באיזה שלב של החיים הורים צריכים להגמל מהילדים
בס"ד. ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר ויגש | לכבוד… אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע
(בראשית מה-לא) "ויהי כראותו כי אין הנער ומת. והורידו את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה".
"והיה כראותו כי אין הנער ומת" – ולא דאג לבניו של בנימין מה עלול לקרות להם בראותם שאין אביהם, ולמה? שמרובים רחמי האב על הבן, מרחמי הבן על האב.
וכך נפסק להלכה לבא במחתרת, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (ספר נזיקין, הלכות גניבה, פ"ט ה"ז).
וזה לשונו: הבא במחתרת, בין ביום, בין בלילה – אין לו דמים, אלא אם הרגו בעל הבית או שאר אדם – פטורים.
ורשות יש לכל להרגו, בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולים להמיתו, ושם בהלכה י', כתב: וזאת אם היה הדבר ברור לבעל הבית, שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו, ואינו בא אלה על עסקי ממון – אסור להרגו, לפיכך האב הבא במחתרת על בנו – אינו נהרג, שודאי שאינו הורגו, אבל הבן הבא על אביו – נהרג. ע"כ.
והטעם הוא שתכונת הנפש עוברת בירושה מדור לדור, ותחילתם באדם הראשון, ואדם הראשון הייתה לו רחמנות על בניו אך הורים לא היו לו (הגה"ק ר' יחיאל מאיר מאוסטרובצה זצ"ל, שצם ברציפות ארבעים שנה, ואמי ע"ה נולדה בברכתו, אחרי שהסבתא ע"ה הפסיקה ללדת הרבה מאד שנים והתייאשה מללדת עוד, ובאה אליו להתייעץ מה לעשות עם בגדי התינוקות, ואמר לה, שימרי עליהם עוד תצטרכי להם ובירך אותה בז"ק של קיימא).
והנה איתא בסוף ס' השל"ה הקדוש, שער האותיות, אות ד, וכן הוא בקיצור השל"ה (יג,א) אב אחד מפרנס עשרה בנים (באהבה וברצון), ועשרה בנים לא מפרנסים (ברצון ובאהבה) אב אחד שלהם.
וכ"כ בס' פלא יועץ (ערך קרובים) אם אב מפרנס לעשרה בנים – שוחק האב, שוחקים הבנים. ואם עשרה בנים מפרנסים לאב – בוכה האב ובוכים הבנים.
והיסוד הזה מוזכר ג"כ בחז"ל ממש (סוטה מט,א) היינו דאמרי אינשי רחמי דאבא אבני, רחמי דבני – אבני דהוו להו.
ואמר החכם: בן יכבד אב, אך בשרו עליו יכאב.
ואיתא במחזור ויטרי, ע' 337, חבל על בנין דכפרין באבוהון.
ודבר זה רואים יום יום במציאות, אפילו אצל הבנים, וק"ו אצל הבנות שהולכות עם בעליהן ומשפחתו, שלא דואגות ומתעניינות כל כך על בריאות ופרנסת האב ושאר הצטרכויותיו.
ועל כן האדם צריך ללמוד ולחנך את עצמו, ולהכיל את עצמו, ולהכיל את המצב ואת המציאות, ושלא יהיו לו ציפיות ודרישות מהבנים וק"ו מהבנות הנשואות, וק"ו כשהן בעלי / בעלות משפחה, שראשם ומעיינתם על ילדיהם, ולא כ"כ (אם בכלל) על אבותם.
וכמה שהאדם יקלוט ויפנים דבר זה יקל עליו ועל הרגשתו את מאורעות החיים. וכל זה באופן כללי, אבל כמובן תמיד יש יוצאי דופן, שמתעניינים ודואגים ככל יכולתם בהורים.
ועל הרוב מתקיים "בגלל אבות תושיע בנים" (פזמון לשביעי של פסח, ולסעודת ברית מילה), הרבה יותר ממה שמתקיים (ישעיה כט,כב) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם.
והנה דרך וטבע האדם לדאוג על העתיד ועל הדורות העתידים לבא בנינו ונכדינו שהם דור ההמשך והאדם מטבעו רואה בניו ובני בניו כחלק מעצמו ממש, וע"כ דואג להם ביותר, ורוצה בטובתם בכל לבו נפשו ומאודו, ואכן לכן עושה למענם מעל ומעבר, ככל יכולתו ויותר מיכולתו,
משא"כ הבנים דואגים הרבה פחות על העבר (ויש מקרים שאפילו יש לבנים מחשבות מרושעות לגבי ההורים המורישים ואכמ"ל).
ויהי רצון שיקויים במהרה דברי הנביא (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.
בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת "נצח מאיר"
