פרשת השבוע לילדים בא
פרשת השבוע לילדים בא
בני ישראל התקשו לעכל את המצב החדש שהתהפך עליהם מרע לטוב.
אחרי 400 שנות גלות הם זוכים לצאת ממצרים עם שפע מאוצרותיה. פרעה רץ כמטורף ברחובות ושואל היכן משה ואהרון, הוא מתחנו שיצאו ממצרים, השכנות המצריות "משאילות" את תכשיטיהן וכליהן היקרים לנשים היהודיות ולא יודעות שלא תקבלנה אותם בחזרה…
כך יוצאים שישים ריבוא, אנשים נשים וטף מעם ישראל בכבוד גדול, ואפילו כלבי הזהב המאיימים שניצבו בשערי מצרים לא חרצו לשונם ונתנו לישראל לצאת בשקט.
זוהי גאולה. יציאה מעבדות לחרות, הפיכה מעבד למלך ביום אחד.
(אילו לא היו נגאלים אבותינו ממצרים היינו עד היום עבדים! ברר… מצמרר לחשוב על מציאות כזאת, לכן חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים!)
לצערנו, גם אנו כיום מצויים בגלות. צרות מלחמות ואסונות קשים. עלינו להאמין שכשם שנגאלו אבותינו ממצרים גם אנו עתידים להיגאל ולייחל לגאולה בקרוב!
הסיפור שלי על פרשת השבוע בא
שמי יחיאל ואני בן שמונה וחצי.
זה קרה כשחזרתי עם אבא מרופא השיניים. צעדנו ברחוב ארוך והומה. סביבנו היו הרבה אנשים מכל הסוגים שהלכו, דברו, ישבו לאכול או רכבו על אופניים.
אבל פתאום גבר קול אחד מעל כולם, זו הייתה ירייה.
אחר כך שקט מוזר של הלם ועוד צרור יריות שנבלע בתוך קול של המון היסטרי.
כולם צעקו ורצו לכל הכוונים בטירוף. לא בדיוק הבנתי מה קורה. רק שמעתי את המילים "מחבל", "פיגוע", וקולות בהלה ובכי, אבל לא ראיתי כלום כי אבא שם יד מסתירה על העיניים שלי.
אחר כך הרים אותי על הידיים כאילו הייתי תינוק, פקד עלי לעצום עיניים וברח איתי מהמקום.
הגענו לפארק שקט שבו התנדנדו והתגלשו ילדים. אבא הוריד אותי לספסל בידיים רועדות. הוא נשם מאוד מהר.
"אבא, מה קרה?" שאלתי.
"כלום צדיק, רוצה להתגלש?" אבא לא רצה שיהיו לי סיוטים.
"אבל אבא, למה האיש הזה שכב על הרצפה?" שאלתי בתמימות. "מה, פתחת עיניים? ראית משהו?" אבא נבהל.
"לא בדיוק, כי היו שם מלא אנשים שהסתירו ולא כל כך הצלחתי לראות את המחבל".
היה לי כל כך עצוב בלב, ומפחיד. כל היום שאלתי את אבא שאלות על הפיגוע ועל המחבל. ובכלל, למה קורים לנו כל כך הרבה דברים עצובים וקשים. "זה בגלל שאנחנו בגלות" הסביר אבא.
בלילה היה לי קשה להירדם. המראות עלו לי לעיניים שוב ושוב כמו דיסק מקולקל. התהפכתי מצד לצד ודמעות עלו בעיניי.
ואז הגיע אבא לידי. גם הוא כנראה התקשה להירדם. "מתי הגלות הזו תיגמר כבר?" שאלתי בתסכול, "אתה יודע?"
"אני לא יודע," השיב אבא, "אבל אני מאמין. מאמין שהגאולה יכולה להיות בכל רגע, גם עכשיו. רק צריכים עוד כמה מעשים טובים ותפילות שיחישו אותה", והתחיל לשיר "אני מאמין… בביאת המשיח" בשקט, כדי שאף אחד לא יתעורר.
גם אני מאמין. בכל יום אני מתפלל בכוונה ומבקש מהשם שישלח לנו גאולה בקרוב!
היינו שמחים לשמוע ולקבל הערות והארות בונות
