש את הקשר שבין הצום לבין ציווי אסתר "לך כנוס את כל היהודים":
בליקוטי הלכות, רבי נתן מברסלב (תלמידו המובהק של רבי נחמן) מסביר שהצום נועד לשבור את ה"סטרא אחרא" (הצד האחר/הרוע) שבתוך האדם. "כי על ידי התענית מכניעין את המן-עמלק שבכל אחד ואחד… וממשיכין הארת מרדכי ואסתר, שהוא בחינת דעת דקדושה." המסר הוא כשאנחנו צמים, אנחנו מנקים את ה"רעש" ומחזירים את הדעת אל האמונה בהשגחת ה'.
החזון איש אמר שבדורות האחרונים, כשהגוף חלש, עיקר הצום הוא הלב:
תפילה לצום תענית אסתר –
נכתב ברוח הדברים של המאמר בעידוד רבני בית המדרש של חסידי ברסלב מאיר עיה"ק ירושלים
"עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ…"
"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ!"
"עֲנֵנוּ בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ".
רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם,
הִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ בְּיוֹם תַּעֲנִית אֶסְתֵּר, חָלוּשׁ בְּגוּפִי אַךְ חָזָק בֶּאֱמוּנָתִי, וּמִשְׁתּוֹקֵק בְּנַפְשִׁי.
אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בְּתוֹךְ "הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה".
הַמָּן הָרָשָׁע שֶׁל דּוֹרֵנוּ קָם עָלֵינוּ מִפָּרַס, בְּטִילִים וּבְמַזְלָ"טִים, בְּאִיּוּמִים וּבְשִׂנְאָה,
וְרוֹצֶה לְהַשְׁמִיד חָלִילָה אֶת הַגּוּף וְאֶת הַנֶּפֶשׁ.
זַכֵּנוּ לְמַפָּלָה שֶׁל הַמָּן הַמּוֹדֶרְנִי שֶׁל הַדּוֹר, וְלִגְאֻלָּה שְׁלֵמָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!
אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!
אָנָּא, רַחֵם עָלֵינוּ. הָמָן אָמַר: יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֹרָד וּמְפֻזָּר בֵּין הָעַמִּים.
אֶסְתֵּר אָמְרָה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים".
רְאֵה אֶת הַפִּלּוּג הַנּוֹרָא בְּתוֹכֵנוּ, אֶת שִׂנְאַת הָאַחִים שֶׁבּוֹעֶרֶת,
אֶת הָרְדִיפָה הַכּוֹאֶבֶת נֶגֶד לוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.
הַיֵּצֶר הָרָע מְנַסֶּה לְהַפְרִיד בֵּינֵינוּ, לְהַפִּיל אוֹתָנוּ לְעַצְבוּת וּלְיֵאוּשׁ,
וּלְהַחֲלִישׁ אֶת אֱמוּנַת אֲבוֹתֵינוּ וְהָעֲרָכִים הַיְּהוּדִיִּים.
בְּתוֹךְ חֹשֶׁךְ הַגָּלוּת, בְּתוֹךְ הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה, אֲנִי צוֹעֵק אֵלֶיךָ: תֵּן לִי דַּעַת!
תֵּן לִי לִזְכֹּר שֶׁ"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" וְהַכֹּל בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית,
עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל וּבִמְיֻחָד עַל יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, פַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ,
שֶׁשּׁוּם טִיל וְשּׁוּם אוֹיֵב לֹא יָכוֹל לָנוּ אִם אֲנַחְנוּ מְחֻבָּרִים אֵלֶיךָ,
בִּמְיֻחָד בֶּאֱמוּנָה וְאַהֲבַת חִנָּם בְּעַם יִשְׂרָאֵל.
זַכֵּנִי לְשַׁבֵּר אֶת הַמָּן-עֲמָלֶק שֶׁבְּתוֹכִי – אֶת הַגַּאֲוָה, אֶת הַכַּעַס וְאֶת הַסְּפֵקוֹת
שֶׁמְּכַסִּים עַל אוֹר הַתּוֹרָה וְהַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁמְּלַמְּדִים,
אֵיךְ לְהִתְגַּבֵּר וּלְנַצֵּחַ בְּטֶכְנִיקוֹת אֶת הַמָּן עֲמָלֶק שֶׁל דּוֹרֵנוּ.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, בְּכֹחַ הַתַּעֲנִית הַזֹּאת שֶׁהִיא "עֵת רָצוֹן גְּדוֹלָה", אֲנִי מְבַקֵּשׁ:
בַּטֵּל אֶת כָּל הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת מֵעַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל.
הֲפֹךְ אֶת לֵב הָאוֹיְבִים לְפַחַד וּלְבֶהָלָה, וְאֶת לֵב הָאַחִים לְאַהֲבָה וּלְשָׁלוֹם בֶּאֱמֶת.
חַזֵּק אֶת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וְאֶת מְגִנֵּי הָאָרֶץ, וְתֵן לָנוּ לִרְאוֹת "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" בָּעֵינַיִם – שֶׁהַצָּרָה תֵּהָפֵךְ לְיֵשׁוּעָה וְהַיָּגוֹן לְשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה.
אָמֵן לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל בְּכָל אֲתָר וַאֲתָר.
יהי רצון שתפילותינו יתקבל ברצון!
