עיקר הצרה היא כדי שנתעורר תחילת ימי בין המיצרים
איזה קטע רוחני פָּרָדוֹקְסָלִי מדהים! אנחנו שואלים ובוכים למה הצרה הזאת בא עלי?
ואומר רבינו נחמן מברסלב שעיקר הצרה היא כדי שנתעורר –
עיקר הצרה כדי שנתעורר
תחילת ימי בין המיצרים יכולים להפוך לגאולה,
מיגון ואנחה לששון ושמחה
כמו שאמר הנביא: כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ.
וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה.
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה קול תודה וְקוֹל זִמְרָה.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאָדָם יָכוֹל לְדַבֵּר כְּלָל,
'וְנִדְמֶה לוֹ' שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו בִּתְפִלָּה
וְהִתְבּוֹדְדוּת מִגֹּדֶל הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁלּוֹ,
וּמִכֹּבֶד צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו,
אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק אָז דַּיְקָא
לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ
לִקְרֹא להשֵּׁם ית' מִתּוֹךְ הַמֵּצַר וְהַדֹּחַק.
כִּי עִקַּר הַהִתְעוֹרְרוּת הוּא
שֶׁיִּתְעוֹרֵר הָאָדָם מִן הַמֵּצַר וְהַדֹּחַק תְּחִלָּה,
וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה אַחַר כָּךְ עַל פִּי רֹב,
לָבוֹא לְהַרְחָבָה גְּדוֹלָה,
עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ כָּרָאוּי,
עַד שֶׁיָּכוֹל לָבוֹא לִבְחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עי"ז דַּיְקָא –
שֶׁנִּתְעוֹרֵר לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ הַמֵּצַר וְהַמְּרִירוּת כָּזֶה.
(ליקוטי עצות, תפילה, ע"ה)
מן המיצר קראתי י-ה
מה לומדים מזה?
1. האשליה של *"אני לא מסוגל"*
כשעוברים תקופה קשה – בין אם מדובר בקושי פיזי, כלכלי,
או ב"צרות הנפש" (דיכאון, חרדה, כבדות רוחנית) –
יש תחושה חזקה של אטימות.
המילים נעלמות,
ונדמה לנו שאין לנו זכות או יכולת בכלל
לפנות אל אלוהים או לבקש עזרה.
רבינו נחמן מלמד אותנו שכל זה דמיונות יצר הרע,
"ונדמה לו" – זוהי רק הרגשה, אשליה של המצר.
זה שהפה מרגיש סגור, לא אומר שהלב באמת מנותק.
יצר הרע אומר השם יתברך רחוק ממך…
אבל האמת אינה כן !
2. דווקא שם, דווקא אז ("אז דייקא")
הנטייה הטבעית שלנו היא לחכות שהסערה תעבור,
שתרד לנו קצת המועקה, ורק אז נשב לדבר,
להתפלל או לעשות עבודה עצמית.
התורה הזו הופכת את היוצרות.
הזמן הנכון ביותר לפעול הוא
דווקא מתוך החושך וצרה.
לא לחכות להרחבה כדי להתפלל,
אלא להשתמש במיצר עצמו כדלק.
3. צריך לייצר חשק
[תזכרו זה – חלק חשוב בעבודת השם] !!!
לא לחכות להשראה או "חשק",
יש צורך באקטיביות מאולצת ("להכריח את עצמו").
לפעמים כל מה שאדם יכול להוציא מעצמו זה רק אנחה,
צעקה בלי מילים, או את המילה "תעזור לי".
המאמץ הקטן הזה, שנראה מאולץ ומלאכותי,
הוא בעל ערך אינסופי.
4. המֵצַר הוא השער וההזדמנות
זהו הפרדוקס הרוחני הגדול ביותר,
שמיוצג היטב בפסוק "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ".
הדרך למרחב עוברת בתוך המיצר.
המיצר הוא לא עונש או מחסום בלתי עביר,
אלא הוא ה"רחמנות"…
שבה נולדת הצעקה האמיתית ביותר של האדם.
הצעקה שבוקעת מתוך המרירות
היא זו ששוברת את חומות הברזל
ומביאה בסופו של דבר ל"רוח הקודש" –
כלומר, לדיבורים מעומק הלב,
שמביאים לחיבור בהיר ומזוכך יותר עם הבורא.
ימי בין המצרים מסמלים את ימי המיצר והגלות
של עם ישראל והאישי של כל אחד.
הלימוד הגדול כאן הוא שאסור להיבהל
מהקושי והשתיקה שנכפים עלינו.
גם אם כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה
ללחוש מתוך החושך –
הלחש הזה הוא הפתח
לנס הגדול של ההרחבה.
"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ."
"צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא."
"אַפָּפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי,
בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ."
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָלֵא רַחֲמִים,
אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת גֹּדֶל הַמֵּצַר וְהַדֹּחַק הָעוֹבֵר עָלַי,
הֵן בְּגַשְׁמִיּוּת וְהֵן בְּרוּחָנִיּוּת.
אֲהָהּ ה', כָּשַׁל כֹּחִי, טִרְדוֹת הַזְּמַן וּמְבוּכוֹת הַנֶּפֶשׁ סָגְרוּ עָלַי מִכָּל עֵבֶר,
עַד אֲשֶׁר נִדְמֶה לִי כִּי אֵין לִי שׁוּם דֶּרֶךְ מוֹצָא כְּלָל.
פִּי נֶאֱלָם, וּלְשׁוֹנִי דָּבְקָה לְחִכִּי מִגֹּדֶל הַמְּרִירוּת וְחֶשְׁכַּת הַלֵּב.
נִדְמֶה לִי כְּאִלּוּ כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ,
וְחוֹמָה בְּצוּרָה וּגְבוֹהָה מַפְרֶדֶת בֵּינִי וּבֵינךָ.
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן… חוּס וַחֲמֹל עָלַי!
עֲזֹר לִי וְחַזְּקֵנִי בְּכָל עֵת, שֶׁלֹּא אֶפֹּל בְּדַעְתִּי חַס וְשָׁלוֹם,
וְלֹא אֶסְתַּכֵּל עַל שׁוּם מְנִיעָה וְעִכּוּב, וְעַל שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת וַאֲטִימוּת.
זַכֵּנִי לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמִי בְּכָל כֹּחִי,
לִפְתֹּחַ אֶת פִּי וּלְדַבֵּר לְפָנֶיךָ מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ עַצְמוֹ.
גַּם אִם הַמִּלִּים מְמאָנוֹת לָצֵאת,
עֲזֹר לִי לִצְעֹק מִנִּקְרַת הַלֵּב, לְהֵאָנַח וּלְקַוּוֹת אֵלֶיךָ,
כִּי אַתָּה קָרוֹב לְכָל קוֹרְאֶיךָ בֶּאֱמֶת.
עֲזֹר לִי לִשְׁבֹּר אֶת חוֹמוֹת הַיֵּאוּשׁ הַמַּקִּיפוֹת אוֹתִי,
וְתָאִיר לִי נָתִיב בַּאֲפֵלָה.
שְׁלַח לִי צַדִּיקִים וַחֲבֵרִים טוֹבִים, מְשִׁיבֵי נֶפֶשׁ,
שֶׁיְּעוֹרְרוּ אוֹתִי וְיַזְכִּירוּ לִי אֶת דִּבְרֵי נְעִימוּת ספר הַתְּהִלִּים וְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה,
לְמַעַן יִבָּקַע סֶדֶק שֶׁל אוֹר בַּחוֹמָה, וְאֶזְכֶּה לָצֵאת מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל.
חוּסָה עָלַי כְּרֹחֶם אָב עַל בָּנִים, הָשֵׁב אֵלַי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ,
וְזַכֵּנִי לָבוֹא מִן הַמֵּצַר הַזֶּה אֶל הַרְחָבָה גְּדוֹלָה וּקְדוֹשָׁה,
עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְפָרֵשׁ שִׂיחָתִי לְפָנֶיךָ בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה וּבְלֵב נִשְׁבָּר וּבִתְמִימוּת,
כָּרָאוּי לְבַת יִשְׂרָאֵל / לְבֶן יִשְׂרָאֵל הַחָפֵץ לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ.
"יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי. אָמֵן וְאָמֵן."
