פסח – פלא יועץ
מאמר על חג הפסח מהספר "פלא יועץ" – איתא בר"ה (יא.): ר' יהושע אומר: בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל.
פסח – פלא יועץ
פסח הוא חג קדוש מאד, שאילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים,
עדיין אנו ובנינו משועבדים היינו גוי בקרב גוי, ולא ניתנה לנו תורה ומצוות,
והקדוש ברוך הוא הפליא חסדיו עם ישראל הפלא ופלא, וחיבה יתרה הראה להם,
עד מקום שאין יד שכלנו מגעת, אחת מני אלף אלפי אלפים,
רק נבין את זאת שעשה עמנו חסד גדול עד אין חקר,
והראנו את כבודו ואת גודלו ואהבתו וחיבתו לגודל יכולתו לשדד המערכות והשגחתו הפרטית,
מאשר ציונו על כך בתורתו הקדושה לזכר יציאת מצרים, ועל כל מצוה ומצוה מזכיר 'זכר ליציאת מצרים'.
וציונו להיות לזכרון בין עינינו ולאות על ידנו,
ונתן לנו שבתות ומועדים שאנו אומרים בהם בקידוש 'זכר ליציאת מצרים'.
ועיקר זכירת יציאת מצרים בכל הימים, ומצות תפילין,
הכל הוא כדי שהחי יתן אל לבו הדברים האלו לעומק ולרוחב,
וישמח ישראל בעושיו ויבוא ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם.
וזהו הטעם שציונו יוצרנו בליל פסח להרבות לספר ביציאת מצרים,
וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, מלבד שיש בזה סודות עליונים.
ועוד יש בזה טעם לפי הפשט,
כדי שירבה לקבוע בלבו ובלב בני ביתו אהבת הא-ל יתברך שמו ויראתו, כי זה כל האדם.
וזהו עיקר מצוות הסיפור להגיד לבני ביתו בסיפור יציאת מצרים,
איך הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גודלו, ואהבתו וחמלתו, ויכולתו והשגחתו,
ושעל כן ראוי לנו לעבדו בלבב שלם ולשמור את כל מצוותיו.
והנה בחג הקדוש הזה קידשנו השם יתברך במצוותיו וצונו על אכילת מצה.
וידוע שיש מחלקת בענין שימור המצה:
שיש אומרים שצריכה שימור שלא יגעו מים משעת קצירה.
ולדעת גדולי הפוסקים כל שאינה שמורה משעת קצירה אינו יוצא ידי חובת אכילת מצה.
ומאחר שמצות אכילת מצה היא נפלאת וסודה רם ונשא הגבה למעלה,
וקרו לה בזהר הקדוש (ח"ב קפג) מיכלא דאסותא, שהיא מועלת מאד לרפואת הנפש.
הנה כי כן יחרד האיש וילפת ויחוש לדעת האומרים כן,
ולא יעבר מלעשות, לפחות השמורים שעושה לצאת ידי חובת אכילת מצה שיהיו מחטים שמורים משעת קצירה,
כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל לפסח אם לא יצא ידי חובת אכילת מצה.
ואף דאיכא למאן דאמר דיוצא ידי חובתו, למחש מיהא בעי לדעת גדולי הפוסקים:
וכבר משלו משל לזה,
שאם אחד היה חולה ויבואו תשעים ותשעה רופאים ויאמרו שסם פלוני מועיל לרפואתו,
אף שיש סם אחר שהוא מבחר ויותר טוב ויפה ומועיל, מכל מקום גם זה מועיל,
ויבוא רופא אחר בקי וממחה ויאמר שהסם שאמרו שאר הרופאים אינו מועיל שיזיק לחולה,
ואותו מן המבחר שאמרו, הוא לבדו המועיל לרפואה,
מי הוא זה פתי וסכל שלא יחוש לדעת הרופא הבקי וממחה,
ולקח הסם שהוא מועיל אלבא דכלי עלמא ולא לקח הסם שאפשר שלא יועיל אלא יזיק, כן הדבר הזה.
ומתוך כך יש חסידים ואנשי מעשה שנזהרים בכל הפסח שלא לאכל כי אם ממצה העשויה מחטים שמורים משעת קצירה, כדי לצאת ידי כל הדעות.
שאם בכל הימים ראוי לחוש לצאת ידי כל הדעות,
על אחת כמה וכמה בענין חמץ ומצה שאסורו חמור מאד שיש בו כרת רחמנא לצלן, והנזהר בו תועלתו גדולה.
שכתבו משם האר"י שהנזהר בפסח מאסור חמץ וחושש לצאת ידי כל הדעות, ונזהר בתכלית הזהירות, מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה, על זאת ראוי להיזהר הרבה שאין שכר גדול מזה.
והינו דקרו לה "מיכלא דאסותא", שקובע בלב – האמונה והיראה והאהבה, ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ראוי והגון.
ואשריהם ישראל, ונשותיהם יותר מהם, נזהרים לבער החמץ בתכלית הזהירות ומחמירין יותר ממה שצריך, תבוא עליהם ברכת טוב.
אבל עקר הזהירות צריך במה שנותן לתוך פיו, שלא יהא שום חשש חמוץ ותערבת חמץ ולצאת ידי כל הדעות:
וראוי להעמיד שומרים במקום שעושין המצות, שינקרו הכלים היטב בין לישה ללישה,
ושלא יעשו רקיקין דקים ויהיו מנחים בלי עסק, ואחר כך נותן הרבה ביחד על הפאל"ה (שויפעל) ונושאם לתנור,
כי עושה אלה, אם היא מצה שנלושה במים הרי זה אוכל חמץ בפסח.
ועל ראשי עם קדש מטל לפקח עינים ולגדר פרצות ולהשיב רבים מעוון ולעמד על המשמר, למען ילכו בדרך טובים על פי התורה:
ובליל התקדש החג הקדוש יאזר חיל לקים מאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קטז ב) חייב אדם להראות בעצמו כאלו הוא יצא ממצרים.
ועל ידי מחשבות טהורות תדיריות יתלהב לבו באופן שיראה שאי אפשר שלא לשמוח, ולפי התעוררותו ולפי מעשיו, כך יהיה לו סיעתא דשמיא, והבא להיטהר מסיעין אותו (שבת קד, א) שישמח בעושיו שמחה רבה, שמחה של מצוה כדת מה לעשות:
וכתבו המקבלים שלא אסור חמץ בלבד הוא חמור מאד בימי הפסח,
אלא כל דבר פשע חמור מאד, ופוגם ועושה רשם בפסח יותר ויותר משאר ימות השנה,
וצריך לזהר ולעמד על המשמר יותר מכל ימות השנה:
והנה סדר מצות ליל פסח סדרום רבותינו זכרינם לברכה בסדר "קדש ורחץ",
והן רבים עתה עם הארץ, כי לא ידעו מה הוא, וראוי לילך אצל חכם,
שילמדנו ולרשם בכתב בלע"ז להיות לזכרון לקיים כל דבר כדת מה לעשות.
זה כלל גדול, הולך אל חכמים יחכם (משלי יג כ), וזה כל האדם:
